גולברנסון ונורבגים אחרים

בטח שמתם לב שיש לי תמיד סיבה עיקרית להעלות פוסט אבל גם כמה סיבות משנה.

אז הפעם הסיבה העיקרית היא דמותו של אחד הקריקטוריסטים החשובים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אולף גולברנסון, שחי בין השנים 1958-1873.

(צילום: Ukjent Person, מוזיאון אוסלו)

והסיבה המשנית היא ההזדמנות לדבר על כמה יוצרים נורבגים חשובים שעסקו באיור, קריקטורות וסאטירה חזותית.

ואפתח בהנריק איבסן. כאן הוא בדיוקן של אדוורד מונק:

האם ידעתם שאיבסן התחיל את דרכו כמאייר (בערך באותו זמן שהוא כתב את המחזה הראשון שלו)? היום קשה וכמעט בלתי אפשרי למצוא איורים שלו.

מצאתי אחד משנת 1851, שהתפרסם בעיתון הסאטירי מאנדן (Manden):

כאן נראה העורך של מאנדן, שבא לראות מה קורה בוועדת החוקה הנורבגית אבל נראה שהוא מצא משהו מסקרן יותר (היום קשה להבין את העוקץ הסאטירי של האיור ההיסטורי הזה).

עוד יוצר השפיע מאוד על האיור ההומוריסטי, למרות שכאמן הוא נחשב לאקספרסיוניסט ואפילו סימבוליסט. היו לו כמה הדפסים על גבול הקריקטורה, כמו זה, שכותרתו: "תודה על הערב הנפלא".

בהדפס נראית קבוצת חוגגים שנפרדת אחרי מסיבה. הצייר הוא כמובן אדוורד מונק. מונק עצמו כמעט שלא עסק בסאטירה, אבל הייתה לו השפעה גדולה על סגנונם של בני דורו הקריקטוריסטים.

במאה ה-19 כמעט שלא היו באירופה קריקטורות שלא עסקו בפוליטיקה או בחברה. הז'אנר של קריקטורות לא פוליטיות, כמו למשל הקריקטורות של לארסון, התפתח מאוחר יותר. המושג "קריקטורה" היה כמעט תמיד משהו סאטירי. אבל כל זמן שנורבגיה הייתה מחוברת לשבדיה, כמעט שלא היו בה נושאים שהיו ראויים לסאטירה, כלומר לא היו שם קריקטוריסטים.

מאמצע המאה ה-19התחילו לפעול אנשי רוח ואמנים שהעלו נושאים לאומיים ודמוקרטיים.

בתקופה הזאת שחרור האישה היה נושא בוער, וסופר בשם כריסטיאן קרוג כתב ספר בשם אלברטין שבו תיאר את שיטת הזנות החוקית הממוסדת בנורבגיה. הספר עורר מהומה והוחרם. ואז בשנת 1887 פרסם קרוג, שהיה גם מאייר מחונן, את האיור הזה, שכותרתו: בחדר ההמתנה של רופא המשטרה.

הציור דן באותו נשוא שבו דן הספר, ודיבר על זה שהזנות היא מוסד מכובד ונתמך. בניגוד לספר, האיור הזה שנחשב לאחד האיורים הסאטיריים הראשונים בנורבגיה, לא צונזר.

והנה גם איור של מונק, שאמנם לא נכתב במפורש שהוא עוסק בזנות החוקית, אבל אפשר בהחלט להבין את זה מהאיור:

ניסיתי להראות שהדרך לקריקטורה הסאטירית בנורבגיה נסללה על ידי סופרים, משוררים ואמנים.

חלק מהסאטירה החזותית נעשתה על ידי אמנים שלא קראו לעצמם סאטיריקנים.

אחד מחלוצי הציור בנורבגיה היה אריק וורנסקיולד שחי בין השנים 1938-1855. הוא הרבה לצייר ציורי נוף ואיכרים אבל מדי פעם היו לו הבלחות סאטיריות, כמו בציור הזה שמתאר ריב בין אישה לבעלה בסוגיה: איך יש לקצור את התירס.

בן דורו תיאודור קיטלסן (1914-1857), שגם הוא היה בעיקר צייר נופים, קנה את פרסומו כמאייר וחוקר הפולקלור הנורבגי.

קיטלסן הביא את הטרולים לחזית האיור. הוא טען שהוא מכיר אותם באופן אישי, ופעם אפילו סילק מאיזה יום עיון אמן אחד בטענה ש"הבחור הזה לא ראה טרול בחיים שלו".

הנה שני איורים אופייניים שלו:

והנה עוד טרול שגורם למהומה באוסלו:

שימו לב לפינה הימנית התחתונה של האיור. שם מישהו מפנה את תשומת לבו של איבסן לטרול. איבסן משום מה הוא היחיד מכל תושבי אוסלו שלא מודע לבהלה. אני מניח שלקיטלסן הייתה סיבה להבליט את זה.

כל המאיירים הנורבגים שציירו ומציירים טרולים, הם בעצם יוצאי חלציו של קיטלסן.

וכאן אני מגיע לגדול הקריקטוריסטים הנורבגים, האיש הזה אולף גולברנסון, הדמות המרכזית של הרשומה הזאת:

גולברנסון נולד באוסלו והיה צייר, מאייר ומעצב תלבושות, תפאורות ומסכות לתיאטרון, אבל הוא התפרסם באירופה כקריקטוריסט בעיקר בגלל האיורים שלו בזימפליציסימוס הגרמני.

"עמדתי על המקפצה בבריכה", סיפר גולברנסון, "ואז מישהו הביא לי מברק מאלברט לנגן, אחד העורכים של זימפליציסימוס, ובו נכתב שהם מציעים לי לבוא לגרמניה ולצייר במגזין במשכורת קבועה". לפי ההסכם עם לנגן, גולברנסון היה צריך להגיע לברלין לחודשיים כדי ללמוד גרמנית. והוא ממשיך ומספר: "כל בוקר המשרתת הגיעה עם הקפה. אני אמרתי דנקה והיא אמרה ביטה. בפרידריכשטראסה התיידדתי עם מלצר שהביא לי אוכל ואמרתי לו דנקה והוא אמר לי ביטה. זו הגרמנית היחידה שדיברתי במשך החודשיים בברלין.

"במינכן לא הבינו מה קרה לי. לנגן היה בפריז והעוזר שלו גיהב ניסה להבין מה קרה לגולברנסון. צוות זימפליציסימוס חשב שכדאי להשקיט את העובדה שאני לא יודע גרמנית והם הביאו שבדי גבוה למערכת והציגו אותו בתור גולברנסון. גיהב היה מאוד מנומס אליו אבל השבדי הגבוה רק צחק בטיפשות לכל השאלות. בסוף גיהב שאל – מי זה הטמבל הזה? ומישהו אמר – ובצדק – הבחור הזה שיכור. התוצאה הייתה שכאשר הופעתי במערכת, פיכח לגמרי, גיהב אמר – גם זה לא גולבראנסון".

בתוך זמן קצר הוא הפך להיות אחד הציירים החשובים של הזימפליציסימוס ואחד הקריקטוריסטים החשובים באירופה.

סיפרתי את כל זה באריכות כדי להראות שאנשי הזימפליציסימוס חיפשו ממש מתחת לאדמה מאיירים, מה שאכן הפך את המגזין לכתב-העת המעניין ביותר מבחינת האיור, ויחד עם זה היה חשוב לגרמנים שהזרים יכירו היטב את השפה ואת התרבות הגרמנית.

בתחילת דרכו הושפע גולברנסון ממונק, כשהוא משתמש בצבעים כהים ובהצללות:

ובמשך השנים עבר לצייר בקווים דקים ואפילו חופשיים מאוד:

הוא נחשב לפורטרטיסט מצוין. הנה דיוקן עצמי שלו:

והנה עוד שני דיוקנאות:

הדיוקן האחרון הוא של איבסן כמובן, עם ה"עין האולימפית" כפי שכינו את עין שמאל שלו.

הנה קריקטורה שלו שכותרתה היא המורליסטים מגלים שלא כל כך קל להילחם בחוסר המוסריות:

למרות הכישרון העצום שלו ברישום, רוב הקריקטורות שלו הן בעצם איורים לטקסט, שבעצם מוביל את ההומור והסאטירה. כך למשל באיור הזה, שנעשה בעקבות הולדת הנסיך, אירוע שבעקבותיו מתבקשות כל מיני מחוות:

מפקד הכלא מוציא את האסירים ואומר: "נולד נסיך חדש ואתם לא מקבלים חנינה, אלא נחגוג בתרגילי סדר חדשים".

מדי פעם כשאני מדבר על קריקטורות אני מספר שגם היום, למשל בניו יורקר, יש קריקטוריסטים רבים שההומור שלהם נמצא בטקסט והקריקטורה היא בסך הכול איור.

והנה כמה רישומים של גולברנסון מהזימפליציסימוס:

עוד מאייר שנחשב לעמית וממשיך דרכו של גולברנסון, וגם הוא עבד בזימפלציסימוס, הוא רגנוואלד בליקס, שחי בין השנים 1958-1882.

גם בליקס, כמו קודמו, הביא את ההומור שלו בעיקר דרך הטקסט, והקריקטורה הייתה בעצם איור לבדיחה, כמו בציור הזה:

הטקסט:

האבא: פריץ שלנו ביקש היום שאסביר לו על סקס.

האימא: נו, איך עשית את זה?

האבא: התבלבלתי נורא… אז הצלפתי בו…

או בציור הזה, שאפשר לראות בו השפעות של דיקס וגרוס:

הבן: אני פרי אהבה חסרת מזל של הרומן הראשון שלך. אני פונה לחוש הרחמים שלך…

האבא: הנה שלושה מארק, בדיוק מה שנתתי לאימא שלך.

והנה עוד שלושה איורים של בליקס מהזסימפליציסימוס:

בליקס עבד בזימפליציסימוס עד 1918 ואז חזר לנורבגיה והקים עיתון סאטירי בשם אקסלקס (Exlex) שהחזיק מעמד שנתיים. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא ברח לשבדיה ומשם פרסם קריקטורות לוחמניות נגד המשטר הנאצי.