סופרהומניזם והומור

בשנת 1983, כשהייתי בלונדון עם חבריי זיוה ויצחק קרונזון, נקלענו לגלריה הזאת בשכונת מרילבון:

שם התוודעתי לאיש הזה ששמו ניקולאס טרדוול:

ולתנועה שמכנה את עצמה "סופרהומניזם".

טרדוול התחיל את דרכו כבעל גלריה בשנת 1963. הגלריה הראשונה שלו הייתה גלריה ניידת באוטובוס תיירים:

בשנת 1968 הוא הקים את הגלריה הקבועה ברחוב צ'ילטרן, שם גם התגורר במרתף.

בשנים האלה, שבהן האמנות הפלסטית הלכה לכיוון שהייתי מכנה אותו "אינטלקטואלי ומנוכר", כשהתנועות המובילות היו המינימליזם והאמנות המושגית, ניסה טרדוול בגלריה שלו לעודד את מה שהוא כינה "אמנות אנושית". כל זה על רקע "אנגליה העליזה" של תקופת הביטלס למי שזוכר.

האמנים שהתקבצו סביבו עסקו בעיקר בדמות האנושית וברגשות. הרבה הומור היה ביצירות שלהם, ואת ההומור הזה אדגיש במיוחד ברשומה הזאת.

הגלריה הייתה גם מועדון וגם בית. היו בה כורסאות למנוחה וקפה חינם, ואמנים רבים נשארו מדי פעם לישון בגלריה.

אין לי מושג מי העניק לקבוצה שהתרכזה סביב טרדוול את השם סופרהומניזם. ייתכן שזה היה ניקולס טרדוול עצמו, כשנתן את השם הזה לאחת התערוכות.

שני ספרים יצאו לאור על הסופרהומניזם, ובהם עבודותיהם של חברי הקבוצה. את שניהם מימנה הגלריה.

ברשומה הזאת אציג כמה מהיוצרים של הסופרהומניזם.

בחרתי לשים דגש על פַּסָלים ועל יוצרים שמשתמשים בהומור.

בקרוב אעלה רשומה מיוחדת ואתייחס לנושא הומור בפיסול. בהקשר זה אני מפנה אתכם לעיון בפסלים של דייוויד צ'רני הצ'כי.

האמן הראשון שאציג הפעם אהוב עליי במיוחד, מכיוון שבכל פעם שאני נוסע באוטובוס לאוקספורד אני חולף על פני הבית הזה:

שמו ג'ון באקלי והוא נולד בלידס ב-1945.

באקלי למד אמנות במנצ'סטר ובלסטר. בזמן שלמד עבד כנהג משאית. הפסל של הכריש בשכונה של אוקספורד נעשה לציון 41 שנה להטלת פצצת האטום של נגסקי.

בכפר צ'יקנדון בדרום אוקספורדשייר נמצא הפסל הזה:

באקלי יצר את הפסל לאחר שביקר את שבט הנובה בסודן.

הנה עוד שני פסלים שלו:

האמנית הבאה היא מנדי הייברס, שנולדה בפורטסמות ב-1953:

מה שראינו אז בגלריה היו בעיקר עבודות מעור, מאוד אקספרסיביות:

הפסל הבא הוא גרהם איבסון, שנולד בברנסלי ב-1951:

איבסון, שהוכשר בפוליטכניק של לסטר ונוטינגהאם, וכן ברויאל אקדמי, נחשב לאמן פיגורטיבי, שפיסל אנשים ידועים בעיקר מתחום הקומדיה. הנה כאן פסל שלו עצמו שנקרא לעשות משהו מעצמי:

הפסל הידוע ביותר שלו הוא זה:

זהו הקומיקאי אריק מורקאמב. הפסל ניצב ליד ביתו של הקומיקאי בעיירה מורקאמב ממנה שאל את שמו, והלוט הוסר ממנו על ידי המלכה.

מורקאמב, שחי בין השנים 1984-1926, היה בזמנו כוכב ענק, קומיקאי, בדרן, שחקן וזמר. היום הוא קצת נשכח, אולי בגלל שהיה תומך נלהב של מרגרט תאצ'ר.

הנה פסל של לורל והארדי שיצר איבסון:

והנה עוד כמה עבודות שלו שהוצגו אז בגלריה:

האמן הבא הוא הפסל אנדרה ואלאס:

הוא התפרסם בפסלים הריאליסטים שלו, שבדרך כלל עומדים ברחובות, כמו הבנות האלה:

שיש להן כמה וריאציות:

והפסל הזה, הפגישה:

וזה אחרי/לפני:

וזה לפני/אחרי:

אם דיברתי על הומור, אצלו אין הרבה מזה.

הפסל האחרון ברשימה הוא מלקולם פוינטר, שנולד ברדינג ב-1946.

הוא למד בלונדון בגולדסמית קולג' וברויאל קולג'.

הפיסול הריאליסטי שלו יש בו אזכור לטקסים פגאניים. הנה כמה מהם:

והאמן האחרון הוא צייר – אריק סקוט, שנולד בסנדרלנד ב-1945. כאן הוא בדיוקן עצמי:

סקוט התמחה בציורי פורטרטים. בין השאר הוא צייר פורטרטים של ראש הממשלה הרולד וילסון ושל פול מקרתני. טכניקת הציור שלו היא קפדנית ומפורטת וזה בולט במיוחד בגלל ההומור הסוריאליסטי שלו.

הנה אדם וחווה: