צ'פלין בציד שודדים

שמו של אנטון פרנץ היינריך מוסתר בדרך כלל בתולדות ספרות הילדים על ידי צילו הענק של  בן דורו הידוע,  אריך קסטנר.

היינריך, צעיר מקסטנר בשלוש שנים, היה סופר ועורך למבוגרים.

אנחנו כאן בארץ כמעט שלא הכרנו אותו. בילדותנו תורגם רק ספר אחד שלו, ספר שאני וחבריי אהבנו מאוד.

שמו: צ'פלין בציד שודדים, שתורגם בידי פ. לנדר ויצא בהוצאת מסדה בשנת 1953. את שם הסופר כרגיל אפילו לא זכרנו.

הספר הזה יצא לאור לראשונה בגרמניה, בשנת 1932, ארבע שנים אחרי אמיל והבלשים, ואין ספק שצודקים חוקרי ספרות הילדים הטוענים שהיינריך היה מושפע מאוד מאריך קסטנר.

שתי חבורות ילדים יריבות משלימות וחוברות יחד להפיק סרט בסגנונו וברוחו של צ'רלי צ'פלין. שם הסרט הוא צ'פלין בציד השודדים. ואז מתברר שהסרט נתן רמז לגילוי של שודדים אמיתיים שפעלו בסביבה.

כמה מחבריי שקראו את הספר בילדותם לפני למעלה מחמישים שנה, ביניהם הסופר יצחק בן-נר, חלמו כבר אז לעסוק בקולנוע. ואכן כמה יוצרים שעוסקים בקולנוע טוענים שהספר הזה הוא הסיבה לכך.

אינני יודע אם אנטוניוני קרא את הספר בילדותו, אבל כשראיתי לראשונה את יצרים (Blow Up) הייתי בטוח שהוא לקח את הרעיון המרכזי מהספר המקסים הזה.

בספר, כשהגנב בא לסייר באתר הפשע, הוא נכנס בטעות לתחום הצילום של הסרט שצילמו הילדים, וכך זוהה ונתפס.

בסוף הספר גם צ'רלי צ'פלין הגדול בעצמו צופה בסרט, ואפילו לוקח להוליווד את קרל הקטן גיבור הספר והסרט, שהוא כמובן, כמו גיבוריו של קסטנר, ילד ממשפחה ענייה.

אינני יודע אם תורגמו לעברית עוד ספרים של היינריך, אבל נראה לי שטוב יעשו העורכים של סדרות הנוער ("מרגנית" למשל) אם יפשפשו בכתביו. אני בטוח שהם ימצאו ספרים שראוי לתרגם אותם לקורא הישראלי הצעיר. לפי הלקסיקון המצוין של אוריאל אופק, היינריך כתב כ-15 "ספרי נוער". איך זה שפרט לצ'פלין לא תורגם אף אחד? אתה שומע, מר מיכאל דק?

הנה איור שעשיתי לאותה סיטואציה:

האיורים הבאים, מתוך המהדורה העברית, נותנים ביטוי לשתי תופעות שרווחו במו"לות העברית:

האחת – שלא תמיד הוזכר שם המאייר, ואכן, לצערי, איני יודע את שמו עד היום.

והשנייה – העורכים והמו"לים לא האמינו שהילד יוכל לשייך את האיור לקטע הרלבנטי בספר, ודאגו (ויש גם שדואגים עד היום, בעיקר בספרים שהאיור רחוק מהטקסט אותו הוא מאייר) לצרף לאיור שורה מהטקסט.

ברשימה שכתבתי לקטלוג של תערוכת ציור של יאיר גרבוז במוזיאון רמת גן, שנקראה הלוואי שהיה לי פתרון יותר טוב בחרתי להביא בפתיחה טקסט שמורכב באופן די מקרי מ-15 שורות כאלה שליקטתי מספרי נוער שאהבתי בילדותי. הנה היא:

אגב שיטוט הבחין פספרטו בכמה וכמה ילדים לבושי צהובים.

הוא הפליא את אנשי הצוות במיומנותו.

ההמון כולו נפל אפיים ארצה בבהלה.

תוך שהוא מתהלך בקרב ההמון סקר פיקס את העוברים והשבים.

הנסיך השתרע על הספסל והחל לקרוא בספר האגדות.

והם יצאו מתוך הכרת חשיבותם.

חיש כברק זינק בן התערובת אל אחד החלונות.

אחרי ארוחת הצהריים יצאו כל אנשי הכנופיה לחפש ביצי צבים.

השופט הניח ידו על ראשו של תום ואמר לו שהוא איש קטן ומוצלח.

בעמל מפרך נכססה והובקעה קורת הסף הגדולה של הדלת.

דוקטור אני חייב לדבר איתכם. יש לי חדשות איומות.

ראיתי אותו מעביר משהו מכף היד שאחזה במקל אל כף ידו של הקפטן.

מיד קפץ על רגליו בתפסו שמלתו הנשמטת בשתי ידיו ונס.

היא מגלה את המטלית לניקוי של מנקה החלונות קשורה לגזע עץ.

ובחוץ ישב לו אמסלופוגס וחידד את גרזנו.

ולסיום, עוד מילה על מי שתרגם את הספר לעברית.

פנחס לנדר, שעברת את שמו לאלעד, עלה לארץ בשנת 1931 ומת ב-1986. לנדר היה משורר שקצת נשכח. השיר היחיד שלו שממשיכים לשיר הוא מלאו אסמינו בר.

לנדר היה חבר מערכת עיתון הארץ ופרסם כמה ספרי שירה.

בין הספרים לילדים שתרגם היה גם האיש הקטן של קסטנר.