איורים לספרים של חיים שפירא

לפני 25 שנה השתתפתי בבית אריאלה בכנס בין-לאומי בנושא אליס בארץ הפלאות. אחד המרצים משך את תשומת ליבי – בחור צעיר עם מבטא רוסי קל, שדיבר בהרבה הומור על ההיבטים הפילוסופיים של אליס וסיים את דבריו בנגינה וירטואוזית על הפסנתר.

שם המרצה היה חיים שפירא, והיום הוא מוכר כאחד המרצים הכי מבוקשים בארץ. כשנפגשנו אחרי ההרצאה שלו והחמאתי לו, הוא אמר: "תודה, אבל הייתי שמח אם תבוא פעם כשאתן הרצאה על משהו שאני באמת מבין בו".

אחרי שחיים הצליח מאוד כמרצה, הוא החליט לכתוב גם ספרים. וכאשר ב-2008 הוא כתב את הספר הראשון שלו הוא ביקש שאוסיף לספר איורים.

שמחתי מאוד, גם בגלל שעורכת של הספר, תרזה אייזנברג, היא ידידה קרובה שלי מהימים שעבדנו יחד בדבר אחר.

חיים היה מספיק נדיב כדי להדפיס בדש את הדבר הזה:

בעיקר שמחתי על כך שחיים לא התערב במהלך העבודה שלי על האיורים – העזרה הטובה ביותר שסופר יכול להעניק לי כשאני מאייר את ספרו.

באחת הרשומות שבה הראיתי איורים שלי במדורי כלכלה בעיתונים, סיפרתי שאת האיורים הכי טובים אני מאייר לנושאים שבהם אני לא מבין.

זאת לא אמירה הומוריסטית או אירונית, וזה קורה מסיבה פשוטה: כשאני לא מבין כל כך את הנושא, האיור שלי מתרחק מאוד מהכיוון הדידקטי והופך למשהו אסוציאטיבי. הנה אחד האיורים מהספר הראשון של חיים שפירא:

הוא אויר לנושא "דילמת האסיר", האהובה מאוד על המדענים שעוסקים בתורת המשחקים. יש לה כמה גרסאות שקצת גדולות עליי, ולכן האיור שלי אין לו קשר לדילמות, אלא רק לכך שיש אסירים שבקרוב יוצאו להורג וכמה פילוסופים, כמו חיים שפירא, משחקים כל מיני "משחקים" על מצבם… אפשר לומר שבמקרים שבהם אני לא כל כך מבין, אני פשוט "משוחח" עם הטקסט.

הנה עוד איור מהספר הזה, והפעם בעניין ה"הסתברות".

הנה הטקסט של חיים שעבורו איירתי:

והנה האיור:

לא סתם קישרתי את אלוהים לפו הדוב, שכן חיים שפירא מכניס את פו הדוב כמעט לכל הרצאה שלו. ומזה אתם מבינים שמדי פעם אני "משוחח" עם חיים באיור, "שיחה" שלא תמיד עוברת לקורא.

והנה עוד איור מהספר שיחות על תורת המשחקים, והפעם על הדרך שבה כל מיני "חוזי עתידות" מנסחים את התחזיות שלהם:

בשנת 2009 יצא לאור – שוב בהוצאת כנרת זמורה ובטיפולה המסור של תרזה אייזנברג – הספר הזה:

בספר הזה הביא חיים הרהורים פילוסופיים, כשהוא מקשר אותם עם שלושת ספרי הילדים האהובים עליו: פו הדוב, אליס בארץ הפלאות (והמראה) והנסיך הקטן.

כאן הרגשתי בבית. לפחות את הספרים האלה אני מכיר היטב.

הנה שלושת האיורים שעשיתי להתחלות של שלושת חלקי הספר:

הקוראים אהבו מאוד איך שחיים מערבב את פו הדוב והארנב עם דקארט ושפינוזה.

האיור הראשון עסק בכריסטופר רובין:

והנה פו שאוהב להתבטל ואוהב דבש:

שימו לב שאת "תולדות הדבש" כתב מישהו בשם א. הוניג. וכאן רמזתי לשמו של חבר קרוב מימי ילדותי, אמנון הוניג.

אחד האיורים שאני אוהב מהפרק על פו, הוא האיור הזה של אייה:

בו נראה אייה בבית האבות על שם כריסטופר רובין, מעיין במודעות האבל שמלמדות שהוא כמעט היחיד ששרד (כמעט, מלבד קנגה, האחות שמטפלת בו).

והנה מהפרק על אליס האיור של הכובען המשוגע:

היו שהשוו את ברטרנד ראסל לכובען המשוגע.

בפרק "המפטי דמפטי פוגש את שפינוזה" כתב חיים כך:

וזה האיור שעשיתי שם:

והנה איור על אליס עם הזחל שעל הפטרייה:

תאמינו לי שאין לזה קשר עם הטקסט של חיים.

בפרק על הנסיך הקטן מביא חיים את הטקסט הזה:

והנה האיור שלי:

לסיפור של טולסטוי שנקרא לכמה אדמה זקוק אדם?, סיפור שחיים עיבד והביא בספר, איירתי את וודי אלן וטולסטוי, סצנה שאוהבי וודי אלן מבינים:

ואם מדברים על הנסיך הקטן, איך לא לאייר את זה?

בטח מישהו כבר עשה את זה לפניי…

והנה מה שהשושנה מהספר הנסיך הקטן אומרת לחברתה בזקנתה:

וככה זה היה נראה אם הנסיך הקטן היה פוגש את ליאונרדו דה-וינצ'י ולא את אנטואן דה סנט אכזיפרי:

הספר השלישי שנכתב מייד לאחר ההצלחה הגדולה של שני הראשונים, היה זה:

הוא עוסק במתמטיקה. ואם בספר על תורת המשחקים הבנתי חלק, הרי שהספר אינסוף התחבר לי לשנתיים שבהן הייתי רשום כתלמיד בתיכון החקלאי בפרדס חנה. דהיינו, בשיעורי המתמטיקה לא הבנתי דבר. עד היום חידות מתמטיות ממש מפחידות אותי.

אחת החידות שחיים הביא בספר שמה כפר הגברים הנבגדים:

אז הנה האיור:

כמובן שאין בו שום קשר למתמטיקה אלא רק לשמות שיש לאינדיאנים, שכזכור קשורים לאירועים.

הבורות שלי מודגשת כאן עוד יותר.

כשחיים סיפר שפיתגורס אהב להדגים בעיות מתמטיות בעזרת גולות, אותי עניינו רק הגולות, כי בילדותי בכרכור קראנו להן "בלורות", והאיור שלי נראה כך:

גם כשהוא מספר על אויקלידס ועל זה ששני קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם, אני הפכתי את זה למעין פשרה בבית משפט:

דווקא המשפט האחרון של פֶּרמה והסיפור של אנדרו ויילס שהצליח לפתור אותו, עניינו אותי מאוד ואת הסרט התיעודי על ויילס ראיתי פעמים רבות.

אז כדי להדגיש שדווקא את הפרס החשוב, מדלית פילדס, הוא לא קיבל, איירתי את זה:

בספר הזה מצאתי עוד גילוי מעניין שלא קשור במתמטיקה, והוא שחיים – כמוני – אוהב מאוד את טריסטראם שנדי של לורנס סטרן.

כאן התמלאתי שמחה, ובאיור הראיתי את "בקיאותי" בהיסטוריה של הספרות האנגלית, והראיתי פגישה בין סטרן ודוקטור סמואל ג'ונסון, כי זכרתי שג'ונסון היה מי שאמר שאף אחד לא מסוגל לקרוא את טריסטראם שנדי:

בשנת 2015 הוציא חיים, יחד עם גייל גלבוע פרידמן, את הספר הזה, שגם לו איירתי 15 איורים:

למשל ל"דילמת האביר" – שם לקחתי משפט כמו "שני האסירים מגיעים למשפט ושותקים כמו דגים" ואיירתי את זה:

עוד הוכחה למה שכבר כתבתי פעם, שכאשר מאייר מצייר משהו שבמילים הוא נשמע שיא הבנאליות זה מרשים את הצופה רק בגלל שבמילים כולם משתמשים ובציור עוסקים רק מעטים ("המוכשרים"), והצופה מתפעל מכך שאני יודע להפוך אסירים לדגים…

בפרק שחיים קרא לו "הטרגדיה של נחלת הכלל", הוא מספר שבכפרים האנגליים יש שטחי מרעה שנקראו commons (של כולם), ושם רעו כל הפרות של כולם. איירתי לזה את האיור הזה:

תאמינו לי, עד היום אני לא מבין למה התכוונתי שם.

לפעמים, כשלא מצאתי רעיון טוב, השתמשתי בנוסחה מתמטית שחיים הביא בטקסט, כמו למשל הנוסחה שמחשבת את ההסתברות שלשני ילדים באותה כיתה יהיה אותו תאריך לידה:

לפרק על סקרים ודגימות אקראיות איירתי את זה:

והנה איור למשפט הזה:

לפעמים די למאייר שיחבר שני דברים שמוזכרים בטקסט אבל לא קשורים זה לזה.

בפרק על הסתברות חיים מדבר על כמה מקרים.

האחד הוא – מה ההסתברות שבעל מאחר בוגד באשתו.

השני הוא – האם כשיורד גשם אני לוקח מטריה, או כשאני לוקח מטריה יורד גשם.

אז הנה האיור:

בספר הזה שהוציא חיים התבקשתי על ידי חיים ותרזה לצייר רק כמה דיוקנאות.

הזכרתי כמה פעמים שציור דיוקנאות הוא תחום חלש מאוד אצלי. אבל כשאני מאייר על פי ציור או צילום, ולפעמים אפילו מעתיק על נייר שקוף, התוצאה מתקבלת על הדעת.

אז הנה שבע הדיוקנאות שעשיתי לספר הזה:

זאת הייתה הזדמנות להסביר מה קורה כשאני מאייר מתוך חופש מוחלט, כלומר בלי שהסופר והעורכת מגבילים ומעירים לי.

חשוב לי להוסיף: במהלך העבודה, לאחר שאיירתי, היו כמה מקרים שגם תרזה וגם חיים לא אהבו כל כך משהו וזה לא נכנס. אבל הם היו מספיק מקצועיים כדי לתת לי לאייר בלי הערות, רעיונות, בקשות וציפיות.

זאת גם הזדמנות להודות לשניהם.