עדלאידע בתל אביב

בן דודי אריק קרמן ואני היינו גרפיקאים צעירים ונלהבים כאשר פנו אלינו אנשי מחלקת התרבות של עריית תל אביב והציעו לנו להיות בצוות המתכננים של תהלוכת ה"עדלאידע" בשנת 1964.

זה היה ניסיון להתחבר לאירועים הכמעט מיתולוגיים, שנקבעו בזיכרוננו בצבעי שחור לבן – העדלאידות של שנות ה-20 וה-30, שאגדתי, גוטמן ואמנים אחרים יזמו ותכננו, ואנחנו ראינו אותן מקרטעות ביומנים ישנים.

כבר בשנות החמישים היה ניסיון אחד לחדש את המוסד הזה, העדלאידע הראשונה במדינה החדשה. הייתי אז נער בן 14 ונסעתי עם כמה חברים מכרכור לתפוס מקום על המדרכה באלנבי מבעוד יום.

הידע שלי על קרנבלים היה מורכב מהנ"ל, מכמה צילומים מקרנבלים בחו"ל, מקטעים ביומני קולנוע שהביאו ניחוחות מהקרנבלים בעולם: ריו דה ז'ניירו, ונציה, ובעיקר מכתבה בנשיונל ג'אוגרפיק, שדודתי קיילה מוושינגטון עשתה עליו מנוי בשמנו בשנות הצנע, ושם ראיתי כתבה מצולמת על קרנבל הפרחים בפסאדינה.

לעדלאידות של שנות ה-20 וה-30 הייתה "הילה של אמנות". גוטמן ואגדתי עיצבו את המוצגים בהשפעת הקוביזם, הפוטוריזם ושאר האיזמים.

מן העדלאידע של שנות החמישים נדף ריח של לאומיות מתחדשת, ומי שעיצבו אותה היו מי שעיצבו את הכסף והבולים, ורבים מן המוצגים מומנו על ידי חברות מסחריות.

גם בשנות ה-60 תל אביב לא הייתה ריו דה ז'ניירו. ממש לא. בכל קרנבל מוצאים בריו את מותם אנשים רבים, וזה בעיניהם מחיר השמחה. בתל אביב נהוג לסכם את האירוע ולומר: "מסע העדלאידע עבר בהצלחה, ואף ילד לא נפצע" (על פיגוע טרור לא שמעו אז). יואל זילברג, במאי העדלאידע, היה אומנם אומר מדי פעם "נוציא לרחוב גושים של צבע שירקדו לאורך המסלול". אבל במונחים תל אביביים, "גושים" היו שש בנות, שאחת הייתה חולה ושתיים אחרו להגיע. אין בתל אביב מסלול מיוחד כמו בריו למצעד של קרנבל, והמוצג הגבוה ביותר אסור שיפגע בחוטי חשמל, שהנמוך שבהם היה בגובה של ארבעה מטרים. ולכן, עם מקדמי הביטחון שננקטו עד שהמידות הגיעו אלינו לשולחן העיצוב, נשארו למוצגי הענק שראינו בחזיוננו שלושה מטרים. אבל זה כלל גם את העגלות, שנגררו על ידי הטרקטרונים המכוערים והיו בגובה של מטר ועשרים. נותרו אם כן כשני מטרים כדי לחולל ניסי שמחה, וגם "אל תעשו אותם ארוכים מדי, כי הפנייה מבן יהודה לאלנבי די חדה"…

בשנות השישים תכננו אריק ואני שלוש עדלאידות, שאחת מהן לא צעדה בגלל הפרעות של הקהל, והאחרונה שבהן הייתה העדלאידע שבה באה לכלל ביטוי שמחת הניצחון במלחמת ששת הימים.

לצערי אין לי כמעט חומר חזותי מהעדלאידות ההן, אבל כעבור עשרים שנה, כשהאחראים על השמחה בעיריית תל אביב לא התחלפו, שוב פנו אליי, אחרי שהשותפות קרמן/קרמן התפרקה. הייתי אז בעצם איש המקצוע שצבר את הניסיון הרב ביותר בתחום, ושלא כדרכי הצלחתי לעקוף כמה מכשולים, מה שנקרא ללמוד מהניסיון.

לחוטי החשמל שנמתחו לרוחב הרחובות נוספו במהלך 20 השנים עוד רבים. בזמן שחלף לא נמצאה שום דרך אחרת להניע את המוצגים, זולת הטרקטורים, שגדלו עם השנים. למי שלא זוכר, בריו למשל, מוצגי הענק בגובה של תשעה ועשרה מטרים מונעים בכוחם של סבלים שאין רואים אותם. תראו לי מישהו בארץ שיהיה מוכן ללכת לאורך רחובות עמוסי קהל בלי שיראו אותו.

לעשות עבודה יצירתית מול פקידים בארץ, ובעיקר פקידי עירייה, פירושו של דבר שאתה מצייר את מה שהם הפקידים היו יכולים ורוצים לעשות טוב יותר לו לא היו עסוקים בדברים חשובים יותר.

העלייה הרוסית הביאה איתה הרבה פַּסלים מקצועיים, והקדמה הביאה את הפוליאטילנים המוקצפים, קלקר בפי העם. עיקר העבודה שלי הייתה לוודא שהראשים הפורימיים לא ייראו כמו לנין במצעד האחד במאי.

מניסיוני ידעתי שאי אפשר להתחרות בקרנבלים כמו זה של ריו, שעל כל מוצג עובדת קבוצה ענקית במשך שנה שלמה, והמחיר שלו הוא של שתי עדלאידות בתל אביב.

חשבתי להתבסס על מוצגים סאטיריים ולהשקיע ברעיונות החזותיים יותר מאשר בעושר החומרים, התנועה והקול, שבהם אנו נחותים.

כשהסקיצות הגיעו לוועדות, רובן נפסלו על ידי הפקידים בעירייה, שכל אחד מהם ראה את עצמו יחצ"ן של העירייה: "אנחנו נעז ונראה לקהל שלנו משהו על בתי הזונות שנקראו אז מכוני בריאות?!!! המקום ירחם…"

הפעם אציג מוצגים שאושרו, נבנו וצעדו בתהלוכה.

לעומת זאת, את הפוסט הבא אקדיש בעיקר למוצגים שלא התקבלו.

בעדלאידע של 1988 היו מעורבים חבריי מהמוסף הסאטירי דבר אחר. אחד המוצגים שעיצבתי היה פורטרט ענק של הרצל, שזקנו הופך להיות מגילת העצמאות, שמוחזקת על ידי בן גוריון. על המשאית, שהייתה חלק מהזקן של הרצל, ישבנו כל חברי מערכת דבר אחר (מחוזקים באלונה פרנקל). כולנו היינו לבושים בפראקים, וחלקנו חבושים בצילינדרים, ושיחקנו בקוביות משחק גדולות.

זאת סקיצה הראשונית שעשיתי למוצג הזה בעיפרון:

אחר כך זה נראה כך על השולחן שלי:

וזה התרשים הראשון לביצוע:

הראשים של הרצל ובן גוריון נבנו מיריעות ספוג:

בתהלוכה בן גוריון נראה כך:

והנה המוצג בתהלוכה:

והנה עוד כמה מוצגים, לגבי חלקם אשתף כאן משהו על תהליך העשייה שלהם:

המלך על הבקבוק

את אחשוורוש עיצבתי בפוזה די ארוטית, עם בקבוק אלכוהול. איכשהו זה עבר את הוועדה, אבל הייתי צריך לרכך קצת את הסקיצה המקורית. במקור עיצבתי לבקבוק גם זוג שדיים, אבל זה כמובן נפסל מייד.

הייתי בונה לעצמי מודל קטן מפלסטלינה כדי שאוכל לספק לבונים היטלים מכל צד.

ואז הייתי מכין את התרשימים וההיטלים, שהַפַּסָלים היו מגדילים ומקרינים אותם על גושי הקלקר שמהם פוסלו הדמויות.

כך זה היה בתהלוכה:

חוף תל אביב

העובדה שהצלחתי להציג בתהלוכה בת ים חשופת חזה מעידה על הפתיחות המסוימת שהייתה אז. היום זה לא היה עובר. לפי הסקיצה שלי היא הייתה אמורה להיות מוקפת ב-15 נשים בבגדי ים:

במציאות המספר הצטמצם לשש:

אגב, בישיבה שדנה במוצג פלטתי בדיחה מטופשת. משהו כמו "ההבדל בין ירושלים לתל אביב זה שירושלים היא "שלמה" ותל אביב זה חתיכות חתיכות"… מייד ראיתי שעשיתי טעות. הם עמדו על כך שהמוצג יבוסס על הבדיחה הזאת.

אני מביא כאן מכתב שהגיע לעירייה לאחר העדלאידע מ"אגודת ישראל" בתל אביב:

לא היה אפשר כמובן בלי מוצג שייצג את הבידור והזמר העברי. בנושא הזה הצעתי מוצג שייראה בערך כך:

ואז פתאום התברר לי שדודו טופז, שהיה אז כוכב טלוויזיה, ביקש לממן מוצג שבו תיראה מרכבה שהוא נוהג בה, ועליה כל מיני דמויות מעולם הבידור, כמו שייקה אופיר, אורי זוהר, הגששים ואחרים. הוא הציע לעירייה 20 דקות בתוכנית הטלוויזיה שלו כתמורה לעסקה, והוועדה קיבלה מייד את הצעתו. כשנודע לי, סיפרתי את זה לכמה עיתונאים, וכשזה התפרסם היו תגובות נזעמות מצד האמנים. הנה קטע שפורסם בידיעות אחרונות:

בעקבות זאת התכוונתי להפסיק את העבודה שלי במצעד הזה, אבל שוכנעתי להמשיך. מישהו תכנן מוצג דומה למה שהציע טופז, ואני ביקשתי שבפרסומים יהיה ברור שלא אני תכננתי אותו.

דו קיום

רציתי לתת ביטוי ליחסים בין חילונים לדתיים, ותכננתי מוצג שאומנם בוצע, אבל על פי הסקיצה שלי הוא היה אמור להיות מרשים:

בפועל הוא נראה כך:

וכך נראה ה"חילוני". כל כך רציתי שהדמות תהיה יותר גרוטסקית, בעיקר בפה, אבל הפַּסל, עולה מרוסיה, פשוט לא הצליח לעוות לו את הפרצוף:

חילוקי דעות נוספים שהיו לי עם המנהלים היו בקשר למוצג הדגל של תל אביב ורוני מילוא. זה גם פורסם בכמה עיתונים.

בסופו של דבר מישהו אחר תכנן את זה, וההערה שלי על כך שזה "מוצג סובייטי" הייתה מוגזמת – ברוסיה הסובייטית היו מתביישים להוליך מוצג כזה.

עד היום לא ברור לי אם הדמות בכובע טמבל היא רוני מילוא. זה לא נראה הוא. מצד שני זה גם לא מישהו ישראלי טיפוסי.

סיפרתי לעיתונאים גם שהצעתי שרוני מילוא, ראש העיר, יוביל את העדלאידע על סוס, כמו שנהג בזמנו מאיר דיזנגוף.

ברגע האחרון החליט רוני מילוא לשנות את דעתו, וכך הוא נראה על הסוס:

אני לא יודע אם הוא אכן רכב לאורך כל המסלול.

ענק הספורט

זה היה כמובן מוצג אירוני: מין פסל יווני ועליו עשר דמויות קצת קריקטוריות של ענפי הספורט שישראל מצטיינת בהם. הלהבה של הלפיד הייתה טופס של טוטו.

במוצג שצעד הוקטן מספר הדמויות לחמש, והעיקר – גם את הלהבה התבקשתי לשנות.

אוכל וזלילה

את המוצג הזה הישראלי הזולל העברתי מעדלאידע אחת לשנייה, אבל בסוף הוא לא התקבל:

ב-1998 הצעתי שני מוצגים. אחד בנושא המנגל:

והשני, המטבח החדש:

משניהם, רק המנגל בוצע, בהצלחה חלקית:

אחד המוצגים שדובר בהם היה שוק הכרמל:

עוד שני מוצגים שתכננתי, שלא בוצעו והיו קשורים להרגלי האכילה, היו: בית הקפה:

והפאב:

גיבורי המגילה

כפי שכבר רמזתי, אחד המכשולים הקשים בעיצוב המוצגים היה הניוד שלהם. לא היה סיכוי שסבלים יובילו את המוצגים, ובוודאי שהם יוסתרו בתוך המוצג כפי שנהוג בתהלוכות ובקרנבלים בכל העולם. לא הצלחתי להשיג טרקטורים או מכוניות קטנטנות, ולכן ניסיתי לעשות כמה מוצגים קטנים יחסית שיהיו מובלים באמצעות כוח אדם.

בעדלאידע של 1998 תכננתי שורה של גיבורי מגילה, ולהערכתי הם היו המוצגים המוצלחים ביותר, בגלל הניוד.

הנה כמה סקיצות וכמה צילומים של גיבורי המגילה. אגב, כולם נשאו טלפונים סלולריים:

מלכת אסתר

בעדלאידע של 1988 מלכת אסתר של העדלאידע הייתה ענתי ביטון, שאז עבדה איתי.

את הכתר שלה עשיתי בעצמי בלילה שלפני התהלוכה:

ענתי הייתה "לבושה" בשמלה ענקית, שהשובל שלה היה באורך 20 מטר:

וזה היה המוצג של עשרת בני המן. הם היו תלויים על האף של אביהם:

מלחמת המפרץ

בימי מלחמת המפרץ הייתי גם אני אחד הנמלטים הרבים מתל אביב. המוצג שתכננתי בנושא נראה כך:

הביצוע היה כזה:

פקקים וחניה

עשיתי סקיצות רבות שבהן ניסיתי להעביר את חוויית הנהיגה והחניה בעיר. הנה שתיים מהן שלא בוצעו:

אחד המוצגים שהביצוע שלו היה מוצלח היה האזרח החונה: בובה ענקית של תושב תל אביב שהרגל שלו מסונדלת ומסביבו מגיעות מכוניות לחנות עליו.

כך נראתה הסקיצה הראשונה:

והנה חלק מהשרטוטים:

כאן אני נראה כשאני בא לעשות שיפוצים אחרונים למוצג:

כשהגעתי ביום המצעד לנקודת הריכוז, חיכתה לי הפתעה. על כל מוצג הדביקו המבצעים שלטים ענקיים עם שם החברה המבצעת. ניסיתי להבין איך בתי התיאטראות מצליחים למנוע מחברות כמו ארגונית, שמבצעות עבורם את התפאורה, לתלות על התפאורות את שמם במהלך ההצגות. אני שמח שהם מצליחים. אני לא הצלחתי.

בכביש אל תהיה צודק

ניסינו לעניין חברות מסחריות להשתתף בתהלוכה, וכמעט שלא נענינו. אחד המוצגים היחידים שמומן על ידי חברה היה מוצג שבו שולבו ארבע מכוניות מעוכות סביב רמזור ועליהן דמויות של חמור וחזיר.

יורם אפק הריץ בחברת הביטוח הסנה קמפיין ענק נגד תאונות, תחת הסיסמה שהכניס לתרבות הישראלית אהרן שמי: בכביש אל תהיה צודק – תהיה חכם, והוא זה שיזם את המיצג הזה.