שתי בנות של מאיירים גדולים

את הרשומה הזאת אפתח בשניים מגדולי המאיירים של המאה ה-20.

האחד הוא צ'כי שנולד ב-1887 ושמו יוזף לאדה, והשני הוא אנגלי שנולד שנתיים מאוחר יותר וכוונתי לארנסט שפארד.

גם אם השניים האלה ידעו זה על קיומו של זה, הם לא נפגשו מעולם, וגם בשפת האיור שלהם הם היו שונים זה מזה כמו מזרח ומערב (גם כפשוטו).

אבל היה משהו משותף בין השניים. לשניהם היו בנות, והבנות שלהם המשיכו בדרך של אבותיהן והפכו למאיירות.

אז הרשומה הזאת היא בעצם על מרי שפארד (Mary Shepard) (2000-1909):

ועל אלנה לאדובה (Alena Ladová) (1992-1925):

המטרה ברשומה הזאת היא גם להכיר לכם את שתי המאיירות האלה וגם לנסות ולבדוק עד כמה הן הושפעו מהאבות שלהן, שכל אחד מהם הייתה לו השפעה על מאות מאיירים ברחבי העולם, והשפעתם ממשיכה גם היום.

בהיסטוריה של האיור אנחנו רואים תופעות שונות כשמדובר בדור שני של יוצרים גדולים.

מצד אחד אנחנו מכירים שושלות של מאיירים, כמו הדויילים (Doyle) או הרובינסונים, ומצד שני ידועה התופעה ההפוכה – שהדור השני, שגדל בצילו של יוצר ידוע, גדל באיזו תחושת שיתוק, ובעניין זה היו לי כמה שיחות מעניינות עם חמי גוטמן, בנו של נחום גוטמן, שקריירת הציור שלו התחילה בגיל מבוגר.

ואפתח באלנה לאדובה:

היא נולדה בשנת 1925 בפראג. את שיעורי הציור הראשונים שלה קיבלה לאדובה מאביה. לאחר שסיימה את התיכון למדה רישום בבית הספר הממלכתי לאמנות גראפית בהדרכתו של קארל טונדל ואחר כך עבדה באולפן סרטי אנימציה, תחום שהקסים אותה, והפכה לאנימטורית. כשהייתה בת 23 סיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות שימושית בפראג. המורה העיקרי שלה היה פרופסור אמיל פיל.

אחרי לימודיה החלה לאדובה לאייר ספרי ילדים, והסגנון שלה נראה כמו המשך ישיר של סגנונו המובהק של אביה.

אני מרשה לעצמי להגיד משפט שעשוי לגרום לכמה מכם לכעוס עליי: לאדובה היא גרסה נשית של יוזף לאדה, אביה.

הנה ילד טיפוסי של יוזף לאדה:

והנה ילד שאיירה בתו:

קווי המתאר של לאדה הם עבים, חדים ובעובי משתנה:

בניגוד לקווים העדינים והמתעקלים של בתו:

העיניים של לאדה הם תמיד כפתורים:

בתו, שבמקרים רבים השתמשה בנקודות שחורות, מדי פעם ציירה עיניים קצת יותר מציאותיות:

והשוני העיקרי הוא בידיים. הנה ידיים טיפוסיות של יוזף לאדה:

לאדובה לא מרשה לעצמה לאייר ידיים "חתוכות" וזוויתיות כמו הידיים שפרסמו את אביה.

בקרוב אגב אעלה פוסט שמתייחס לידיים באיור, ושם גם אזכיר את לאדה.

לאדובה נחשבת לממשיכה של אביה בעיקר בסגנון הפנים העגול ובכתמים האדומים בלחיים. מאחר שרוב האיורים הידועים שלה הם לספרי ילדים, הקומפוזיציות שלה הן פשוטות ואפילו פשטניות בהשוואה לחלק מהאיורים של אביה. הנה לשם השוואה כמה איורים שלה:

וכמה של אביה:

אפשר לומר שיוזף לאדה עבר התפתחות מעניינת מאוד בהשפעת סגנונות האמנות שהיו בזמנו, הקוביזם ואפילו הדאדא, עד שהגיע לסגנון הייחודי שלו:

ואילו לאדובה, עוד כשלמדה, ההשפעה העיקרית שלה הייתה מאביה. מה שהיא לקחה מאביה בתחום הקומפוזיציה הוא שגם היא, כמוהו, משתדלת שדמות מצוירת אחת לא מסתירה את הדמות האחרת.

את הקשר החזק בין האב לבתו אפשר להדגים בשתי עובדות:

האחת – כמה פעמים כשנכנסתי בפראג לחנות ספרים, וביקשתי ספרים של יוזף לאדה, המוכרים הציעו לי מייד ספרים של בת,ו וחלק אפילו לא ידעו את ההבדל.

השנייה – גם הבית של לאדה בכפר Hrusice , (הרוסיצ'ה) שם ביקרתי, משמש כמוזיאון לעבודות של שני המאיירים – האב ובתו.

ומפראג והרוסיצ'ה, נעבור מייד ללונדון.

לפני זמן מה פרסמתי פה רשימה על ילדותו של שפארד.

הקשר בין אב לבתו במקרה של השפארדים לא דומה לזה של לאדה ובתו. אין שום הוכחות שארנסט לימד את בתו או אפילו עודד אותה לאייר.

מרי נולדה בשנת 1909, וכשהייתה בת 18 מתה אימה. מי שגידלה אותה הייתה אתל, אחות אביה. ארנסט שפארד עצמו היה מגויס במשך כל מלחמת העולם הראשונה, שנים קריטיות בילדותה של מרי. אגב, גם אחיה של מרי, גרהם, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים, הוכשר כמאייר. אבל הוא נהרג במלחמת העולם השנייה וכמעט שאין מכירים איורים שלו.

בעידודה של אתל דודתה, מרי התקבלה ללימודים בבית ספר לאמנות "סלייד", ומייד כאשר גמרה את הלימודים הגיעה אליה הצעה של סופרת אוסטרלית, פמלה טרוורס, לאייר ספר שהיא כתבה בשם מרי פופינס. במקור קיוותה טרוורס שארנסט שפארד, אביה של מרי, יאייר את הספר, אבל ארנסט היה עסוק מדי ודחה בעדינות את ההצעה.

טרוורס, שבמקרה ראתה כרטיס ברכה לחג המולד שמרי שפארד ציירה, פנתה אליה, תוך שהיא מסתכנת להפקיד את הסיפור שלה בידי מאיירת מתחילה.

וכך התחילה הקריירה של מרי שפארד, המאיירת הצעירה, שאיירה את שבעת הספרים בסדרת מרי פופינס.

השתיים הפכו לידידות, למרות שטרוורס הייתה מבוגרת ממנה בעשר שנים.

מדי פעם אני כותב כאן על יחסים בין סופרים למאיירים. כאן יש לנו מקרה של עבודה ממש משותפת.

זה התחיל כשטרוורס הראתה למרי בובה שהייתה כנראה ההשראה לדמותה של מרי פופינס:

לפני כמה שנים התגלו חילופי המכתבים ביניהן והאיורים הראשונים. המכתבים, שכתובים ברוח חמה וידידותית, כללו גם סקיצות עם הערות של השתיים:

הדגשתי את החברות והחום כי ברגע מסוים, כשזה הגיע לכסף, הידידות והחום נעלמו.

ידוע שטרוורס ניהלה במשך שנים רבות משא ומתן עם וולט דיסני, שרצה להפוך את מרי פופינס לסרט. הפרשה הזאת גם הונצחה בסרט להציל את מיסטר בנקס.

בסופו של דבר נחתם הסכם, שבו מרי שפארד לא נכללה ואפילו לא הוזכרה.

מרי שפארד, שהיה לה חלק לא מבוטל בקביעת הדמות האייקונית של מרי פופינס, ניסתה בעזרת עורכי דין לקבל איזה נתח מהכסף, אבל הצליחה רק לזכות באלף דולר, לאחר שהוכח במשפט שהעמידה של מרי פופינס, ובעיקר הנחיתה עם "רגלי בלט", דהיינו כפות רגליים פשוקות לצדדים, לא מופיעה בטקסט של טרוורס ושזו לגמרי המצאה של שפארד.

גם כאן אנסה להשוות בין האיורים של האב והבת.

בשונה מהמקרה של לאדה ובתו, כאן הבת דווקא קצת "ביגרה" את האיור של אביה.

מצד אחד ברור שלא הייתה לה את היכולת של אביה, בעיקר ברישום, הצללה וקומפוזיציה.

הנה כמה עבודות של ארנסט (לא מפו הדוב וגם לא מהרוח בערבי הנחל):

מצד שני, מרי הכניסה באיורים שלה רוח קריקטורית וסוג של הגזמה הומוריסטית, שלא היו אצל שפארד האב השמרן.

בשנת 1937 נישאה מרי לא. ו. נוקס (Knox), משורר וסאטיריקן, שהיה מבוגר ממנה ב-28 שנים. בין שאר עיסוקיו היה נוקס עורך הפאנץ' בין השנים 1949-1932. הוא הכיר כמובן את ארנסט שפארד, שעבד שנים כמאייר בפאנץ'. הוא היה בערך בן גילו של נוקס ולא ראה בעין יפה את הנישואים האלה.

לנוקס היו כבר שני ילדים. אחת מהם שמה היה פנלופה, שלימים נודעה כסופרת פנלופה פיצג'רלד.