בשנת 2010 קיבלתי ליום הולדתי ה-70, ממודי וקרן קרייטמן, חבריי שגרים בלונדון, את הספר הזה:
הרשומה הזאת מוקדשת לקרן ומודי היקרים.
הנושא הוא האיש הזה:
שמו גרהם ליידלר.
הנה בקצרה סיפור חייו הקצרים:
הוא נולד בניוקאסל בשנת 1908. אביו היה צבע ודקורטור, והילד קיבל חינוך לאמנות.
הנה איור שעשה בגיל שמונה:
כשהיה בן 13 מת אביו, וגרהם חיפש מקצוע שאיתו יוכל לפרנס את עצמו ואת אימו האלמנה. הוא בחר באדריכלות.
כשהיה בן 22 הגיע לטיול ברומא, ושם, בשיטוט בין העתיקות, ראה את השם PONTIFEX MAXIMUS. השם PONT מצא חן בעיניו.
כשסיים את לימודי האדריכלות, התחיל לעבוד בו זמנית גם באיור. הוא צייר גם קריקטורות. בזיכרונותיו כתב:
“אם אתחיל לפרסם קריקטורות, זה יפגע בקריירה שלי כאדריכל. קשה להאמין שמישהו יפקיד את בניית הבית שלו בידי קריקטוריסט”. ואז הוא בחר בשם “פונט” כדי לחתום איתו על הקריקטורות שלו. להלן נקרא לו כך גם ברשומה הזאת.
זמן קצר לאחר שהתחיל לעבוד במשרד אדריכלות חלה פונט בשחפת, ומכאן ואילך חייו נחלקו לדבריו בין “המחלה” לבין “העבודה”.
הוא עזב את האדריכלות והתחיל לחזר על פתחי הוצאות הספרים ומערכות כתבי העת ולהציע את יכולותיו כקריקטוריסט.
בין השנים 1936-1930 פרסם במגזין נשים טור שנקרא לצחוק כל שבוע עם משפחת טוויף.
אבל המטרה שלו הייתה, כמו של כל הקריקטוריסטים, להגיע אל הפאנץ’.
ההתחלה לא הייתה קלה. הפאנץ’, שלימים ראה בפונט את אחד הכישרונות הגדולים והמקוריים בהיסטוריה של העיתון, סרב לקבל את עבודותיו הראשונות. אבל לאחר שהתקבל, הם אהבו אותו כל כך עד שהיה לקריקטוריסט הראשון שעשו איתו הסכם – הם יקבלו כל איור שהוא יעשה ובתמורה פונט יצייר רק לפאנץ’.
בגלל שהיה חולה בשחפת, הוא נסע להתרפא בשווייץ ואחרי תקופה קצרה עבר לאוסטריה. שם, בעיר איגלס (Igls) הוא הרגיש ממש בבית. “הרבה יותר טוב מאשר באנגליה”, הוא כתב ביומנו.
אולי הריחוק הזה עזר לו לאייר את הסדרה האופי הבריטי.
את רוב האיורים שתראו להלן מהסדרה הזאת הוא צייר באוסטריה, שם השתדל לחיות חיים מלאים, כולל סקי, מסיבות, חיזורים וסעודות.
הוא מעולם לא התחתן ולא היו לו ילדים.
האיורים הבאים הם מתוך הסדרה האופי הבריטי:
התרגום הוא של ענת פוֹקס, ואני מודה לה על כך ובכלל על כל העזרה שאני מקבל ממנה כבר 11 שנה!
היו לו סדרות נוספות: בבית וגישות מוטעות. ייתכן שבעתיד אכתוב עליהן.
מאחר שרוב העבודות שלעיל צוירו בעט ודיו, חשוב לי להראות גם רישומי עיפרון של פונט, שלדעתי הם מעניינים יותר.
תראו את הקריקטורה הזאת:
והנה גם סקיצה:
שנעשתה לקריקטורה הזו:
ועוד סקיצה:
לקריקטורה הנפלאה הזאת:
ועוד שתי קריקטורות חביבות:
ולסיום סקיצה בעיפרון של המדריך שמביא את הקבוצה לבית תה קטן:
לדני היקר והאהוב! חד אבחנה היה פונט אבל מאז ימיו, נוספו עוד כמה דפוסי התנהגות שמייחדים את האנגלים. כמו למשל החיבה לקייץ שמאז שנות האלפיים בצד ההתחממות הגלובאלית, שיכנע לא מעטים שברגע שבוקעת השמש והטמפרטורות עולות מעל 20 מעלות, הגיע הזמן לפשוט חולצה ולהסתובב במכנסיים קצרות, אם כי עדיין רצוי בנעליים ובגרביים (כמעט עד לברך). ההתעקשות הזאת בולטת במיוחד בחודשי “הקייץ” יולי אוגוסט גם כשהם גשומים במיוחד כמו השנה. כך למשל, כשביקרנו באמצע יולי בביתו הכפרי של עורך הדין פ., שהוא אנגלי חביב במיוחד, כבן 80, חובב בישול כמו אחיו השופט בתחרויות בישול, הוא התעקש לארחנו בחצר ביתו, כשהוא לבוש במכנסיים קצרות בצבע אדמדם ורדרד דהוי שראו כנראה קייצים רטובים רבים בעברם. את הגספאצ’ו עליו עמל משעות הבוקר המוקדמות לדבריו, הגיש כשכבר התחיל לטפטף. “זה תיכף יעבור” הצביע על ענן כהה במיוחד שחג מעלינו. כשהגשם התחזק הגיש את המנה האחרונה, פודינג אורז ותותים שהיה אהוב עליו במיוחד בתפריט הפנימייה אליה נשלח בגיל 7. “היה קשה, אבל אחרי שבועיים כבר שכחתי מי ההורים שלי”, סיפר כשהגיש הפעם עם מטריה בידו, את משקה הקיץ הכי אהוב על האנגלים, פימס מרענן לימות הקיץ.
הוא ממש נפלא! החיבה של האנגלים לחורבות עתיקות ולכל דבר צרפתי נכונה מאד. מתחשק לי שתעשה אתה סדרה כזו- עלינו, הישראלים:]
תודה שהכרת לנו אותו, מחכה לרשימות הנוספות עליו שאתה מתכנן.