איך ולמה שינה דרויאנוב את נוסח הבדיחות

הבהרה והתנצלות:

ייתכן שחלק מהקוראים יחשבו שהרשומה הזאת היא נודניקית או מה שנקרא "נוקדנית". ייתכן שבעיקר או רק מי שמכיר ואוהב את ספר הבדיחה והחידוד של אלתר דרויאנוב ימצא בה עניין ואולי אפילו יהנה. עם האחרים הסליחה.

בשנת 1995 יצא לאור הספר הזה:

לאחר שיצא נשאלתי מי נתן לי את הרשות לשנות את הנוסח המקורי של דרויאנוב. שאלתי את השואל שאלה מקניטה: האם הוא יודע מה הנוסח המקורי? וכשהוא הצביע על שלושת הכרכים של ספר הבדיחה והחידוד הראיתי לו את הספר שיצא בשנת 1922, כלומר 13 שנים לפני שיצאו לאור שלושת הכרכים שכולם מכירים והראיתי לו שיש הבדלים בין שני הנוסחים.

סיפרתי לו את סיפור ההיכרות שלי עם חברי שלמה ניצן אי שם בשנות ה-70. ישבנו כמה חברים אצלו בבית ושלמה סיפר סיפור שהוא אוהב:

כשסיים אמרתי לו שאצל דרויאנוב לא כתוב "תנשק לי כל וילנה במקום שאחרי מקהלות", אלא "תנשק לי וילנה באותו מקום". ומה זה בכלל במקום שאחרי מקהלות?

ואז שלמה הביא לי ספר והוכיח שהוא צדק.

הבטתי בספר וראיתי שמדובר במהדורה הקודמת משנת 1922, וביקשתי שיביא את הספר המוכּר, ושם אכן הייתה הגרסה שלי:

לשמחתנו שנינו צדקנו ומאותו יום הפכנו לחברים קרובים.

ומה באמת פירוש "במקום שאחרי מקהלות"? ובכן, בספר במדבר פרק ל"ג פסוק 26, כשבני ישראל עוברים ממקום למקום, יש פסוק שאומר: "וַיִּסְעוּ, מִמַּקְהֵלֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּתָחַת". ולכן יודעי דבר היו מבינים מהו ה"מקום שאחרי מקהלות". אבל אחרי 13 שנים דרויאנוב הבין כנראה שהביטוי הזה כבר פחות מוכר לקוראים.

אז אמרתי לאותו אדם ששאל אותי: "אם דרויאנוב, לאחר 13 שנים, ראה שיש צורך לשנות את השפה, שמשתנה כל כך מהר, גם אני לאחר 60 שנה בוודאי רשאי לשנות; וכמו כן קיבלתי על כך אישורים ממשפחת דרויאנוב ומבעלי הזכויות על הספר.

ברשומה הזאת בחרתי להביא כמה בדיחות שהופיעו בספר של 1922 ולהראות איך דרויאנוב שינה אותן במהדורה של 1935.

אני מרשה לעצמי להניח שפרט לשינויים שנעשו בגלל שינויים בשפה או בהבנת הכתוב, דרויאנוב, שהיה קפדן גדול במה שקשור לניסוח הומוריסטי, עשה גם שינויים כדי שהסיפור יהיה נכון יותר לדעתו ואולי גם מצחיק יותר.

אנסה בפרשנות שלי להיכנס לנעליו הגדולות של אחד ממנסחי ההומור הגדולים, כדי לנסות ולהתחקות אחר דרך המחשבה שלו.

בחרתי תשע בדיחות מתוך הספר הישן, הפחות מוכר, ואת מקבילותיהן מתוך כרכי ספר הבדיחה והחידוד, שהמבוגרים שבקוראים אולי מכירים:

אפשר לראות כמה הבדלים, אך אתייחס רק לאחד: האב תמה על הבזבוז, ובגרסה הראשונה הוא אומר באופן כללי "הנדוניא". בגרסה השנייה החליט דרויאנוב לכתוב סכום, כדי להיות יותר ספציפי.

בבדיחה שלעיל  מציע השמטן (פושט הרגל) ללווה שינשק לו בפופיק, ולא בתחת כמקובל… בגרסה המאוחרת דרויאנוב רצה להדגיש את הנקודה הזאת, ולכן במקום לומר "נשוק לי בטבורי", הוא הוסיף להדגשה: "עד שאתה עומד וטוען טענה של מה בכך, מוטב שתישק לי בטבורי".

מעניין למה דרויאנוב הוסיף את סוף הסיפור רק במהדורה המאוחרת. אני מניח שמישהו קרא את הסיפור ב-1922 ואמר לו שיש לזה המשך.

הסיפור הזה הוא סיפור מוכר, ודרויאנוב הפך אותו לבדיחה יהודית. בין השאר הוא סופר על ידי סר ארתור קונן דויל על המורה לרפואה שלו, דוקטור ג'וזף בל, שאופן המחשבה האנליטי שלו היה לדבריו הבסיס לצורת החשיבה של שרלוק הולמס.

בספר הראשון בחר דרויאנוב לפתוח את הסיפור במשפט: "על סנטור, הפרופסור הברלינאי המפורסם, מספרים:" משפט שאפשר לפתוח איתו למעשה כל סיפור אודות דמות ידועה. במהדורה המאוחרת דרויאנוב הבין שהמשפט מיותר.

מעניין גם שאת העביט (סיר הלילה) הוא בחר בגרסה הראשונה לשים מתחת למיטה, ובגרסה השנייה העביר אותו לארון.

מעניין למה רצה דרויאנוב לספר את הסיפור הזה על מישהו ספציפי, במקרה הזה על אפרים גריידיגר, הומוריסט יהודי מגליציה שחי במאה ה-19? הרי לא מדובר כאן בציטטה, שאז חייבים, אם יודעים, להביא אותה בשם אומרה. מדובר בבדיחה יהודית ידועה מאוד.

בגרסה המאוחרת השמיט דרויאנוב את שם העיר וינה, שמופיע בגרסה הראשונה.

כמובן שדרויאנוב לא השתמש במילה "להשתין" ולכן חיפש מילים בעברית כדי לספר את הסיפור.

בגרסה הראשונה מופיע הביטוי "פתאום החל סילון החוזר לצערו". אין לי מושג מה מקור הביטוי הזה, דהיינו האם צירוף המילים "סילון החוזר" מופיע במקורות או שזה חידוש של דרויאנוב.

אבל לאחר 13 שנים חשב שמא הקורא לא יבין את הרעיון ובמקום זה כתב "פתאום התחילו קטנים דוחקים אותו".

ובתלונה שלו, שהיום היינו כותבים "אני לא מצליח להשתין", הוא כתב בגרסה הראשונה "הייתי כנאד… ואיני יכול…", ומאוחרת שינה ל"באו מים עד נפש – ואיני יכול". בהחלט תיקון נאה.

גם כאן, כמו בבדיחות רבות אחרות בגרסה הראשונה, השתמש דרויאנוב בדיבור עקיף, כמו למשל בשורה הראשונה:

"בשעה של בדיחות הדעת שאל הצדיק את הגבאי שלו, אם יכול הוא להיות כמותו".

בגרסה המאוחרת הוא שינה לדיבור ישיר.

אבל מעניין גם מה בחר דרויאנוב להביא ברשימת היכולות. במקור יש "להתפלל לאחד על הגשמים ולשני על השלגים", ובגרסה המאוחרת זה כנראה נראה לו קצת מסורבל, ובמקום זה כתב "להתפלל על החולים".

ברבות מהבדיחות בספר המאוחר דרויאנוב בחר להוסיף פה ושם כמה מילים כדי להדגיש את הנקודות החשובות, בעיקר את הפואנטה.

ואכן כשבודקים היטב מגיעים למסקנה שהמילים "הואיל" ו"לפחות" מדגישות היטב את שורת המחץ.

זה ממש בית ספר לניסוח.

גם כאן בסיפור הידוע על החלמאים שדוחפים את ההר, דרויאנוב הרחיב מאוד את הסיפור בגרסה המאוחרת ולמעשה הפך אותו מבדיחה לסיפור.

\

גם הסיפור החלמאי הזה ידוע מאוד ודרויאנוב החליט שבמקום המשפט "קצר כוחו לדפוק על כל תריסי העיר" עדיף לכתוב: "תש כוחו ורגליו כושלות, ואין הוא מספיק להלך מבית לבית ולהקיש על כל תריס ותריס לעורר ישנים".

אין ספק, האיש ידע לספר סיפור.

אסיים את הרשומה ברשימת שמות העט (הפסבדונים) בהם השתמש דרויאנוב בכתביו: