הרומן שלי עם ספר הבדיחה והחידוד

ברשומה הזאת איורים מהספר שני יהודים נוסעים ברכבת, אליהם צירפתי את הטקסט בכתב ידו של דרויאנוב.

ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב היה בספריה שלנו בכרכור, וכל שנה כשגדלתי קצת גיליתי בו דברים חדשים שהתאימו לגילי.

ב-1922 הוציא דרויאנוב את הספר בכרך אחד שבו בדיחות, ורק 13 שנה מאוחר יותר, החל מ-1935 ועד 1938, יצאו שלושת הכרכים הידועים.

מתישהו, אני לא יודע מתי, יצאה מהדורה של עיתון דבר, שהייתה די נפוצה, ובשנת 1991, כשהוצאת זמורה ביתן מודן רכשה את הוצאת דביר, החליט אהד זמורה להוציא את המהדורה שלה ציירתי את העטיפה וכתבתי את הטקסט לגב הספר:

אני מודה שהייתי אחד הגורמים שבגללם אהד חברי החליט להוציא את הספר לאור.

הוא לא זכה להצלחה גדולה, אבל כיסה לדעתי את ההוצאות, ואולי קצת יותר.

עוד כילד הכרתי כמעט כל מילה מכתבי דרויאנוב, והיו לי כמה חברים שאיתם הייתי משוחח, מתווכח ומתחרה בנושא הזה.

כנער לא הכרתי את ההוצאה הראשונה משנת 1922. הכרתי אותה באירוע שהיה משמעותי בחיי:

מישהו (נדמה לי שזה היה צדי צרפתי) הזמין אותי לערב אצל שלמה ניצן, שאז לא הכרתי אותו. הדברים התגלגלו לדרויאנוב, ושלמה סיפר את הסיפור על יודל אופטוב שאמר שכל וילנה כולה יכולה לנשק לו בתחת. שלמה ציטט את דרויאנוב ואמר: "יכולה וילנה כולה לנשק לי אחרי מקהלות" (בספר "במדבר" פרק ל"ג פסוק כ"ה, כתוב על מסעי בני ישראל: "ויסעו ממקהלות ויחנו בתָחַת". כשדרויאנוב פרסם את הספר הראשון ב-1922 רבים עדיין ידעו את ההקשר הזה, אבל לאחר שנים החליט דרויאנוב שכדי שיבינו עדיף לכתוב "באותו מקום"). אני קפצתי ואמרתי: "לא כך כתוב, אלא: 'יכולה וילנה כולה לנשק לי באותו מקום' ". הדרמה הייתה בעיצומה, שכן אוהבי דרויאנוב לא מוותרים בקלות. ואז הביא שלמה את הספר ואכן שם היה כתוב בדיוק מה שאמר.

ואז אמרתי לו: "תביא כעת את המהדורה בת שלושת הכרכים".

והוא הביא, ושם נכתב בדיוק מה שאני אמרתי.

זה ששנינו צדקנו הפך אותנו לחברים קרובים עד היום…

אבל אז גיליתי שבמשך השנים שעברו מ-1922 עד 1935 דרויאנוב עשה פה ושם שינויים על רקע השינויים התרבותיים ובעיקר בגלל העברית שהשתנתה.

הדבר הזה נתן לי את האומץ לכתוב באופן שונה את הסיפורים בספר שני יהודים נוסעים ברכבת.

סיפורו של הספר הזה הוא כזה:

מתישהו, לפני איזה יאר-צייט של דרויאנוב, הציע חברי חיים באר שאצייר ציורים לסיפורים ואציג תערוכה בבית ביאליק לזכרו של דרויאנוב.

בחשק גדול התחלתי לצייר 50 ציורי צבע, שהיו די גדולים ביחס לאיורים שאני עושה בדרך כלל.

במהלך העבודה בא לי רעיון להפוך את זה לספר.

בהתייעצות גם עם אהד זמורה וגם עם המשפחה של דרויאנוב קיבלתי אישור לכתוב את הסיפורים בעברית של ימינו.

הקפדתי לא להשתמש בסלנג ולא ניסיתי להנמיך את השפה.

חשוב לציין שדרויאנוב שלט אמנם היטב באידיש, אבל מרגע שהגיע לארץ סירב לדבר אידיש מטעמים אידיאולוגיים. "זה היה מפצל את העם", הוא אמר.

אבל את רוב הבדיחות הוא תרגם בעצם מאידיש.

לצורך זה הוא המציא איזו תת-שפה שבה נכתבו הבדיחות.

קל לראות את זה כאשר משווים את השפה של ספר הבדיחה והחידוד לסיפורי מעשיות מהעולם שדרויאנוב התכוון לפרסם בספר, אבל הם פורסמו רק בעיתון, שם הסגנון שונה לגמרי.

הדוגמה המובהקת להשפעת האידיש על העברית היא צמד המילים "ההוא ש…"

בדיחות רבות כידוע מתחילות ב"איש אחד…"

אבל באידיש יש אומרים "דער ווס האט…"

ולכן דרויאנוב הפך את זה ל"ההוא ש…" פרט לשימוש הזה לא מצאתי אצל דרויאנוב שימוש כזה בשום מקום.

מה שכן, ניסיתי "לקחת" מדרויאנוב זה את אופן הסיפור.

כשמשווים את דרך הסיפור שלו עם מספרים אחרים שאספו בדיחות יהודיות, כמו דב סדן או עמנואל אולסוונגר וגם רבניצקי, רואים שהיופי אצלו בא לידי ביטוי בכך שכל בדיחה יש לה את הקצב שלה ואפילו את המוזיקה שלה. יש סיפורים שהקיצור נאה להם ואחרים שדווקא שמץ של "נודניקיות" נותן בהם את הטעם. בזה דרויאנוב היה ממש אשף.

כאשר אני מאייר אני מנסה "להרחיב" את הזמן. כלומר בדרך כלל לא אצייר בגדים או חפצים מהאופנה האחרונה בהכרח, אלא אצייר בגד שיתאים לתקופה ארוכה יותר (או כללית יותר) מזו המתוארת בספר.