הקוביזם היהודי

אם מישהו היה מחזיר אותי על ידי איזו מכונת זמן לעיירה יהודית טיפוסית, הייתי מאוד מופתע אם היא לא הייתה נראית כך:

כפי שצייר אותה יששכר בער ריבאק.

ריבאק עצמו נראה כך:

והוא הדמות העיקרית של הרשומה הזאת.

אבל אתחיל דווקא בפראג.

כשהוקמה הרפובליקה של צ'כוסלובקיה ב-1918, הזרם האמנותי שנקרא קוביזם, שמרכזו היה בצרפת, היה מוכר כבר עשר שנים.

בעיני האינטלקטואלים (אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל היו ימים שאינטלקטואלים היו מובילי דרך במדיניות, למשל תומאש מסריק) הקוביזם היה סמל לקדמה, והייתי אומר אפילו סמל חזותי של העולם החדש. לכן, מי שמבקר בפראג מגלה שיש בה מוזיאון לקוביזם.

באחת הסמטאות בעיר תראו אפילו את הפנס הזה, שנחשב לפנס הקוביסטי היחיד בעולם:

הרעיון הקוביסטי הגיע בצ'כוסלובקיה כמובן גם לציור וגם לאיור ואזכיר רק את דמותו של יוזף צ'אפק (אחיו של קארל). הנה שני איורים שלו:

יוזף צ'אפק נספה במחנות ההשמדה.

גם אמנים ומאיירים פולנים, רוסים ואוקראינים אימצו את הקוביזם או חלקים ממנו. חלק מהם עברו לצרפת או לגרמניה – שאגאל, ליסיצקי, זדקין, גבו, ארונסון ואחרים. במקרה או שלא במקרה רבים מהם היו יהודים.

את האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות האמנות על כל גווניה, ינקו האמנים היהודים של ראשית המאה ה-20 עוד מויליאם מוריס ומהתנועות שחיברו בין האמנות לאומנות (זה היה אגב גם הבסיס האידאי שעמד בבסיסו של "בצלאל" של בוריס שץ).

אצל היהודים, שאז עוד נחשבו לעם הספר, האוונגרד היה קשור פחות לאדריכלות, טקסטיל , או עיצוב ויותר למילה הכתובה, ולכן כמעט כל הציירים היהודים עסקו באיור.

הנה דוגמאות לאיורים של כמה אמנים יהודים שהושפעו מהקוביזם (וגם מהקונסטרוקטיביזם הרוסי כמובן):

מארק שאגאל היה בתקופות מסוימות ממש קוביסט, כמו בדיוקן העצמי הזה שלו:

בסדרת האיורים המצוינים שעשה לנפשות מתות של גוגול בשנת 1923, ההשפעה הקוביסטית באה לידי ביטוי בעיקר באופן שבו השתמש בקונטרסטים של אור וצל:

גם אצל נחום גוטמן, שצייר עשר שנים מאוחר יותר את ויהי היום, אפשר לראות את "ההצללה הקוביסטית" הזאת:

הוא ללא ספק הושפע משאגאל.

דמות חשובה באיור היהודי היה בוריס ארונסון.

ארונסון, בנו של רב מקייב, נולד ב-1898 וניסח ביחד עם יששכר ריבאק את מניפסט האוונגארד היהודי, שקובע כי הוא חותר לסינתיזה בין מסורת האמנות היהודית להישגים של המודרניזם האירופאי הקיצוני. שמו המקורי של המניפסט היה "דרכי אמנות הציור היהודי".

המניפסט פורסם בעיתון האידי "אויפגאנג", ובו נכתב בין השאר:

"אמנותנו (היהודית) החיה העכשווית, שאימצה את מרכיבי היצירה המערב-אירופית, כבר מזמן נמצאת משמאל. וזה בכלל לא מקרי. האמנים היהודים חשים קרבה למחדשים העכשוויים שדוגלים בעקרונות אמנות הציור האבסטרקטית, כי רק ביצירה אבסטרקטית ניתן להשיג מימוש הוויה לאומית משלנו".

למרות זאת, רק מעטים מהציירים היהודים הגיעו לאבסטרקט מלא.

הנה כמה איורים של ארונסון (בכתיב האידי: אראנסאן):

בין המאיירים היהודים שהשפיעו יותר מכל אחד אחר על האיור האירופאי היה אליעזר (אל) ליסיצקי. הוא היה אחד מעמודי התווך של הקונסטרוקטיביזם הרוסי, והאיורים הנפלאים שלו שהושפעו גם מהדאדא וגם מהקוביזם, היו לפעמים על גבול האבסטרקט.

אבל פה ושם, ובעיקר כאשר ליסיצקי צייר איורים לאגדות היהודיות, הקוביזם היהודי נוסח שאגאל הוא שהוביל את האיורים:

ארונסון הוא בן גילו של נחום גוטמן. בשנת 1923, לאחר שחי זמן מה בברלין ולמד אצל הרמן שטרוק, נסע לניו-יורק, כמו שנהוג לומר בלי פרוטה בכיסו, ושם בנה לעצמו קריירה מדהימה כצייר תפאורות ותלבושות לתיאטרון, בין השאר למחזות אנה פרנק, קברט, זורבה היווני וכנר על הגג.

ארונסון היה מעצב התפאורות היחיד שזכה שש פעמים בפרס טוני.

שותפו של ארונסון למניפסט היהודי היה יששכר בער ריבאק, (1935-1897). בספר הזה צייר ריבאק את העיירה שנחרבה (בעצם מדובר בהדפסים שנעשו על פי ציורים):

כאן מגיע ה"קוביזם היהודי" לשיאו.

הנה כמה עבודות מתוך האלבום הזה:

בשנת 1922, כחלק מההתעוררות התרבותית היהודית, ובעידודה של היבסקציה שבמשרד החינוך הסובייטי, יצאו לאור שלושה ספרי ילדים באידיש שכתבה מרים מרגולין, מאיסעלעך פאר קליינינקע קינדערלעך (מעשיות קצרות לילדים קטנים), וריבאק הכין להם את האיורים.

עד היום עולה מדי פעם השאלה: "האם מאייר צריך להתחשב בציורי ילדים כשהוא מאייר להם?" (נושא מעניין שאולי אכתוב עליו בעתיד). האיורים של ריבאק – שחשב שיש לצייר לילדים ציורים בסגנון שלכאורה הם יכולים לעשות בעצמם משהו דומה – הם המקרה היחיד שאני מכיר שבו התוצאה ממש מוצלחת. אולי כי הוא לא ניסה לחקות ציורי ילדים אלא הצליח לתת למכחול שלו את החופש הנכסף שכל מאייר נכסף לו.

בניגוד לאיורים של ארונסון, אלה של ריבאק אינם קוביסטים, ואם נשאר בהם משהו מהתפיסה הקוביסטית זה לא נעשה באופן מודע.

האיורים הם בשחור לבן, אבל מאוחר יותר עברו טיפול בצבע. הנה כמה מהם:

ניסיתי להראות את ההשפעה של הקוביזם כסמל האוונגארד של תחילת המאה ה-20 על האיור היהודי.

מילת המפתח היא השפעה.

השפעה היא תהליך חצי רצוני. כשאמן חי בתקופה שיש בה חידושים בתחומו, הוא יכול לפתוח את עצמו להשפעה ולתת לחידושים להתחבר עם הרצונות או האמונות שלו, והוא יכול גם להתנגד ולהפעיל אנרגיה נגד אותם חידושים (תופעה מוכרת מאד גם בימינו). אבל כשמאייר מחליט היום, מאה שנה ויותר לאחר הקוביזם, לצייר איורים ברוח הקוביזם, זאת עשייה מודעת במאה אחוז.

אבל – וכאן אני בהחלט מביא דעה אישית – מודעות של מאה אחוז לפעמים יכולה להיות מלאכותית ובמקרים קיצוניים גם פתטית.

מה גורם למאייר בן זמננו לאייר ספר שלם ברוח הקוביזם?

הזכרתי ברשימות שלי כמה פעמים את ידידי אורי שולביץ. אורי, ישראלי בעברו, חי כבר שנים רבות בארצות הברית ונחשב למאייר וסופר מוערך בתחום ספרי הילדים. הוא זכה בפרסים רבים כולל מדליית קולדקוט, ובעיקר הוא מוכר כמורה נערץ לאיור.

כמאייר, אורי הוא מעין חוקר אמנות, וספרים רבים הוא מאייר כמחווה לגישה או אסכולה מסוימת.

בשנת 1990 ראה אור בניו יורק הספר הזה שאורי כתב ואייר, שהוא מחווה, ויש שיאמרו אולי גם פרודיה, על הקוביזם:

איורי הבתים של הכפר האמריקאי נראים כמעט כמו העיירה היהודית של שאגאל וריבאק (אורי הוא יליד פולין).

הנה כמה איורים:

מה שמעניין אותי באיורים האלה, שבכל מה שנוגע לבתים אורי לא שבר את הצורה (כמו שעשה ריבאק למשל) והאפקט הקוביסטי עובר רק דרך הנחת הצבע. לעומת זאת בדמויות האנושיות הקו שלו שבור (באופן מלאכותי):

החלטה מוזרה. יום אחד אשאל אותו על כך..

מאייר אחר, צעיר מאורי, שמו יוג'ין איבנוב.

הוא נולד בסיביר ב 1966 וכיום חי ועובד בפראג.

ומאחר ופתחתי בשיגעון הפרגאי לקוביזם, הנה לסיום כמה איורים של איבנוב, ברוח הקוביזם כמובן: