*הרשומה מלווה באיורים מתוך הספר היא יושבה לחלון.
כמעט בכל מקצוע שנחשב בעבר גברי תמצאו היום נשים, שבדרך כלל עושות את זה טוב יותר. ועדיין נשארו כמה מקצועות "נשיים" שלא תמצאו גברים שעוסקים בהם.
אחד מהם הוא אשת סופר.
איך זה שעוד אין ספר (או שאני לא מכיר כזה) שעוסק בנשים של סופרים (אולי זה משהו שמתאים למיכאל דק לכתוב).
היום, כשיש לא פחות סופרות מאשר סופרים, יש מעט מאוד, אם בכלל, בעלים שכל חייהם מוקדשים לנשותיהם המפורסמות וכאלה שיכתבו את זיכרונותיהם מחייהם לצידה.
המהפכה הפמיניסטית המבורכת יש לה אם כן לאן להתקדם. ולא תהיה התקדמות של ממש כל זמן שברוב התרבויות האישה מקבלת את שם המשפחה של בעלה ולא להפך. המקרה היחיד שאני מכיר הוא של תומאש מסריק, שהוסיף לשם משפחתו את של המשפחה של אשתו, גאריג.
את הרשימה הזאת החלטתי לכתוב כשקיבלתי מטלי בשן כמה ספרים מספרייתה המצוינת של אמה המנוחה, רות בונדי.
מדובר בספרון קטן וצנוע עד כדי עליבות:
הוא יצא בהוצאת דביר, ההוצאה שבעבר הייתה שייכת לביאליק, רבניצקי ושמריהו לוין.
לא מצוין בספר התאריך שבו ראה אור. הוא מכיל 47 עמודים בכריכה רכה, שלהערכתי נכתבו באידיש, ואם אמנם כך, אין בו את שם המתרגם.
לא הכרתי את הספרון הזה, וזה כמובן החזיר אותי בזיכרוני אל זיכרונות שלא נכתבו של קטיה מאן, ספר שאני זוכר היטב, ולו רק בגלל שעיצבתי את עטיפתו. ספר מומלץ מאוד, אגב.
ונחזור למאניה.
40 שנה חייתה עם ביאליק והאריכה לחיות עוד 40 שנה לאחר מות המשורר.
ביאליק אמר עליה: "אישה טובה, צדקת בעלת טעם".
אגב, טעם יש לכל אחד. האם הוא התכוון לטעם טוב?
עוד בחייו של ביאליק יצא ספר ובו אגרות שכתב לה.
אבל ההרגשה שלי, וזה באמת עניין סובייקטיבי, שהספר הזה של מאניה הוא מעין משל ליחסים של השניים ולמקומה של מאניה בחייו (אמירה לא אחראית ואני מתנצל).
בביוגרפיה "חוזה ברח" שכתב שלמה שבא יש טקסט על שתי נשים, אירה יאן וחיה פיקהולץ. כל אחד מהם ארוך פי חמש מהטקסט שנכתב על מאניה.
אם תקפידו לקרוא בעיון את כל "חוזה ברח" תמצאו בו כמה פעמים את המשפט: "ומאניה הגישה תה לאורח".
גם אני יודע שמשפטים כאלה, וגם מחסור בתוכן שקשור במאניה, לא חייב להעיד על מאניה או על חיים נחמן, אלא דווקא על שלמה שבא, המחבר שבחר להציג אותה כך.
הספרון שכתבה מאניה לא מוסיף הרבה למי שמבקש להכיר את חייו של המשורר הלאומי ואת יחסיו עם אשתו. אבל יש בו כמה משפטים שעניינו אותי ורציתי להביא לידיעתכם. קודם כל משהו על ביאליק, הילד השובב:
גם כבחור הוא היה שובב גדול, ככה מספרת מאניה:
נשים רבות שמכהנות בתפקיד אשת הסופר שמות עצמן כמחסום בין האישיות הנעלה לבין הציבור, שרוצה לנגוס ממנו נתחים. גם מאניה הייתה כזאת:
בכלל, מזיכרונותיה של מאניה אפשר להסיק שמותו בגיל צעיר קשור גם להופעותיו הרבות בפני קהל, שביאליק לא ידע לסרב להן. וזה אגב גם מה שנאמר על מותו של דיקנס בטרם עת. ולגבי דיקנס זה כנראה גם יותר מדויק.
על זה ראוי להעיר ששני האישים האלה היו גם אנשי תיאטרון והיו מכורים להופעות בפני קהל.
כמובן שאין בספר הזה מילה על היחסים האישיים שלה ושל ביאליק, כולל קנאות שהיו לה כששמעה למשל על יחסיו עם חיה פיקהולץ. אבל ברור שמאניה קינאה וביאליק ידע, ועל כך יעיד המכתב שלו אליה:
הפרט המעניין שלמדתי מהספר הקטנטן הזה מופיע בו דווקא בהערת שוליים, כשמאניה כותבת שביאליק כתב בפולין לפני הקונגרס הציוני ה-18 את השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם", היא כותבת בהערת שוליים כך:
זה אולי השיר הלוחמני ביותר שכתב ביאליק (או אולי שני ל"דָבָר" המזעזע), ולכן יש עניין רב בכך שהוא לא נותן כתובת מדויקת יותר.
ברשותכם אני מביא את כל השיר ומקדיש אותו, 88 שנים לאחר שנכתב, למי שמגיע לו מבין המנהיגים שלנו היום. במיוחד בערוב עלינו הבחירות בסיבובן החוזר:
לא אבקש מכם ללמוד את השיר הזה בעל פה, אבל את שתי השורות האלה כדאי לשנן:
וּמַה-שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל-בָּמָה עַל קָדְקֳדֵיכֶם,
זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,
וכדי להבין שלא רק באולימפיאדה, אלא גם בבתי הקברות יש היררכיה, הנה הפודיום שנמצא בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב:
כל הזמן שמעתי בראש את יוסי בנאי ורבקה מיכאלי במערכון על המהנדס ואשת המהנדס.
תודה כרגיל.
זה בוודאי לא קל להיות אישה של סופר או משורר גדול. או לצורך העניין אשה או בעל של איש או אשת ציבור חשובים…
אגב, קראתי לא מזמן את "בחזרה לעמק רפאים" של חיים באר שעוסק לא מעט באישה (פיקטיבית) של סופר (פיקטיבי)