ברשומה שכתבתי פעם על תהליך התפתחות הספר (בקרוב אעלה אותה משופרת), הסברתי שעטיפת הספר, שרבים היום קוראים לה "כריכה" היא דבר חדש, ונכנסה לשוק רק כשחלונות ראווה נולדו ובעקבותיהם מה שנקרא "שיווק אגרסיבי"; דהיינו, מהרגע שהתחילו למכור לכם דברים ולא רק כשאתם באתם לקנות דברים.
במשך תקופה ארוכה, כאשר ביקשת לקנות ספר, היו מראים לך אותו ואומרים "תבוא עוד יומיים, עד אז נכרוך אותו". הכריכה הייתה ניטראלית, כלומר לא היה עליה משהו שיעיד על תוכן הספר.
מה שראית בחנות היה השער הפנימי, או מה שנקרא באנגלית Title Page. השער הזה – שהיה הדבר הראשון שראית, ושהעיד על תוכן הספר – עבר גלגולים רבים. חוקרי האמנות והעיצוב לומדים ממנו הרבה על תרבות העיצוב ועל היסודות הדקורטיביים בכל תקופה מאז המצאת הדפוס. ברבים מהשערים האלה היה גם מעין תקציר של הספר, כמו בשער הזה משנת 1495 שהודפס בוונציה:

או בשער הזה, משנת 1565, שנעשה על ידי וירגיל סוליס (Solis), חרט ומאייר גרמני שפעל בנירנברג, וממנו אפשר ללמוד אפילו על האדריכלות של המאה ה-16:

במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 היו שערים ברוח הניאו קלאסיקה, כאלו למשל:

אבל היו כאלה כמו אוטו האפ (Hupp). אוטו האפ היה אמן גרמני שעסק בעיקר בציור "שלטי אבירים", וככזה היה ממש תקוע ברנסנס. הוא העדיף את האורנמנטיקה של הרנסנס ברוח ה"ניאו גוטיקה":

זה הוביל כמובן לתנועה של ויליאם מוריס:

ולאנשים כמו לורנס האוזמן, שבאורנמנטיקה שלו רואים ניצנים של אר נובו:

האוזמן היה יוצר מעניין. לא פעם הזכרתי אותו ברשומות, ובקרוב יזכה לרשומה משל עצמו.
ולאמן ידוע של ה"אר נובו", פול בורק:

וכמובן שער שעשה אוברי בירדסלי:

מה שאפשר ללמוד מהתפתחות השער הפנימי, שבעבר היו האורנמנטים הדקורטיביים יסודות חשובים באמנות ובעיצוב, והיום יש להם קיום בעיקר כשרוצים לתת למשהו אופי של פעם, או כמו שאוהבים להגיד – retro. המאיירים הכניסו את האיורים שלהם למסגרות כמו המאייר האמריקאי הווארד פייל:

מאז שהספרים זכו ל"עטיפות" או "כריכות", שבהן יש אלמנט גרפי – שמספר משהו על הספר, אבל בעיקר מנסה למשוך את עינו של הקונה, כלומר למכור את הספר – השער הפנימי הפך להיות משהו פחות חשוב. אבל מאיירים ומעצבים מסוימים אוהבים לעשות אותו מעניין ויצירתי.
הנה כמה שערים שאני אוהב לספרים שאני אוהב:










והנה עוד 15 שערים פנימיים מספרים שאיירתי ועיצבתי:





















יופי של שערים! זה בהחלט מוסיף לספר.
תודה 🙂