את שמעון אופיר, איש כרכור, אני זוכר באהבה.
שמעון הלך לעולמו בשנת 1998.
היינו שכנים, ממש בית ממול. הנה צילום של שמעון ושלי על אופניים:
וכאן שוב שנינו בזמן שאני (מימין) כבר תלמיד בצלאל:
שמעון אופנהנדין, ששינה לימים את שמו לאופיר, היה מבוגר ממני בחמש שנים ולמד בכיתה אחת עם אמנון אחי. אבל שמעון אהב אותי ובשנים מסוימות היה ממש מורה שלי.
עוד לא השתמשנו אז במושג יצירתיות, אבל שמעון היה המורה שלי ליצירתיות, לכתיבה, לציור ולצילום.
שמעון מעולם לא עזב את הבית בכרכור, שם גם התחתן עם גאולה, גם היא מכרכור, ושם נולדו ילדיהם יוּקי וטלי. הנה כאן שמעון וגאולה ביום החתונה שלהם:
שמעון היה הסופר והמשורר המקומי של כרכור. הוא הכיר היטב את המקום על תושביו, ובעיקר את שכניו. על רבים מהם הוא כתב שירים וסיפורים.
יום אחד, כשהייתי קשור לעיתון "דבר", הכרתי לו את ידידתי חברת המערכת תרזה אייזנברג, והיא דאגה ששמעון יכתוב טור לעיתון.
שמעון היה איש ברוך כישרונות. הוא מעולם לא למד כתיבה אבל הייתה לו יכולת מולדת לכתיבה, ובעיקר לחריזה.
החריזה שלו הייתה מקצועית ולא נפלה מהחריזה של טובי החרזנים שלנו. הוא כמובן הכיר היטב את שלונסקי ואת חנניה רייכמן והושפע מהם.
חבר נוסף שלנו, שלמד בכיתה עם שמעון ועם אמנון אחי, היה עמירם גונן, פרופסור לגיאוגרפיה, שהלך גם הוא לעולמו לא מזמן.
לעמירם ולי הייתה פנטזיה להוציא לאור ספר עם כתביו של שמעון, אבל לא הצלחנו לממש אותה.
מדי פעם הייתי נותן לשמעון ספרים שאיירתי, אחד מהם היה צייד הסנרק של לואיס קרול שתרגמה ניצה בן-ארי.
לפני כ-20 שנה ואם לדייק, ב-9 במרץ 1998, שמעון החלים מאיזה וירוס אצל בנו ברעות ומשם קיבלתי ממנו את החרוזים האלה, באמצעותם הוא התייחס לספר הזה:
הכנתי במיוחד כמה איורים, והשתמשתי כמובן באיורים המקוריים שלי מציד הסנרק.
לדני איש תל אביב משמעון איש כרכור
===
וירוסון מסתורי הסתער על מוחי
בקלשון ומלווה ביטחון
זה היה די מפחיד לצודו יען כי
הוא חמק כבועה של סבון
*
"התעשת!" בדאגה לי קרא אז הבן
עם כל הרופאים של "שיבא"
שעשו מאמץ את שכלי לתקן
ואת צל צלילותו להשיבה
וישפוט הקורא חרוזיי אם צלחה
ביד הרופאים המלאכת
כי בגמר החיטוט השיפוץ בברכה
הרשוני הביתה ללכת
*
ונחלצתי משם קצת פחות קצת יותר
בלי חוש ריח בחוטם אפי
(אך בסנרק בו כישרון ניצני מסתתר
חש אני בניחוח אנגלי)
*
בבית בני ובתי ברעות מכבים
מתאושש אנוכי מן הנזק
ושומר על קשרים – חברים – ידידים
בעזרת החוטים של בזק
*
כבר פותח עיתון כבר מציץ מה אין בו
מנסה בדל כוחי בקריאה
לואיס קרול חובט בי חרטום ספינתו
לעת צאת מסע סנרק הנורא
בחדוות דיצחון כל קילוח חורז
זה אומר כל חרוז בו קולח
ולציר רביעי לכבוד בית שני
תיקונון קטנטנון של אורח:
*
"לא תוכל לשער עד כמה נצטער
אם פתאום תיעלם לתמיד
בצאתנו לדרך, הסבר לי חבר
לא טרחת את זאת להגיד"
*
זה שומר על הקצב זה טוב לחרוז
זה מונח כה יפה בצלחת
ואפשר להוסיף מנת ג'בג'ב ארוז
ואפשר גם לשיר במקלחת
*
במקור לעולם לא אטבול חרטומי
אנגליתי כה דלה ממוזערת
אז לניצה תודה שנסכה לתוכי
סנרק עברי מקדרה אנגלוחרת
ולך דן חביב מחיה הדמויות
לגרסה יהודית נהדרת
ציר כרכור תל אביב בהבהוב פנס מורס*
מודה על שעה משחררת
*
שתמיד היא זמינה כי תמיד הן אפשר
לעלעל שוב בדני את ניצה
אף כי זה קצת כרוך בסיכון מחושב
של סחרור ודנצון במטריצה
*
אל רחוף כשופי חלומי מכורשנף
במחוזות חרוזי תימהונות
בו הגיר החורק עלי לוח נכנף
בחיק ים גבה גלי של ילדות
רעות 9.3.98
* הבהוב פנס המורס הוא רמז לתקשורת בכתב מורס גם בפנס וגם במכשירים שנהגנו שמעון ואני להשתעשע ולשוחח בין שני הבתים שלנו בכרכור.
החריזה של שמעון שנעשתה לפי החריזה ב"צייד הסנרק" היא מצוינת, והדרך שבה הוא מקשר את מצבו ל"צייד הסנרק" היא מפתיעה באיכותה הלירית והמקצועית.
===
שמעון העלה על הכתב בהומור ובכישרון סיפורים רבים מההיסטוריה ומההווי של כרכור, ואני מביא כאן סיפור קצר ששמעון כתב על אבא שלי, יעקב קרמן:
סיפורי המוכתר / שמעון אופיר
בראשית שנות השלושים הגיע לכרכור הבחור יעקב קרמן כדי לנהל את פרדס דיוויס. דיוויס הוא מחלוצי אחוזת לונדון ודונמים רבים לו בכרכור. הוא עצמו יושב בתל אביב ומתפרנס שם מחנות בגדים ושמה "המלביש". אבל הלב הציוני של דיוויס פועם ולוחש ומריץ מחשבות אל ראשו של דיוויס: "אם לא אני ואתה בכרכור הרי לפחות יהיה כספנו בכרכור?!" מהרהר הראש ומשיב ללב: "ובכן, הבה וניטע פרדס ותהיה פרנסה לתושבי כרכור. ומי יודע, אולי ברבות הימים נצא גם אנו נשכרים ממכירת הפרי". וכך קורה שהבחור יעקב קרמן מגיע כרכורה להיות מנהל העבודה בפרדס דיוויס. ניסיון רב לקרמן מניהול פרדסים באדמות ראשון לציון, וידע רב לו מתקופת לימודיו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. ראשית חוכמה יש לגדר את שטח הפרדס כדי שלא יכנסו עדרי הבקר, הצאן והגמלים של הטורקמנים אל תוככי הפרדס הצעיר ללחוך עשב רענן, ואזי השתילים הרכים מרמס לטלפי הבהמות. הביא הבחור קרמן עלי צבר משוכות, אשר כשמו כן הוא, והחל לשתול גדר צברים סביב הפרדס ואף רצה לשבץ בגדר פה ושם שיחי אקציה דוקרניים ואימתניים. אי משם הופיע המוכתר אלידוויד ואמר בקול נחרץ: "בחור צעיר, כאן לא יהיה פרדס לוונטיני עם סברס סביבו. כאן שולטים החוק והסדר הבריטיים. כאן תהיה גדר אירופאית עשויה עמודי מתכת, ועליהם מתוחה רשת". שמע הבחור קרמן בקול המוכתר, הקים גדר אירופאית ואף כי עלה הדבר כמה שעלה לאותו דיוויס, הרי מי זה יעז להמרות את פי המוכתר נציג הכתר, החוק והסדר של בריטניה הגדולה. לימים פרצו נערי הטורקמנים פרצה בגדר ועדריהם שוטטו שעה ארוכה בין השתילים הרכים ולשונם לוחכת כלחוך השור את עשב האביב הדשן והטוב, ומובן מאליו כי נרמסו כמה עצי הדר רעננים. נזדעק קרמן, הרים קולו, הניף מקלו והניס כמה ראשי בקר מהפרדס הרמוס אל תוככי חצר דיוויס אשר במושבה. חצר מגודרת ולה שער ברזל נעול. הפקיד קרמן פועל לשמור על הבקר שהחרים. הלך אל המוכתר ואמר: "עדר הטורקמנים גרם נזק בשיעור כך וכך לירות. החרמתי כמה ראשי בקר והנה הם שמורים עמדי בחצר דיוויס. ואתה עתה לך לך אל אוהל הטורקמנים ודרוש מהם כופר הפרות בשיעור הנזק שנגרם לפרדס, אם לא למעלה מזה, או שתזמין את סרג'נט המשטרה הבריטית לרשום פרוטוקול ויהיה משפט נזיקין בבית משפט השלום אשר בזיכרון יעקב". הלך המוכתר אלידוויד אל הטורקמנים, חזר עם אחד מנכבדיהם ועם נער הרועים, נכדו של אותו נכבד. דיבר המוכתר מה שדיבר עם אותו נכבד ועם נערו, לחצו ידיים, ולתדהמת קרמן פתח המוכתר את שער חצר דיוויס ושחרר את הבקר לדרכו בואכה מאהל הבדואים תוך שהוא אומר לקרמן: "הנה הגעתי עם הטורקמנים להסכם כמקובל פה בלוונט ושוב לא ייכנס עדרם לפרדס, והכול בסדר גמור". "והנזק, הנזק מי ישלם?" שאל קרמן. "והרי אמרת לי בבואי הנה כי חוק וסדר בריטים ישררו כאן, והנה רואה אני כי אתה מיישב את הסכסוך לפי מנהגי הלוונט – לחיצת יד, טפיחה על הכתף, הבטחות שוות כקליפת השום. איך מתיישבים הדברים? ולמה לא הזמנת את הסמל הבריטי?" הביט בו המוכתר וענה: "בחור צעיר, זהו כל הקונץ – לדעת מתי לפעול לפי חוקי אירופה ומתי לפי חוקי הלוונט. הבריטי היום פה ומחר ילך מכאן, אבל אנחנו והערבים נישאר, אז למה לקלקל את היחסים בינינו בגלל שלושה ארבעה שתילים. בחורף הבא, כשיביאו לך הטורקמנים שקי זבל על גמליהם, יגמלו לך בעין יפה בזבל פרות על שלא עירבת את השלטונות. עת להיות אירופאי ועת להיות לוונטיני, וזהו כל הקונץ ושיהיה לך יום טוב בחור צעיר" – אמר המוכתר וחייך.
אני מאוד אוהב את הסיפור הזה ואת שאר סיפוריו של שמעון.
חלקכם יודעים שאני מרבה לכתוב על לונדון ועל הסביבה.
בטיולים שלי בכפרים האנגלים, יש שאני נכנס לכנסייה ומוצא שם ספר או חוברת של מי שנחשב לסופר או למשורר המקומי. אנשי הכפר ופרנסיו גאים בכישרונות שגדלים אצלם ומנסים להביא לידיעת הרבים יצירות של יוצרים שלא פרצו אמנם את גבולות המקום, אבל היצירות שלהם לפעמים טובות יותר ממה שנמכר בחנויות בלונדון.
את התופעה הברוכה הזאת בינתיים לא ירשנו מתקופת המנדט הבריטי.
למרות שכבר יש ארכיון ומשהו דמוי מוזיאון קטן לפרדס-חנה כרכור, איש לא הוציא עדיין לאור ספר עם שירים וסיפורים של שמעון אופיר, וחבל.
בעתיד אביא עוד מיצירותיו של שמעון.
*
נספח
כשהעברתי את הסיפור הזה לאבישי ליוביץ, כרכורי בעברו וקרוב של גיבור הספר אלידוויד (אלי-דויד) בדש, הוא העביר לי חומר נוסף על האיש המעניין הזה, אלי-דויד בדש, ה"מוכתר" של כרכור.
בין השאר הוא סיפק לי פרק מהספר "חתונה בצידון" מאת אהרן אבן-חן (ספר שלא הכרתי) ושם יש פרק על אלי-דויד (בספר "דוד"). הנה קטע ממנו:
היה אדם מוכשר. יהי זכרו ברוך.
אהבתי
מי כמוך יודע להיות חבר נפלא.
תודה דני.
הסיפור על אבא שלך נפלא.גם התוכן, גם הסגנון וגם מה שנקרא המוסר השכל.
תודה אפרת