בין טכניקה לסגנון – פרק ראשון

כשאני נשאל לפעמים "מה הסגנון שלך?" אני לא מוצא תשובה מדויקת.

מי שעסוק בפיתוח או אימוץ "סגנון" לעצמו במקום לתת לדברים לקרות בעצמם, מגיע מהר מאוד למניירה.

קל יותר להסביר "סימני היכר" או "כתב יד", וכמובן "טכניקה".

כל הדברים האלה יכולים להיות חלק ממרכיבי הסגנון או להשפיע עליו. ברשומה הזאת אנסה לעסוק בקשר בין הטכניקה לסגנון (מבלי להגיע למסקנה חד משמעית).

התחלתי ללמוד בבצלאל בגיל צעיר, עדיין לא מלאו לי 16, וב"מחסן" שלי היו האיורים שהכרתי מילדותי, רובם בשחור לבן. בראש היה כמובן נחום גוטמן ואחריו האיורים של טרייר לסיפוריו של אריך קסטנר, וגם כמובן האיורים מ"מסע הפלאים" ורבים אחרים. וכמובן שהכרתי גם את הסרטים של דיסני.

המורה שלי לאיור בבצלאל היה יוסי שטרן, וכמובן שניסיתי לחקות את ה"סגנון" שלו.

עברו כעשר שנים עד שאיירתי את ספר הילדים הראשון שלי, גברת אחת מרחוב בצלאל שכתב יורם טהרלב. ה"סגנון" בספר הזה היה סגנון גרפי ברוח מה שלמדנו בבצלאל של שנות ה-50.

ספר הילדים השני שאיירתי היה ספרה של נורית זרחי הכורסה המתנדנדת. זה היה בשנת 1970. הייתי עדיין תחת השפעה חזקה של נחום גוטמן, וכמה מהאיורים בספר הזה נראים כאילו הוא צייר אותם (ביום לא מוצלח).

בשנת 1979 ציירתי ספר נוסף של נורית זרחי, קרון ושמו מקרון. ה"סגנון" בספר הזה היה שונה לגמרי, והיו לכך שתי סיבות. האחת – כי רציתי לצייר באופן שונה מהספר הקודם, והשנייה הייתה קשורה להשפעה חדשה – האיור הוויקטוריאני שנחשפתי אליו.

בשנות ה-60 עסקתי גם באמנות, ובעיקר בחיתוכי עץ ובמונוטיפים, והעבודות שעשיתי אז היו כאלה:

אני לא חושב שחיפשתי אז שפה אישית או "כתב יד" שיהיה קל לזיהוי, כמו רענן לוריא למשל, שהכניס את השמש המפורסמת שלו לכל קריקטורה.

מכיוון שכבר אז הייתי סקרן לגבי עבודות של מאיירים ואמנים טובים, גיליתי שישנם מאיירים ששומרים על קו אחיד בכל העבודות שלהם, כמו למשל דוד לוין הנפלא:

או אל הירשפלד, אף הוא מגדולי המאיירים, וגם אצלו זיהיתי מיד את ה"סגנון" שלו:

 

 

ולצדם יש סוג אחר של אמנים, כמו לדוגמה פול קליי או פיקאסו, שהסגנון שלהם הוא "חיפוש" והם שהשפיעו על מאיירים כמו טומי אונגרר:

או על טוני רוס:

די מהר הבנתי שאני שייך לקבוצה הזאת.

ידעתי גם, בדומה לטוני רוס למשל, שאני מאייר של "קונטור" ואכן ברבים מהאיורים שלי הקונטור מוביל:

ידעתי גם שבמה שנוגע לצבע אני לא יצירתי במיוחד, והצבע משמש אצלי יותר כדי להשיג אווירה:

וגם שיש לי נטייה למה שמכונה באופן כללי "הומור".

עניין זה של הומור מושפע כמובן גם מרוח הטקסט.

מספרי הילדים האנגלים של המאה ה-19 למדתי שהאיור התפצל לשתי דרכים: האחת – האיור ה"ילדי", כיוון שאותו הובילה קייט גרינאווי:

והשנייה – האיור הקריקטורה, שהנציג המובהק שלו היה ויליאם הית רובינסון:

אני גם מפריד בין הומור לקריקטורה.

בספר והילד הזה הוא אני אפשר לזהות משהו שנקרא הומור:

אבל הדמויות מצוירות בפרופורציות ריאליות, וכמעט ללא הגזמה קריקטורית:

לעומת זאת היו גם מעט ספרים שבהם אפשר להגדיר את האיורים שלי "קריקטוריים", בעיקר בספרים למבוגרים שהאופי שלהם הומוריסטי, כמו הספר על ההיפוכונדריה של ריקארד פוקס:

או בשם חם, ספר השמות שכתבתי:

אבל גם בספרי ילדים, בעיקר כשהטקסט דמיוני, כמו למשל בבארץ יען כי:

גם בספר אלבי – סיפור אבירים של יאיר לפיד יש איורים סאטיריים, עם השפעה ברורה של ארנסט שפארד:

וגם בהמכשפה אימליה:

או בספר חכמי חלם:

או באגדה אירית, ספר שכתבתי ועדיין לא יצא לאור, שם עשיתי רישום בציפורן וצביעה בצבעי עיפרון:

ספרים רבים שאיירתי עוסקים בסיפורים מהעבר ברוח ה"רטרו". בלי שהתכוונתי יש באיורים האלה ניחוח של האיורים שאני עצמי גדלתי עליהם (גוטמן/נבון/טרייר). הנה איורים לסיפורים היפים שכתבה עפרה אליגון בספר כשאימא ואבא היו ילדים:

אלה הם ציורים בעט עם מעט מאוד הצללה.

גם בספר ילד בן מחרתיים של שמאי גלנדר יש איורים תקופתיים, אבל שם "סיגננתי" יותר את הצל:

בספר נוסף של גלנדר, כולם ביחד וכל אחד לחוד, עשיתי איורים חופשיים יותר:

באיורים לספר פרצוף צנע של ברוך תור-רז, סופר מחונן שלצערי הלך לעולמו, עשיתי איורים חופשיים יותר על רקע עדין של רשת:

עוד ספר עם ניחוח של נעורים של פעם הוא ילדי הירקון של מנחם תלמי, ושם האיורים "מטופלים" יותר ופלסטיים יותר ועבדתי עליהם עם יותר מאשר עט אחת:

פרט לימי הלימודים שלי בבצלאל, כמעט שלא "ציירתי". הכוונה לציור בצבעי שמן או גואש. אבל פה ושם יש בספרים שלי איורים שנעשו בטכניקות ציוריות חופשיות, מה שבהחלט משפיע על ה"סגנון".

50 איורים כאלה עשיתי בספר שני יהודים נוסעים ברכבת. הנה ארבעה מהספר הזה:

גם בספר מעשה בפא סופית נתתי למברשות לדבר:

בספר עוגת הפלאים של קדיה מולודובסקיה, בתרגומה של מיריק שניר, האיורים שלי הם "ציוריים" יותר:

והנה עוד ספר שבו האיור חופשי יותר. מדובר בספר ילדים מעשה באדם שהיה עולה בהר, שכתב יהודה אטלס על פי ש"י עגנון:

פה ושם שילבתי קונטור, ולפעמים אפילו ביטויים קריקטוריים, יחד עם צבע בעיבוד חופשי. למשל בסדרת הספרים על פטר ואלכס שכתבה אורית רינגל-אמיר יש טיפול חופשי בצבע, אבל בלי ויתור על הקונטור:

"הטיפול", וזה כולל גם "תכנון", לא חופף אמנם ל"סגנון", אבל אי אפשר להתעלם ממנו. גם לכמות העבודה המושקעת יש השפעה על מה שייקרא "סגנון".

לפעמים השקעתי עבודה רבה באיור, כמו למשל באיור הזה מתוך הספר יוני והסוס של נורית זרחי:

וברור לעין שהוא נעשה לאחר שתוכנן בסקיצות מקדימות.

ולפעמים, כתם מהיר שלא קדמו לו סקיצות קבע את ה"סגנון", כמו באיור הזה מתוך הספר החתול פיגארו של פועה שלו-תורן:

ולפעמים רוח הספר היא שגורמת לי לאייר, כמו שאומרים, "מהבטן", כלומר בפראות וללא תכנון, כמו האיור הזה מתוך הספר אבא אימא מותו כבר של אלי שרייבר (חתולי).

כשמנסים להבין את השדה שבו פועל המאייר, בשונה מאמן חופשי, יש לזכור שתמיד יש ברקע סופר או עורך, שבאופן כזה או אחר מביע את דעתו ולפעמים אפילו דורש דרישות ברורות, וזה כמובן משפיע גם על ה"סגנון".

ברשימה שכתבתי בשנת 1993 ב"דבר השבוע", שנקראה מופע הסבלנות של אבנר כץ, כתבתי את השורות הבאות שבהן אסיים הפעם:

סגנון אישי, בניגוד למה שכמה יצרני קריקטורות ואיורים סבורים, הוא הקו שנוצר כאשר מחברים את כל הנקודות בדרך הבריחה שלך מן היעדים שכבשת. כמאיייר, מעולם לא חיפש אבנר כץ סימנים חיצוניים שבעזרתם יהיה אפשר לזהות אותו, לא דמות פנים מרובעת, לא אף ארוך ולא קו רועד, "רגיש", שאין כמותו יפה לקבוע את יוצרו בזיכרונם של קוראי המקומונים.

תודה על הסבלנות.