סיפור שראשיתו יאיר גרבוז ועיקרו ויליאם בלייק

ברשומה הקודמת כתבתי על סקיצות.

בעבר גם העליתי רשומה בשם סקיצות שבה הראיתי בעיקר סקיצות שלי לאיורים.

פתחתי אותה בסקיצה ואיור של ארנסט שפארד לפו הדוב:

בתגובה קיבלתי מיאיר גרבוז את הפסקה הבאה:

יחזקאל התעורר בבוקר, התיישב על המיטה, שפשף בהנאה את עיניו, ארגן את שערותיו, נעל את נעלי הבית ונעמד מול המראה הגדולה שבחדרו. "לא רע! הוא אמר לעצמו! זו בהחלט התעוררות מכובדת אבל!! יש אפשרות לעשות את זה הרבה יותר טוב." אמר וחזר למיטה וכיסה את ראשו בשמיכה. "מדוע חזרת למיטה!?" שאלה בתימהון אפרת אשתו. "חזרתי כדי להתעורר טוב יותר –  ההתעוררות הזאת הייתה רק סקיצה." יחזקאל נרדם וכעבור כשעה התעורר שוב וחזר בהצלחה על הפעולות הקודמות, והפעם הוא בהחלט היה מרוצה: "התעוררות שאני יכול בשקט לחתום עליה." נשק קלות על מצחה של אפרת. "זה כל מה שאתה מציע לי!? שאלה אפרת. "זו רק סקיצה," אמר יחזקאל ודחף את לשונו לפיה ונשק לה עד שנעתקה נשימתה. "הכנתי לך ארוחת בוקר," אמרה אפרת, מלקקת את שפתיה ומסדירה את קצב נשימתה. "איזו ביצה אתה רוצה?" "אולי שקשוקה?" שאל יחזקאל.  עבדה אפרת וטרחה והגישה לו שקשוקה ריחנית חריפה וצבעונית. "יופי של שקשוקה!" אמר יחזקאל "לפי השקשוקה הזו אני כבר יכול לעשות סקיצה למה שאני אזמין בקפה לארוחת הבוקר." אחרי שאכל בבית הקפה הלך למשרדו. "הצ'ק שלי מוכן!?" שאל את נילי המזכירה תוך שהוא נוגע בישבנה וקורץ לה שתדע שזו רק סקיצה. "כן. הצ'ק שלך מוכן." אמרה נילי והגישה לו את הצ'ק. "מה זה!? מה הסכום המגוחך הזה!?" התרעם יחזקאל. "הבוס אמר שזו רק סקיצה," גמגמה נילי. אני מוצא שזו בהחלט סקיצה לסיפור אבל אני כנראה אצייר את זה.

יאיר מבטל את מוסד הסקיצה, ומנקודת מבטו, הגורסת שאמנות יש ללמוד מהיום, הוא צודק.

אבל בעבר כמעט כל צייר השתמש בסקיצות. הנה לדוגמה רפאל, מיכאלאנג'לו ורמברנדט:

והפעם אני רוצה לדבר על ויליאם בלייק.

ובעיקר על הסקיצות שלו.

אין לי מספיק ידע והבנה כדי להביא רשומה רצינית וממצה על בלייק, בעיקר בגלל הבורות שלי בשירה ובמיסטיקה. בלי שני הדברים האלה אין בלייק.

לכן אבקש להתייחס לרשומה הזאת כ"הרהורים על בלייק". נכון, אני יודע, זאת רשומה מבולבלת, שמתייחסת רק לכמה צדדים בחייו וביצירתו של בלייק. ויש בה בעיקר קצת מהדברים האלה:

בלייק כמאייר; הסקיצות של בלייק, והאם היה לו הומור?

בביקורים שלי בלונדון, לבד ועם חברים, אני תמיד מגיע לבאנהיל פילדס, שם קבורים ה"דיסנטרים", כלומר נוצרים שלא היו שייכים לזרמים העיקריים (האנגליקנים והקתולים). בלייק קבור שם בקבר צנוע, לא רחוק מקבריהם של דניאל דפו וג'ון באניאן.

על יד הקבר של בלייק תמיד תמצאו פרחים.

למשפט הזה: "כשוויליאם הוגארת מת, בלייק היה בן שבע", אין שום חשיבות ועניין בתולדות האמנות, פרט לכמה עובדות שאותי הן מעניינות:

הוגארת נחשב לאבי ההומור החזותי בתרבות האנגלית.

בלייק הוא אחד האבות של המיסטיקה בתרבות החזותית האנגלית (אם יש במיסטיקה הומור, בדרך כלל צריך לחפש אותו היטב).

הוגארת היה מהראשונים שהשתמש בתחריטים להפצה (וגם למכירה של האמנות שלו; בלייק היה חרט אמן מוביל, ואפילו ממציא בעולם התחריט).

בחרתי לערוך השוואה בין הוגארת שהיה "ארצי" בכל המובנים, לבין בלייק, האיש שאשתו אמרה שהוא חי רוב הזמן בגן עדן וככה הוא גם צייר.

כאשר עושים סאטירה על המציאות, כפי שעשה הוגארת, מן ההכרח לצייר מציאות: בתים, כלים, חפצים וכו', כמו בציור הזה שלו:

אבל אצל בלייק, שהיה רוחני למהדרין, אין מקום לכל הדברים האלה.

ראיתם פעם כלים או חפצים יומיומיים אצל בלייק? בשעת דחק הוא יצייר כיסא אם מישהו צריך משהו לשבת עליו ואין אבן בסביבה, או איזה דוכן אם אין עץ להישען עליו. אה, כן, ויש את המחוגה הזאת שניוטון מחזיק:

אז האם יש הומור אצל בלייק?

לא בטוח. אבל אם מישהו רוצה לראות גילוי של הומור במחוגה, שהפעם זה לא ניוטון מחזיק אלא דווקא אלוהים, שככה הוא יוצר את העולם, עם מחוגה – כך לפחות אני מפרש את זה – אז יש לו הומור מפותח.

מאיפה השיגעון הזה למחוגות דווקא אצל האיש שמתעלם מכל חוקי הפרספקטיבה, שלא תמצאו בציורים שלו קו ישר אחד?

אז קצת פרטים על בלייק, לאו דווקא כאלה שתמצאו בויקיפדיה.

המאה ה-18 שבה חי ופעל הייתה עמוסה אנשי רוח, ספרות ואמנות, אנשים כמו סוויפט, פופ, גולדסמית, לורנס סטרן, פילדינג ורבים אחרים. במרכז החבורה עמד כמובן הדוקטור סמואל ג'ונסון.

בביוגרפיה המפורסמת שכתב בוזוול על ג'ונסון אין אפילו פעם אחת אזכור לשם של בלייק. בזמנו הוא נחשב לתימהוני, שלא לומר משוגע. פרט לוואן גוך, אין עוד יוצר שבימי חייו זלזלו ביכולותיו והיום הוא מצוטט על ידי מעריצים רבים.

מישהו הראה פעם הדפסים שלו למלך ג'ורג' ה-3 והמלך אמר משהו כמו: "קחו את זה ממני…"

בלייק נולד בלונדון. הוא היה "איש לונדון", וגר בה כמעט כל חייו.

עם בית הספר הוא לא הסתדר, אז אמו לימדה אותו בבית לטינית, יוונית, עברית וכמובן את שייקספיר, מילטון ובן ג'ונסון.

כשהיה בן תשע ראה חיזיון של עץ ועליו מלאכים. כאשר סיפר את זה לאביו, האב היכה אותו נמרצות וחדל מכך רק כאשר האם התערבה.

היום יש שם, במקום שבלייק ראה את העץ, ציור קיר כזה:

קצת אחר כך הוא סיפר שראה את אלוהים מצמיד את פניו לחלון שלו.

האירוע ששינה את חייו היה מותו של אחיו רוברט. רוברט מת ב-1787 כשוויליאם היה בן 30. במותו ירש ממנו ויליאם את מחברת הסקיצות שלו, שליוותה אותו עד סוף חייו.

מרגע שרוברט מת, הוא הפך להיות המתווך של ויליאם לעולמות האחרים. ויליאם אמר פעם שמהיום שאחיו מת, כל מה שכתב וצייר הגיע אליו דרך רוברט.

ספר הסקיצות שלו, שבו כתב וצייר במשך 30 שנה, הגיע לידיו של דנטה גבריאל רוזטי, מעריץ ידוע של בלייק (הפרה רפאליטים הדגישו תמיד את קרבתם לבלייק). היום הספר נמצא בספריה הבריטית, והוא הסיבה העיקרית לרשומה הזאת. יש בספר הזה גם ציור של רוברט, שכנראה היה צייר לא רע:

ויש כמובן סקיצות רבות, ולכן פתחתי את הרשומה בדיבור על סקיצות.

מתוך התכחשות לרוב האמנים הגדולים של העבר, בלייק סירב להשתמש בטבע כמודל. את מי שעשה זאת הוא גינה בחריפות:

אדם שם מודל לפניו ומצייר אותו בצורה כל כך מדויקת עד שזה נראה כמו הולכת שולל. ואני שואל כל בר דעת: האם זאת אמנות? אם להעתיק מהטבע זאת אמנות הציור אז היא לא יותר טובה מעבודת כפיים. כל אחד יכול לעשות זאת, ואנשים טיפשים יותר מכולם, מפני שלזה לא צריך שכל.

אוי, כמה שהוא צודק!…

בלייק דיבר על "השראה" ו"דמיון" ככלים שיביאו לאמן את החזון ודיבר על "מודלים רוחניים" ודווקא משום כך מעניינות אותי הסקיצות בספר, שרואים באופן ברור שנעשו כבסיס לציורים ותחריטים. כלומר הציורים שלו במקרים רבים לא נעשו "ישר מהבטן".

הנה כמה דוגמאות:

רישום מפורט של אישה שעוקרת דודאים – צמח שמזכיר דמות אנושית, שכביכול צורח כאשר נעקר – שימש כסקיצה בהיפוך לתחריט עבור שערי גן העדן:

הראשון מבין סדרת הרישומים במחברת, אדם יוצא למסע (לקראת המוות?), שימש גם הוא כסקיצה לתחריט בשערי גן העדן. בגרסה החרוטה החורשה שמאחורי האיש גדולה מזאת שבסקיצה.

רישום נוסף שהתהפך והפך לתחריט בשערי גן העדן הוא של דוד המקבל את הבשורה על מות בנו אבשלום. המילים "בני, הו בני" הכתובות למטה לקוחות מהתנ"ך.

הרישום הזה הוא חלק מסדרת ציורים "אידיאות על טוב ורע", שבהם הוא לא השתמש לשערי גן העדן. בחלק מהסקיצה הזאת הוא השתמש במהופך לעטיפה של הספר "שירי ניסיון".

רישום של אדם זקן, כמעט שלד, מובל על ידי איש צעיר, הוצא מדף עמוס ציורים במחברת.

הרישום דומה לציורים שמעטרים את השיר לונדון:

יצירה שנחשבת לאחת החשובות שלו היא השיר הטיגריס:

הנה השיר בתרגומו של רונן סוניס:

מאמרים רבים נכתבו על המשמעויות הנסתרות ואפילו המיסטיות שאפשר למצוא בטקסט הזה. הנה כמה שורות שכתבה בעברית סימונה אשכנזי:

לאורך כל השיר חוזרת השאלה: מיהו היוצר שהצליח לברוא יצירה אימתנית זו? בריאתו של הנמר מעידה על יוצרו: בכדי לתחום אנרגיה איומה כזו דרושים כוחות עצומים, על טבעיים. כפי שכתוב בבית הראשון: יד אלמוות בראה אותו. ואולי הייתה זו עין – חזיון אלוהי, שהרי בבית השני כתוב שהיוצר המריא על כנפי חזיונו. זהו גם יוצר בעל העזה רבה, דבר המודגש בסוף הבית השני ובסוף הבית האחרון. הבית הראשון חוזר בסוף השיר בשינוי קל: הבית הראשון מסתיים בשאלה: מי יכל לתחום…? ואילו הבית האחרון מסתיים בשאלה: מי העז לתחום…? העובדה שהיוצר יכל מבטאת את עוצמתו, ואילו העובדה שהיוצר העז מראה שהיוצר היה מודע לעוצמת הסכנה שבאותה אנרגיה, והחליט לגבור עליה.

אבל בלייק בז כזכור להעתקת הטבע והכניס כמעט בכל ציור של בני אדם סמלים רוחניים.

והנה את הטיגריס הוא מצייר ממש כמו בטבע, או יותר נכון כמו בספרי הטבע.

הנה הטיגריס בספר הזואולוגיה של בופון:

והנה הטיגריס של תומס בוויק, שללא ספק העתיק אותו מבופון:

הנה כמה ציורים של בלייק:

כל מי שכותב על בלייק מדגיש שהאיש שמצייר ציורים רוחניים כמו אלה שלעיל, עסק לפרנסתו באיורים לכל מיני ספרים, כולל ספרי ילדים. ושם היה נחוץ לצייר "מהטבע" ובעיקר לתאר סיטואציות.

אבל ביצירות החשובות שלו באיור שלא היו מוזמנות, למשל ב"איוב", הוא בורח מהאיורים הסיטואטיביים ומכניס יסודות רוחניים וסימבוליים:

לעומת זאת בספרים שכתב ואייר לילדים השתמש בלייק באיורים ובקומפוזיציות פשוטות יותר, כמו בשערי גן עדן:

או בספר תל:

ההתרחקות שלו מהטבע וההסתמכות שלו על הדמיון הביאו אותו במסגרת השפה האישית שפיתח להמציא גם אנטומיה משלו, ואת זה, ובעיקר את חלוקת השרירים השרירותית שלו, אוהבים מעריציו, כמו בציור של נבוכדנאצר:

ואם כבר עוסקים בעירום האנושי, האם ציינו שבלייק היה גם נודיסט? מספרים שהיה יושב עם אשתו קתרין עירומים בגן והוא היה קורא לה את גן העדן האבוד של מילטון.

הנה אדם וחווה שאייר:

בלייק אמר שקתרין אשתו היא הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים.

כשנישאו קתרין הייתה אנאלפבתית, ובלייק לימד אותה קרוא וכתוב וגם את מלאכת צביעת התחריטים שלו. זה היה חשוב מכיוון שבשונה מכל שאר אמני התקופה, בלייק עשה בסטודיו שלו את כל השלבים של עשיית הספרים: כתיבה, ציור, חריטה, הדפסה, צביעה וכריכה.

ומשהו לסיום: ג'ים מוריסון קרא ללהקה שלו הדלתות, על שם ספר מאת אלדוס האקסלי דלתות התפיסה (שלמעשה שאל את המונח מפואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק:

"When the doors of perception are cleansed,

things will appear to man as they truly are…infinite."

והנה משפט של בלייק שאני מציע לכם לזכור:

האמת המסופרת מתוך כוונה רעה היא נוראה יותר מכל השקרים שמישהו מסוגל להמציא.

******

הערה: הרשימה קצת מבולבלת ( גם בגלל בלייק וגם בגלל קרמן) ואל תחפשו בה ניסיון להקיף את כלל יצירתו של האיש הזה.