רצינותו של ההומור הצ'כי                             

בתאריך 11.2.19 התקיים בבית דניאל ערב לכבוד הספר הזה:

את הספר ערכה טלי בשן, בתה של רות בונדי. הנה הדברים שאמרתי באותו ערב:

אנחנו כילדים נחשפנו למה שנקרא "ההומור הצ'כי" עוד לפני צ'אפק והאשק – כשקראנו את אחד עשר האלופים של אדוארד בס.

הנה כאן איור מתוך הספר – האבא של קבוצת הכדורגל, מר קלאפצ'יבוב (שבעברית קראו לו "בנקוצץ") פוגש את מלך אנגליה:

ואז הגענו לצ'אפק, בעיקר לסיפורים הקצרים שלו, ולשווייק של האשק בתרגומים ראשונים וחסרים.

ורק מאוחר יותר, וזה כבר לגמרי בזכותה של רות בונדי, למדנו להכיר את הרָבָאל ו-ויוֶוג.

אני לא מאמין גדול בהומור לאומי או הומור של גזע, ולכן כשאני שומע שפע מילים למשל על "הומור יהודי" יש לי הרבה מה להגיד. ובכל זאת יש משהו שמעניין להסתכל עליו, שקושר בין ההומור של האשק, קפקא, צ'אפק, הרבאל ואפילו של יאן נרודה – למרות שאת האחרון רות מאוד לא הייתה אוהבת שבכלל הזכרתי כאן.

מכל הסופרים הצ'כים הגדולים, היחיד שלדעתי אין לו בכלל הומור הוא אלואיס אירָסק.

זהו אחד הסופרים החשובים של הצ'כים – הסופר היחיד פרט לקפקא שיש מוזיאון לזכרו בפראג. בארץ נחשפנו בעיקר לשומרי הגבול, שהודפס בהמון המשכים בדבר לילדים וגם יצא כספר.

אז מה שמשותף לכל אלה, עם כל השוני שיש בין קפקא להראבל, הוא – ואני אומר זאת בעדינות – חוסר כבוד לממסד, או יותר נכון, לשכבות השליטות.

ויש עוד משהו שמאפיין את מה שרגילים לקרוא לו ההומור הצ'כי, וזה יסוד האגדה העממית או המיתוסים העממיים.

גם אצל קפקא וגם אצל צ'אפק, ואפילו אצל נרודה ואדוארד בס, אפשר לראות שהשורשים שלהם נטועים באגדות העממיות.

וכאן אזכיר שוב את אירסק, שהביא לספרות את האגדות העממיות האלה:

…שהיום הם פסלים נפלאים בפראג.

כאן אני רוצה לומר משהו אישי:

לא נולדתי למשפחה צ'כית. כשהתחלתי ללמוד על פראג ועל התרבות הצ'כית, כמובן בעזרתה ובהשראתה של רות, היה לי מאוד מעניין להיווכח שתחילתה של תנועת התחייה הצ'כית דמתה מאוד לראשיתה של התנועה הציונית. בעיקר בכך שמקימי שתי התנועות האלה היו אנשי רוח, משוררים, סופרים, בלשנים, היסטוריונים ועיתונאים.

כשאני בבית היין האהוב עלי אוּ פינקאסו שבפראג, אני רואה מהחלון את הפסל של יונגמן:

יונגמן הוא האליעזר בן יהודה שלהם; ובכיכר קארל אני אוהב את האנדרטה של פאלאצקי:

שזה הדובנוב או הגרץ שלהם. ואני לא רוצה להטריח אתכם בעוד השוואות.

רק שאצלנו השלטון וניהול המדינה מזמן עבר לאנשי הצבא ואנשי הדת. אגב, שימו לב, אלה הם בדיוק שני הסקטורים עליהם אמר הרצל שניתן להם אמנם הרבה כבוד רק לא ניתן להם לנהל את המדינה.

אצל הצ'כים זה נמשך לפחות עד האבל, ואני לא כל כך בקי איך זה נראה היום.

וכשאמרתי שהסופרים כיוונו את חיצי ההומור שלהם בדרך כלל כלפי מי שנתפס כשליט כוחני, זה הגיע גם לרמות הכי גבוהות – תומאש גאריג מסריק.

האיש שעמד בראש הרפובליקה הצ'כוסלובקית באמת ראה את עצמו כאחד מפשוטי העם, שלא לדבר על בנו יאן.

אני לא יודע כמה זוכרים שכאשר תומאש מסריק נשא אישה אמריקאית, שכנראה הייתה ממוצא אפרו-אמריקאי, הוא צירף לשמו גם את שם המשפחה שלה, גאריג.

גם אצל היהודים ההומור היה נחלתם של החלשים. אבל שם זה היה ברור: ה"חזקים" היו הגויים. הצ'כים – ואני מדבר כמובן בהכללה – לא אהבו שום דבר שהיה קשור לממסד ולכוח.

אחת הדוגמאות הנפלאות ליחס של אנשי הרוח לממסד השליט הוא הסיפור הנפלא של קארל צ'אפק, האיש שידע לעופף.

מדובר על איש שמגלה שהוא מסוגל לעוף, ואז חברו העיתונאי מביא את אנשי הממסד הספורטיבי שיבחנו אותו. ברגע שהם מגיעים ומתחילים לתת לו עצות איך בדיוק צריך לעוף, הוא לא מסוגל להתרומם.

בסיפור הזה יש את כל היופי שיש ברוח הצ'כית.

את כל מה שאמרתי כאן אני יודע בזכות רות בונדי.

בכמה הזדמנויות יצא לי לספר לקהל על רות. בכמה מקרים רות ישבה בשורה הראשונה וטלי ואני ידענו בדיוק איזו עוויה בונדית תעשה רות כשתשמע שבח כזה או אחר, עליה ועל מפעלה.

העובדה שרות בונדי מעולם לא קיבלה את פרס ישראל, והיא הוגשה כמה פעמים, היא כמובן עוד תעודת עניות לפרס ישראל. אבל היחידה שלא התאכזבה מכך הייתה רות עצמה, שברוח הצ'כית הנפלאה לא הייתה זקוקה לאישורים מצדם של בעלי השררה.

אני אוהב להשוות את רות לקארל צ'אפק, הסופר שהיא הכי אהבה.

(מימין קארל; משמאל אחיו יוזף, סופר, צייר ומאייר)

ואני לא מתכוון להשוואה באיכות או בחשיבות היצירה, אלא בעיקר ביחס של השניים אל הדבר הנפלא והמורכב הזה שנקרא הומור.

שניהם אף פעם לא ניסו להצחיק.

(יוצאת מהכלל הזה השתתפות אחת של רות בתכנית ההומוריסטית שלושה בסירה אחת, שגם שם רות הייתה קצת נטע זר, ורוב הזמן הייתה במבוכה).

שניהם ידעו להיות רציניים, וכמו שצ'אפק כתב את הורדובל או את הפלוגה הראשונה וכמובן את המלחמה בסלמנדרות, ככה כתבה רות את הביוגרפיות הנפלאות על אנצו סירני, אדלשטיין ועוד כמה.

רות, לדעתי, הייתה הראשונה בישראל שכתבה ביוגרפיות בעלות איכות ספרותית שלא נפלה מהערך ההיסטורי שלהן. אחריה, לשמחתי, באו עוד רבים.

בכל מה שכתבה שורה הרוח הצ'כית של "אל תתקרב לרשות" או בלשון המשנה, "אל תתוודע לרשות".

בעיתון דבר היו בין השאר שתי נשים מרשימות, אפשר לומר – שתי "גרציות": רות בונדי הפראגאית וחנה זמר הסלובקית מברטיסלאבה.

חנה זמר הכירה מקרוב את כל ראשי הממשלות, השרים והדמויות המשפיעות, וידעה לצחוק מכל הלב מהומור של אחרים. לרות, שלכתיבה שלה היו מעריצים מכל שכבות העם, לא היו חברים בחלונות הגבוהים, וראינו את זה גם בלוויה שלה ובאזכרות. כמעט גם לא ראינו אותה צוחקת מכל הלב.

אבל היה משהו שייחד את רות, משהו שהבדיל אותה גם מדמויות שהעריכה, שמהם למדה והושפעה בעולם העיתונות הצ'כית. וכאן הכוונה בעיקר לשתי דמויות עליהן הרבתה לכתוב – ירוסלאב האשק המוכר:

ובעיקר אגון ארווין קיש:

השניים האלה, גיבורי התרבות של רות, ניהלו חיים סוערים, חיי הרפתקאות ממש. הם היו בליינים, שתיינים ומהמרים. במישור הזה רות הייתה שונה מהם באופן קיצוני.

המפגש שהיה לה עם הראבל הדגיש את השוני הזה.

רות כתבה בעדינות רבה ברצינות ההומור על הדרך שבה התייחס אליה כאשר באה לפגוש אותו ב"זלאטה טיגרה".

מכיוון שהייתי אז בפראג ולמחרת בבוקר שמעתי ממנה על המפגש הזה, אני יודע כמה היא הייתה נסערת בעקבותיו ואפילו פגועה. אבל כשהיא כתבה על המפגש היא עשתה את זה באנדרסטייטמנט האופייני לה.

האנדרסטייטמנט הצ'כי שונה מזה של האנגלים. אצל האנגלים הוא הצד המאזן של הנפיחות הסנובית האנגלית. ולכן יש באנדרסטייטמנט האנגלי יסוד של סנוביות ואפילו התנשאות. לעומתו האנדרסטייטמנט הצ'כי הוא עממי ולמעשה חלק מהחיים, עד שזאת תהיה כמעט טעות לקרוא לזה אנדרסטייטמנט, ובעצם הוא יותר כפי שהתבטא אצל רות – פשוט צניעות.

דיברתי על ההסתייגות של אנשי הרוח מהשליטים, ובכל זאת הספר שממנו למדתי הכי הרבה על הצ'כים (מלבד מה שלמדתי מרות) הוא הספר שיחות עם מסריק, שכתב קארל צ'אפק:

הנה מסריק משוחח עם צ'אפק בקריקטורה שלא הצלחתי לברר מי צייר:

השניים היו בהחלט חברים קרובים.

אבל מסריק היה דמות כל כך עממית שגם הוא, כמו שכבר אמרתי, אני בטוח, הסתייג לגמרי מהשלטון אם אפשר לומר דבר כזה על האיש שהיה הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כוסלובקית.

הספר הזה מחכה עדיין לתרגום לעברית. לדברי רות אין מספיק קוראים לספר כזה כדי שיהיה מוצדק לתרגם אותו. אבל היא כן תרגמה את הספר קשה להיות צ'כי.

הספר הזה הוא קובץ שיחות שערך אביגדור דגן (שבצ'כיה מוכר בתור ויקטור פישל) עם יאן מסריק, שהוא לדעתי תמצית העממיות הצ'כית היפה. ואני אומר את זה כי בשונה מאביו הוא אפילו לא היה פרופסור.

רות כותבת על קארל פולאצ'ק, סופר ועיתונאי יהודי, שראה בהומור עניין פרולטארי ואמר בין השאר שמכובדי החברה ובעלי תפקידים רמי המעלה נזהרים ממנו כדי לשמור על חזות מכובדת.

וזה נאמר למרות שפולאצ'ק היה שייך ל"חוג יום השישי", אליו היה מגיע גם תומאש מסריק.

אצל רות לא תמצאו ראיונות ארוכים עם בן גוריון, משה דיין או אריק שרון. אבל הנה ספר נפלא שהיא כתבה, שהוא תוצאה של המון ראיונות ופגישות עם ידיד קרוב שלה, יוסל ברגנר:

יוסל, שמת לפני כשנתיים, היה גם חבר קרוב שלי. מהיכרותי את השניים, וגם דרך הספר המקסים הזה, אני יכול להשוות את ההומור כפי שבא לידי ביטוי אצל הצ'כים מול ההומור היהודי-פולני של יוסל.

החברות האמיצה בין השניים הייתה בין היתר תוצאה של הניגוד הגמור במבנה האישיות שלהם.

בניגוד לרות, יוסל היה בעל מחשבה לא מסודרת (בלשון המעטה). הוא היה יכול להגיד כן ולא על אותו דבר עצמו, ובאותו הזמן. ההומור שלו לא היה מחובר לאיזה היגיון כלשהו מלבד ההיגיון הברגנרי הנפלא. הייתה אצלו תמימות וערמומיות שאין דומה לה. יוסל שנא כבוד ורדף כבוד ממש באותו רגע. כאשר הוענק לו פרס ישראל הוא לא רצה בכלל לעלות על הבמה. אבל כשכבר היה על הבמה, לא רצה לרדת.

כשבאנו כמה חברים לעזור ליוסל להקים תערוכה בקארולינום שבפראג, הוצב רחוב שלט ענק שעליו נכתב: יוסל ברגנר פרנץ קפקא. יוסל נבהל: "אני וקפקא על אותו שלט, נו באמת..". אבל בלילה הרוח גלגלה את השלט ולא ראו את הכתוב. למחרת יוסל היה כל כך מאוכזב מכך ואמר: "נו, מיזעט שוין גורנישט…" (נו, כבר לא רואים כלום…)

מבחינתי, פרט לסיפורים המרתקים שעברו את הפילטר של רות, הספר הזה הוא ניסיון שלה לפענח את דמותו של יוסל בכלים שלה, וזה מתאים למשפט שכתבה ב"שברים שלמים": "ביוגרפיה היא למעשה מיזוג בין שני סיפורי חיים, של הכותב ושל נושא כתיבתו".

ועוד משהו לגבי ההומור של הצ'כים, שקשור לחיבור בין הומור לדת.

כשהגענו באותה הפעם לפראג כדי לעזור ליוסל ברגנר להקים שם תערוכה, זה היה בחנוכה, והרב הראשי של פראג הדליק נרות וכמעט ששרף את האולם.

שמו של הרב הראשי היה אפרים סידון. הרב סידון לא היה יהודי. כלומר, אז כשפגשנו אותו הוא כבר התגייר, אבל אמו לא הייתה יהודיה. פעם, כשביקר בארץ, "מעריב" הפגיש אותו עם אפרים סידון שלנו.

ואז התברר שפרט לשם יש להם הרבה במשותף: גם הרב כתב בעבר סאטירה וספרי ילדים. כאן הם החליפו תלבושות:

אצלי זה התקשר לשווייק, כי מי שמכיר את שווייק זוכר שהכומר הצבאי היה יהודי שהתנצר ושמו היה אוטו כץ.

אז נכון שבכיכר העיר העתיקה עומד פסל גאה של יאן הוס, אבל זה מראה איך אצלם ההומור נכנס גם לדת, תחום שבדרך כלל לא נכנס אליו הרבה הומור.

האשק האנרכיסט הביא את זה דרך אוטו כץ, וצ'אפק ההומניסט מביא בכתבים האפוקריפים שלו הרבה הומור על ישו ועל לוט.

ואסיים במה שרות כתבה על עצמה בשברים שלמים:

כל חיי הם בעצם שרשרת בלתי פוסקת של התמודדות עם הפחד, מפחד ילדות בעת חופשות הכפר, שהאווזים הרודפים אחריי יתפסו אותי ויצבטו אותי ברגל, פחד שכבלי המעלית שבבית מגורים שלנו ייקרעו או שהמעלית לא תעצור בקומה העליונה ותצא דרך הגג לשמים, ועד חרדת הפצצה הגרעינית העיראקית או האיראנית האורבת לישראל של ימינו.

ובין זה לזה שלושים שנות פחדים של עיתונאית רק לפי רחשי לבה, לא באופייה, שירֵאָה את המשימה להרים טלפון, לדבר עם איש זר, לבקש ריאיון, לשאול אותו שאלות טורדניות. כפות הידיים לחות, הקול החלטי רק לכאורה, ובתוכי כבוי הפחד הנצחי שמא תתגלה התרמית שאני כלל לא עיתונאית שזכותה לדעת, לחקור, להוקיע, לפרסם ברבים, אלא רק מעמידה פני עיתונאית, מתרגשת לפני כל שיחה עם זר, חרדה כל שבוע מחדש שמא לא יהיה לה די חומר למדור או שהחומר לא יהיה טוב דיו, שיסתיים מעיין הכתיבה, שבאחד הקטעים תתגלה בורותי, תתפרסם איזו טעות פטאלית, שתקום נגדי זעקה, שענייני הבית והמשפחה וכאבי המיגרנה לא יותירו זמן וכוחות לכתיבה, חרדה שמא אכשל.