המאייר והחיה – מאיירים מתמודדים עם היפה והחיה

אחת האגדות המצליחות ב-400 השנים האחרונות היא "היפה והחיה".

כשכתבתי את הרשומה על הפנטזיה בעידן הוויקטוריאני וראיתי את האיורים של אלינור בויל, חשבתי שאין דוגמאות רבות שמהן אפשר ללמוד איך מאיירים מציירים דמות דמיונית (ובמקרה זה גם אמורה להיות אפלה ומרתיעה), כאשר הטקסט לא מביא פרטים על המראה שלה.

פרשנויות ויזואליות לדמויות שהמחברים לא תיארו במילים הוא אחד הנושאים המרתקים שאיתם מתמודדים מאיירים.

לואיס קרול, למשל, לא מתאר איך אליס נראית, ובעבר פרסמתי רשומה מיוחדת על "אליס" של מאיירים שונים.

הדבר הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל איור שעוסק במה שמכונה "מדע בדיוני", תחום שההבנה שלי בו היא מועטה.

מקרה היפה והחיה מיוחד בעיני, בעיקר כי מדובר בדמות אנושית, שרק מתוקף איזו קללה הפכה ל"חיה", ועצם הרתיעה מהדמות שלה היא זאת שמובילה את העלילה.

הרשומה הזאת עוסקת רק בפרשנות החזותית של החיה כפי שמשתקפת באיורים שונים.

אני מתעלם לגמרי (לפחות במודע) מכל הררי הטקסטים שנכתבו על פסיכולוגיה, פמיניזם ושוביניזם גברי בהקשר לסיפור הזה.

ראיתי שלאחרונה יש אפילו מי שמסבירים את ההצלחה של דונלד טראמפ אצל נשים, במשיכה שיש לנשים כלפי מפלצות.

בהתייחסות האישית שלי לאגדות קלאסיות, היפה והחיה לא נמצאת באחד מהמקומות הראשונים, מה גם שהיום רוב מי שמכירים את הסיפור, הידע שלהם מגיע מאולפני דיסני, שלא הקפידו על המקור.

המקור הוא (בלי להיכנס לפרשנות) מה שכתבה גבריאל סוזן בארבו דה וילנב הצרפתיה שנולדה בסוף המאה ה-17 ומתה ב 1755.

ויש מי שמקשרים את הסיפור אפילו לאמור ופסיכה.

העובדה שהסיפור עבר גלגולים שונים, מעניינת אותי רק במקום שבו זה מתקשר לאיור. כלומר, אם לפי הסיפור בל מחבבת את המפלצת כבר מהפגישה הראשונה, ייתכן שהמאייר ידגיש משהו חם ואנושי יותר מאשר בגרסה שבה המפגש הראשון יש בו רק רתיעה.

כשהתחלתי לחפש מאיירים שאיירו את "היפה והחיה" החל מהמאה ה-19 (תקופה של בערך 170 שנה), נוכחתי שבערך חצי מהם היו נשים. מספר הרבה יותר גדול מהיחס בין המינים שפעלו בשנים האלה. האם זה אומר משהו?

זה אולי תומך בכל מיני פרשנויות על המשיכה של נשים למפלצות מאז ימיה של וילנב ועד עידן טראמפ.

המאייר הראשון שאציג הוא וולטר קריין, מחשובי המאיירים של תור הזהב באיור האנגלי, שבדרך כלל מוזכר בנשימה אחת עם קייט גרינאווי ורנדולף קלדקוט. האיורים שלו ל"היפה והחיה" נחשבים לאיורים הידועים ביותר לסיפור הזה.

קריין היה אוהב חיות ידוע, ובבית שלו בקנסינגטון (כמה מכם היו איתי שם) היה לו גן חיות קטן.

הוא בחר לתאר את החיה בדמות חזיר בר, שכנראה נחשב אז למפחיד ופראי. לגוף ה"חיה" הוא העניק מראה אנושי ולבוש של נסיך, אבל את כפות הידיים והרגליים הוא צייר כמו טלפיים של בהמה. הוא אולי הגזים קצת בחטים של החיה, אבל הוא לא ניסה להמציא חיה שלא קיימת כמו שיעשו כעבור שנים באולפנים של וולט דיסני.

ההשפעה של קריין על מאיירים אחרים הייתה עצומה, ואפשר להבחין בה גם באיורים של מאיירת אמריקאית בת זמננו, ג'ן בראט:

ברט סיפרה שהיא התייחסה לא רק לאיורים של קריין אלא גם לתקופה שלו, והעיצוב של הארמון והשטיחים מושפעים מויליאם מוריס ומהתנועה לאמנות ואומנות.

מאייר אחר שהושפע מקריין הוא הנרי ג'סטיס פורד, מאייר אנגלי ידוע שהיה חברו של ג'. מ. בארי ושיתף איתו פעולה בפיטר פאן. גם הוא אייר מעין חזיר בר אבל שילב בו יסודות של ממותה – חטים ענקיים וחדק מבהיל. החיה של פורד היא אחת החיות המפחידות.

גם הוא שמר על הגוף האנושי. לפעמים דווקא השילוב בין ראש מפלצתי וגוף אנושי הוא מרתיע יותר. אבל דווקא חיבור של גוף אנושי עם ראש של אריה (או משהו שמזכיר אריה) מתקבל לא כל כך מפחיד.

המאייר האנגלי ג'ון פיישנס חיבר מעין אריה עם קרניים וגוף של אדם, אבל בעל רגלי חיה, ויצר מין ז'לוב שאותי הוא לא ממש מפחיד.

האריה מופיע הרבה באיורים של היפה והחיה, ואם אתם שואלים אותי, המאיירים שציירו אריות התכוונו דווקא להפחיד פחות; כמו אצל מרי אנגלברייט, מאיירת בת זמננו, שסבורה שלילדים צריך לתת הרבה סוכר, או במילים פשוטות קיטש.

גם האריה של ה. מ. ברוק, שלבוש בהידור – ובאיור הזה יושב באופן נינוח עם רגל על רגל, מה שלא אפייני למפלצות – הוא די סימפטי:

יום אחד אקדיש רשומה לברוק, מאייר פורה ביותר שחי בין השנים 1875–1960, ואייר כמעט לכל הקלאסיקה הוויקטוריאנית, כולל דיקנס וקונאן דויל.

גם צ'ארלס רובינסון, מגדולי המאיירים, אחיו של ו.ה. רובינסון, הלך על משהו כמו אריה. אבל אצלו לאריה יש קרניים:

עוד מעט נראה כמה חגגו המאיירים על הקרניים של החיה.

אבל עדיין באריות, איך אפשר שלא להתאהב באריה שציירה קייטי בראטון.

או בזה של דניאלה דוליאני, מאיירת בת זמננו שגם היא הוסיפה לו קרניים שאותנו לא מפחידות:

ואם לחזור לעולם הקיטש, הנה החיה של רון אמבלטון, אמן בריטי שמת ב 1988, שציוריו חסרי הדמיון זכו להצלחה מסחרית עצומה.

גם האריה של מרגרט אוונס פרייס, למרות הכפות המפחידות שלו, נראה כאילו הוא פוחד מהיפה יותר מאשר היא פוחדת ממנו.

תשמחו לדעת שמרגרט אוונס פרייס היא זאת, שיחד עם בעלה אירווינג פרייס, ואחד בשם הרמן פישר, הקימו בשנת 1930 את חברת הצעצועים פישר פרייס.

עדיין אנחנו נשארים עם החיות הלבושות, וכעת לחיות שמאיירים העניקו להם דמות של שדים יותר מאשר של חיות.

למשל פול וודרופה, אמן אנגלי שעיקר עיסוקו היה ויטראז'ים. העיסוק שלו בתנ"ך ובברית החדשה גרם כנראה לכך שהחיה שלו הגיעה מהגיהינום:

גם החיה של מרגרט טאראנט – מאיירת וסופרת אנגליה פורה, שחיה בין השנים 1888–1959 – היא משהו דמוי שד:

טאראנט נחשבת לקלאסיקה, בעיקר בגלל האיורים שלה לילדי המים של קינגסלי. גם לה היה איזה צד דתי וב- 1934 היא ביקרה כאן בארץ ישראל כדי לאסוף חומר והשראה.

גם החיה של ניקול קלאבלו, מאיירת וציירת קומיקס צרפתיה, היא משהו דמוי שד כמעט אנושי.

אני מניח שזה לא יועד לילדים.

והשד הבא הוא של גווינת קובץ (Gwynneth Kovacs):

גם החיה שצייר הילרי נייט יכולה להיחשב כשד. אבל זאת אחת החיות היחידות שמצאתי שיש לה פנים של בן אדם ורק הקרניים הופכות אותה ל"חיה".

כנראה שקרניים, בגלל המיתוסים הנוצריים על השטן, הופכות בתודעתנו את הבן-אדם לחיה ("אל תפחד, אין לי קרנים").

גם רבקה גוואי, מאיירת אמריקאית בת זמננו, השאירה לחיה פנים די אנושיות. אבל לא חסכה בקרניים…

המאיירת רבקה סולו מעצימה בספרים שלה דמויות נשיות. ואם היפה הזאת לא מצליחה להיבהל מהחיה, אז היא כנראה באמת גיבורה.

גם היא השקיעה המון בקרניים.

בוריס פלסר הוא הצעיר ביותר מבין המאיירים שמוצגים כאן. הוא נולד בבוסניה ופועל בהצלחה רבה בארצות הברית, ומכין איורים רבים גם לעיתונות. החיה המקורננת שלו היא אולי המפחידה מכל החיות שהצלחתי למצוא:

גם היפה שלו נראה שהגיעה מאיזה ספר בלשים אמריקאי.

ז'אנר בפני עצמו הוא הקומיקס הפנטסטי. אני מבין קטן מאוד בתחום הזה. לטעמי הוא פונה למי שאין לו עניין להזדהות, אלא רק לדמיין ולפנטז.

הנה שני האיורים כאלה של אריק קנטי ושל ג'. סקוט קמפבל:

לי הם נראים כאילו צוירו על ידי אותו אדם, או נכון יותר על ידי אותו רובוט. אין שום הבדל בדמויות בין העולם של היפה לעולם של החיה.

אני כנראה זקן מדי מכדי להעריך יצירות כאלה.

*

ועכשיו הנה עוד "חיות", שרובן הן פרי דמיונו של המאייר, ובדרך כלל הן גם לא לבושות.

קתרין פייל היא מחלוצי האיור האמריקאי לילדים והיא אחותו של הווארד פייל, אולי המאייר האמריקאי החשוב ביותר בתקופתו. יש משהו בחיה שלה שנוגע לי ללב, וללא ספק גם ללבה של בל היפה.

למה החליטה אן אנדרסון לאייר את החיה ככה?

אנדרסון היא מאיירת סקוטית שחיה בין השנים 1874–1952. היא איירה בהשפעת האר-נובו, ודווקא לחיה שלה היא העניקה טיפול אחר; ולמרות המוזרות של החיה שלה, בי היא מעוררת בעיקר רחמים.

עוד חיה שלא קשה להתאהב בה היא החיה של גליה זינקו:

ומי יכול להסביר לי איזו חיה ציירה אנג'לה בארט?

קשה לי לשייך אותה לאיזו קטגוריה, והיא נראית כמו איזה יצור מיתי זקן שנשלח אל היפה כדי לתת לה עצות אבהיות. אני אוהב את האיורים שלה. אנג'לה בארט היא מאיירת מצליחה בת זמננו שחיה בלונדון.

ולקראת סיום הנה האיורים של אלינור ויר בויל, שעליה דיברתי ברשומה על הפנטזיה בעידן הוויקטוריאני, והיא הסיבה שהחלטתי לכתוב על היפה והחיה.

איך היפה, ה"פרה רפאליטית" הזאת, מצליחה להתאהב בארי-הים הזה או מה שזה, נפלא מבינתי.

ולסיום חיה שאיירתי. בשנת 1972 איירתי סדרת ספרי אגדות לילדים שנמכרה בארצות הברית. כבר כתבתי על זה פעם, כולל על זה שהיום, בגילי, אני מרשה לעצמי להראות גם דברים שאני לא מתפאר בהם, בלשון המעטה. הנה עטיפת הספר:

והנה אחד האיורים – החיה ואביה של היפה:

כשאיירתי את זה לא הכרתי את כל השפע שנעשה לפני, ואפילו לא את וולטר קריין. והאיורים שלי, בגלל הפנים הכהים, לא עומדים במבחן ה"פוליטיקלי קורקט". אבל לא הייתה לי שום כוונה כזאת – אני מבקש להתייחס לזה בסלחנות.

חשבתי גם להוסיף את דעתי על המכבש שנקרא "וולט דיסני" שעלה על האגדה הזאת כמו על רבות אחרות, אבל זה לא שייך לתחומי העיסוק והעניין שלי.

רק חבל שבעתיד יזכרו בעיקר את הגרסאות שלו.