עשור לישראל בדבר השבוע

לרשומה הזאת אין קשר לבחירות. וגם לא לנוסטלגיה.

בשנה העשירית למדינה הייתי בן 18 ולמדתי בבצלאל. בדיוק עשר שנים מאוחר יותר הצטרפתי לצוות של דבר השבוע.

ב-1958, דבר השבוע, המוסף השבועי של עיתון הפועלים דבר, היה השבועון היחיד (או כמעט היחיד) שעסק בנושאים אקטואליים.

בימים ההם לא היה עורך ראשי לעיתון והוא נערך על ידי חמישה עיתונאים, שכל אחד מהם יש לו זכויות רבות בתרבות הישראלית: רות בונדי, אהד זמורה, שרגא הר-גיל, יצחק לבנון ונחום פונדק. (מי שיבחר לערוך השוואה עם עורכי המוספים (או סתם עיתונאים) של היום, יעשה זאת על אחריותו).

והיו גם צלמים נפלאים כמו בוריס כרמי ודויד רובינגר.

והעיקר, המוסף הודפס בדפוס שקע, דפוס השקע היחיד בישראל.

בעולם הדפוס של אז, טכנולוגיית השקע הייתה המדויקת ביותר ובה הודפסו שטרות כסף, בולים ומגזינים לצילום באיכות הגבוהה ביותר. דפוס השקע של דבר השבוע היה די פרימיטיבי אבל הוא אפשר להדפיס בצבע מלא, כמו את הצילום הזה של משה דיין:

והיה אפשר להדגיש את צבע השפתון, או את הפרחים האלה, שנראו כאילו נלקחו מאוגוניוק הרוסי שגם הוא הודפס בדפוס שקע:

אלה היו ימי הזוהר של הקריקטורה, ולדבר השבוע היה קריקטוריסט קבוע, יעקב פרקש, הידוע בכינויו זאב.

אבל המערכת העסיקה באופן קבוע גם את רענן לוריא (זוכרים את השמש המפורסמת שלו?).

…את פרידל שטרן:

…ואת לזר:

פרט לנושאי היומיום, הפוליטיקה והמדיניות, הושם דגש בדבר השבוע על כל מגוון התרבות והספורט. שם למדנו למשל שבמשחק נגד ויילס, חודורוב נפגע באפו.

ועל המשחק הזה הוא קיבל את הביקורות האלה:

כדי להמחיש את מקומה של התרבות בחייה של המדינה בת ה-10, הנה מודעת פרסום של בנק דיסקונט:

ובנק הפועלים לא התבייש למשל להתייחס לכך שהוא הבנק של הפועלים:

מכל הקריקטוריסטים אהבתי בעיקר את פרידל שטרן. ההומור היקי שלה עבר יפה בקו האלגנטי, ויותר מהאחרים היא ידעה לתאר מצבים קומיים בהבעות פנים.

בימים ההם היה מקובל, ופרידל הייתה המלכה בתחום הזה, להתחפש למשהו ולחיות כמה ימים כמו קבצן למשל, או מדריך תיירים, ולכתוב רשימה מאוירת על הניסיון הזה. האיורים הבאים הם מתוך רשימה של פרידל: "הייתי זקנה בבית זקנים":

לנו היום מספיק לקרוא את צירוף המילים "בית זקנים" כדי לעוות את הפרצוף.

באותה שנה הופיעה גם רשימה קצרה שבה פרידל מראיינת את פרידל, שפורסמה לכבוד ספר חדש שלה, בקיצור: ישראל. הנה שני איורים משם:

הופיעו אז המון רשימות עיתונאיות מצוירות של רענן לוריא, מי שהפך אחר כך לאחד הקריקטוריסטים המצליחים בעולם. כך למשל נפתחה הרשימה שלו שתיארה ביקור ב"מכון לטיפוח החן" של גב' פלטשר:

והנה שלושה איורים מהרשימה הזאת:

הנה איור מכתבה מצוירת על גימנסיה הרצליה, שנה אחת לפני שנהרסה:

בכתבה מצוירת על מכתבים שתיירים כותבים מהארץ, הופיעו בין השאר הפרטים האלה:

היום נעים במיוחד לראות את המודעה הזאת של רכבת ישראל:

היו בשנתון הזה בדבר השבוע אינספור קריקטורות של "זאב", שהיה בתחילת דרכו. מה שהאיש החביב הזה הביא לקריקטורה הישראלית הוא את הדיוקנאות. היה לו כישרון וירטואוזי מיוחד לצייר בקו האופייני שלו פרצופים:

מהם הוא היה יכול לעשות כל דבר כמעט, כמו הקטרים האלה מהפרצופים של נאצר ודה גול:

הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש) היה כמעט היחיד שלא פרסם בדבר השבוע. אבל לרגל תערוכה שלו שהוצגה בבית סוקולוב, פורסמה בדבר השבוע כתבה מפרגנת. הנה קטע ואיור מהרשימה הזאת:

פרט לעורכי המוסף שכתבו בו, הופיעו בדבר השבוע רשימות מאת כותבים משובחים כמו מיכאל אוהד, נסים אלוני ורבים אחרים. לחשוב שנסים היה פעם "כתב משוטט" זה באמת מעורר געגועים. נסים אהב לשלב ברשימות שלו מאיירים (ובעיקר מאיירות) לא ידועים. למשל ריטה פראניו, שאני לא שמעתי את שמה. הנה איורים שלה לרשימה של נסים על ביקור בגוש חלב:

נראה לי לפי הסגנון שהיא למדה בבצלאל.

גם ברשימה על המסע של נסים לגרמניה, הופיעו רישומים מעניינים שלא הצלחתי לגלות מי עשה אותם:

מיכאל אוהד, שהדור שלי זוכר בגעגועים את תוכניות הרדיו שלו, האיש שהצליח להכניס סיפור אנושי בתוכניות דוקומנטריות, כתב על תרבות. וכאן אזכיר רק רשימה אחת שלו על הספר "עצרת החיות" ועל מחברו אריך קסטנר.

אני מודה שזאת הייתה הפעם ראשונה שלמדתי ש"עצרת החיות" מסתמך על ליזיסטראטה.

והנה מה שאמר קסטנר הסאטיריקן על עבודתו לאחר מלחמת העולם השנייה:

ועוד משהו אישי.

יום אחד, בשנה השלישית ללימודי בבצלאל, מישהו הביא חוברת של דבר השבוע ובה רשימה שכתב יהודה האזרחי עלינו, תלמידי בצלאל. היה שם צילום של המורים שלנו (חוץ מגב' קיינר שלימדה אריגה, כולם היו מורים שלי):

וגם צילומים של תלמידים. אבל לנו, תלמידי כיתה ג', ציפתה אכזבה. כי מצד אחד הראו את אליעזר וייסהוף – תלמיד מצטיין מכיתה ד':

ומצד שני את גד אולמן ודוד קדם מכתה ב':

אבל אותנו לא צילמו. אז הנה כתיקון, צילום שלנו מימי בצלאל. אני ראשון משמאל:

הפסקה הזאת עניינה אותי במיוחד והזכירה לי נשכחות:

האיסור לעבוד בגרפיקה או באיור עמד לנו כל הזמן מעל הראש. אבל אני לא התייחסתי לאיסור הזה. קצת לפני שהכתבה הזאת פורסמה איירתי את הספר הראשון שלי:

כמובן שבספר לא נכתב שמי המלא.

היינו מלאי גאווה כשגילינו שמדי פעם הופיעו בדבר השבוע כתבות על המורים שלנו, כמו רשימה על יעקב שטיינהרדט, המורה הנערץ עלי:

או רשימה על יעקב פינס, מי שהחליף את שטיינהרדט בלימודי חיתוך עץ:

ככה עם המסכה הוא היה מציג גם לנו בסטודיו שלו את אוסף חיתוכי העץ היפנים שלו.

או רשימה על יוסי שטרן, מורה וחבר, שמאוד חיבב אותי אבל יעץ לי בחיוך הונגרי טוב לב לעזוב את האיור ולהיות מורה להתעמלות.

והייתה רשימה של מיכאל אוהד על נחום גוטמן, שהיה אז בן 60. נחום אמנם לא היה מורה שלי בפועל אבל אני מתייחס אליו כאל מורה. שם בדבר השבוע פגשתי את נחום שהתלונן על "נוף שנדון לכלייה" (מדובר ב 1958). הנה כך מסתיימת הרשימה הזאת:

גוטמן, שהיה חבר באיזו ועדה בעיריית תל אביב שעסקה בשימור, היה כבר עייף מאי ההצלחות שלו בשימור וניסה להעביר לי את התפקיד. סירבתי.

הוועדה היחידה בחיי שבה הייתי חבר הייתה הוועדה שקובצה סביב הקמת מוזיאון גוטמן.

אחד השיאים של דבר השבוע היה הטור המצוין של רות בונדי, "יהיה טוב".

מכל השפע שרות הביאה בעזרת ההומור הצ'כי שלה אני מביא כאן קטע שבו היא מספרת על ההשתתפות שלה בתכנית המדוברת שלושה בסירה אחת. הנה קטע מהרשימה:

אגב, אנחנו, תלמידי בצלאל, היינו חלק מהקהל בתכנית הזאת כשהיא הוקלטה עם קהל בבית הלל.

והנה עוד כמה פרטים שאולי שכחנו שקרו כשהמדינה הייתה בת עשר.

הייתה תערוכת העשור:

הסמל הזה, שהיום נראה מסורבל מאוד, עשה עלינו כתלמידי בצלאל רושם גדול בזמנו. הערצנו את ג'יימס שעיצב אותו.

הייתה רשימה מעניינת של רות בונדי על ההכנות לתערוכת העשור. הנה כמה מילים שאמר יצחק רול, מנהל האירוע:

מישהו ניסה להפוך את ההצלחה הענקית של "ילקוט הכזבים" לאירוע בימתי. קראו לזה "הפינג'אן".

האירוע ממש נכשל והוכיח שוב שלא כל הצלחה אפשר להעביר מכלי לכלי.

היינו גם מספיק תמימים להעריץ מישהו כמו עמוס חכם.

שרגא הר-גיל הביא בדבר השבוע פרופיל מעניין שלו.

באחד המדורים של רות בונדי, לרגל חידון התנ"ך, היא ערכה ראיון עם מחבר הספר. הנה קטע ממנו:

ב"הבימה" הציגו את זעקי ארץ אהובה.

נא לא להתבלבל, הארץ האהובה הייתה דרום אפריקה.

דוקטור ז'יוואגו יצא בעברית.

וגם "החיים כמשל" ראה אור אז. פנחס שדה היה אז בן 27.

מיכאל אוהד שאל אותו שאלה מתבקשת:

ואסיים בעוד ניסיון: עשור למדינה זה גם הזדמנות להוציא סיגריות חדשות שנקראו עשור ויוצרו כנראה בעיקר כדי לעזור לספורטאים.

מישהו עוד מעשן את זה?