נורית קרלין היא אולי היוצרת הישראלית המובהקת ביותר שלמרות ההצלחה שלה בחו"ל והקריקטורות המצוינות שלה, מעטים בארץ שמעו עליה.
לפני שבועות אחדים, ב-30 באפריל, נורית בת ה-80 הלכה לעולמה.
מכיוון שהייתה פעילה נגד הכיבוש, לא נראה לי שאיזה נציג ממשרד התרבות הספיד אותה.
הכרתי את נורית, שהיא בערך בת גילי, כשלמדה בבצלאל שלוש שנים אחרי, ביחד עם בן דודי אריק קרמן. וכאשר אריק ואני פתחנו את הסטודיו קרמן/קרמן, היא עבדה איתנו זמן מה.
אחרי לימודים בניו יורק נורית התחילה לפתח קריירה של קריקטוריסטית. מי שמכיר את עולם הקריקטורה בארצות הברית יודע שהפסגה הנכספת של כל קריקטוריסט היא הניו יורקר, המגזין שפרסם עבודות של סול סטיינברג, אד קורן, סמפּה ורבים אחרים.
נורית התקבלה לניו יורקר והייתה למעשה האישה הראשונה שפרסמה שם קריקטורות. זהו הישג עצום.
למרות שהאייקון של הניו יורקר הוא סול סטיינברג – מי שהביא את ההומור החזותי חסר המילים לשיא – רוב הקריקטוריסטים של הניו יורקר דווקא אוהבים מאוד מילים, ורבים מהקריקטורות שם הן בסך הכול פיות מדברים שאומרים משפטים שנונים.
נורית היא מהבודדים שההומור החזותי שלה הוא נקי מוחלט, ואין בו מילים.
ההומור העדין שלה הוא השתקפות מדויקת של האופי השקט והמופנם שלה.
ב-14 השנים שבהן פורסמו ציוריה בניו יורקר, נורית הייתה החסכנית ביותר בקווים מכל הקריקטוריסטים של המגזין.
לפני שבועות אחדים העליתי פה רשומה על הכוח שיש בריבוי קווים, דרך עבודותיהם של פלורה וראוך. נורית מצליחה להכניס עוצמה דווקא במינימליזם, בדומה לקריקטוריסט הנפלא בלכמן:
ובשונה מבלכמן אצלה אין מילה כתובה אחת.
הנה כמה עבודות שלה מהניו יורקר:
אחת הסיבות שהקו הרזה והצנוע של נורית מרגש אותנו היא הנתק. דווקא בגלל שהיא לא מחברת את הקווים אנחנו אוהבים להשלים, והרישום הוא פחות קונקרטי ומדבר לרבים.
כשנורית הפסיקה לעבוד בניו יורקר, היא התחילה לאייר ולכתוב ספרי ילדים.
ניסיתי לברר אם איזה ספר שלה יצא לאור בארץ ולתדהמתי התברר לי שאין בעברית ספרים שלה.
אין לי מושג אם היא עצמה לא רצתה או שאף הוצאה ישראלית לא גילתה עניין בספרים המצוינים האלה, למשל:
בשנת 1981 יצא לאור הספר הזה, ובו אוסף עבודות שלה:
בשנים האחרונות בהן חיה בתל אביב היא ציירה פה ושם קריקטורות, אבל אלה הופיעו רק ברשת. למשל זאת שאותה ציירה בעקבות דבריו של נתניהו ש"לנצח נאכל חרב".
פעם חשבתי שאנחנו מומחים לשכוח את גיבורי התרבות שלנו אחרי מותם. זוכרים את דן בן-אמוץ או את עמוס קינן?
היום אני יודע שלמדנו לשכוח אותם עוד בחייהם.
אז אולי במקרה הזה דווקא המוות שלה יביא אותה לתודעה של מי שה"תרבות" אצלו לא מחוברת ל"משרד".
דני –
למדתי על נורית רק לאחרונה אחרי מותה, שקראתי עליה בניו יורק טיימס. מתוך סקרנות השגתי עותק של ספרה No Comment. בספר יש וריאציות על כמה מוטיבים חוזרים, כמו גלימות ארוכות של מלכים, מבוכים, ומרבי-רגליים. לי זה מיד הזכיר את הספר שלך "על המפה" שרכשתי בתור ילד, שכולו וריצאיות על מפת ישראל וגם הוא ללא מילים. והנה מהרשימה שלך אני לומד שלא רק שהכרתם, מה שניחשתי לפי הגיל והמקצוע המשותף, אלה שגם עבדתם יחד. מעניין ומרגש לקרוא את ההספד שלך.
Thank you Danny for remembering my cousin, Nurit
She was a very humble person, and that is the reason that she was not known in Israel
The farthest thing on her mind was to be a pusher of her art and of herself
She was a great artist and she is already missed on daily bases
May she rest in peace
Dear Yaron, I was asked to talk about Nurit in the Cartoons Festival in August. I will be abroad. Can you think of anyone who can do it? If so pls contact me – [email protected]. Thank you, Danny
יש משהו מאוד יהודי בסוד הצמצום, מוּעָט הַמַּחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, הוא מגולם גם בעקרון התער של אוקם.
הצמצום החסכני עושה את עבודותיה של נורית קרלין למדיום חם
תודה לך על חשיפתה של נורית קרלין בפני. לא הכרתי אותה או את עבודתה.חבל.
נעלמה אופציית השיתוף בפייסבוק? למה? חבל!
(לא מוצאת אותה פה)
תודה עטרה. נבדוק למה זה ונחזיר את האופציה
תודה שהכרת לנו אותה.
באמת לא שמעתי עליה…
יהי זכרה ברוך