בשנת 1975 יצא לאור הספר הזה של אריק קרמן ושלי:
זה היה אוסף של איורים מהעיתונות של הסטודיו קרמן קרמן. היו בו שלוש הקדמות: של רות בונדי, מ”דבר”, של אדם ברוך מ”ידיעות” ושל יואל מרקוס מ”הארץ”.
הנה קטע מההקדמה של יואל מרקוס:
ובאמת, הרישומים שלי מאותה תקופה היו עתירי קווים. אף פעם לא הצטיינתי בניתוח עצמי, אבל נראה שגם אני, כמו יואל מרקוס ועוד רבים באותה תקופה, האמנתי בעבודה קשה.
עד היום, כתוצאה של חינוך גרוע, אני מאמין בעבודה, אבל השתחררתי מהנוסחה שאיור שהקדשתי לו יותר זמן ויותר קווים, הוא טוב יותר מזה שנעשה כמו שיואל כתב “בשתיים שלוש מריחות מכחול”.
הרשומה הזאת עוסקת בשני מאיירים, אחד גרמני ואחד אוסטרי. על שניהם אי אפשר להגיד שהם עצלנים. שניהם מאוהבים בקו אבל אצל אחד מהם הקו משמש ככתם או משטחי גוונים, ואילו השני משתמש בקו ובסבלנות שלו כדי לייצר פרטים ופרטי פרטים.
הראשון הוא פאול פלורה:
אוסטרי שנולד בשנת 1922 באיטליה ומת בשנת 2009. בגיל 20 התקבל ללימודים באקדמיה במינכן, ושם הוכשר כקריקטוריסט בהדרכתו של אולף גולברנסון (צפו לרשומה על גולברנסון). כך לפחות מסופר בויקיפדיה.
אני מודה שקצת קשה לי לעכל שגולברנסון הנורווגי נשאר במינכן במלחמה ופלורה הצעיר האוסטרי למד בין השנים 1942-1944 במינכן.
בשנות ה-50 פעל פלורה כקריקטוריסט פוליטי ב”די צייט” אבל בשנות ה-60 הוא עזב את התחום הפוליטי והפך להיות “קריקטוריסט פילוסוף”, משהו כמו סול סטיינברג ואנדרה פרנסואה.
הטיפול שלו בקו הוא כמעט יחיד במינו, וכדי לנסות ולהבין הנה האיור שלו נפוליאון:
הרי כדי להעביר את המסר ההומוריסטי, אפשר היה לצייר את זה כך:
אז למה יושב בן אדם רציני ומקדיש לרעיון פשוט כל כך לפחות שלושה ימי עבודה? (עשיתי חשבון שזה הזמן שהיה דרוש לו להשלים את הרישום הזה).
כמות העבודה ומספר הקווים הופכים להיות חלק מהרעיון, הביצוע עושה את נפוליאון עוד יותר קטן ואפסי. בדיוק כמו שהכדור הזה מקבל עוצמה מהדרך שפלורה ביצע אותו:
רק הקריקטוריסטים הגדולים באמת מיישמים בעבודות שלהם את העובדה שכל סטודנט לאמנות לומד בשבוע הראשון, שאין להפריד בין רעיון לביצוע. לצערי, רוב הקריקטוריסטים בני זמננו, מאוהבים כל כך בסגנון של עצמם ולא יודעים את הסוד הנפלא הזה.
בנוסף להפגנת הסבלנות המדהימה שיש בנפוליאון, פלורה ידע להשתמש בקו באופנים שונים ולאו דווקא עתירי סבלנות.
בספר הזה:
פלורה מלמד אותנו שיעור בקווים ומעמת באופן נפלא קווי מתאר עם קווי צל:
וגם קווי מתאר עם קווי טקסטורה, במקרה הזה צמחייה:
או קווי מתאר עם קווי בנייה:
מדובר בתרגילים חזותיים שנונים, שההומור בהם עדין ובאופן טבעי לא עובד על כל אחד.
הספר החשוב ביותר שלו, שבו הוא מביא באופן חזותי שכמעט אין דומה לו את ההשקפות שלו על מגבלות העולם האורבני והמודרני, הוא זה:
ובו הוא מביא וריאציות בנושא “פנטהאוז”. הנה שש מתוכן:
והנה עוד שני איורים של פלורה. הראשון נקרא וגנר והירח הנעלם:
והשני, הגיהינום:
גם את המאייר הבא אפשר לכנות “פילוסוף של הקו”. מדובר בהנס-גאורג ראוך:
ראוך נולד בשנת 1939 כילד לא חוקי, שנדחה על ידי משפחתו ונשלח למוסד. הוא התחיל את חייו בתנאים קשים מאוד לפני שחזר לחיי משפחה בהתערבות דודתו. בין השנים 1961-1963 למד בבית הספר לאמנות בהמבורג והתמחה בהדפס. משנת 1965 החל לפרסם רישומים בעיתונים גרמניים ובינלאומיים כגון דר שפיגל, שטרן, הניו יורק טיימס והאובזרבר. ראוך הקדיש את עצמו, באמצעות רישומיו וחייו, ביחד עם עם אשתו אורסולה, לתנועות השלום.
הוא מת במפתיע ב 1993.
כקריקטוריסט הוא הושפע מעבודותיהם של סול סטיינברג ורונלד סירל.
בשונה מפלורה, שמרבה בקווים לכאורה סתם כדי ליצור צל, שמים וכדומה, הקו של ראוך תמיד אומר משהו. ובמילה “אומר” יש לפעמים הרבה פרודיה. כמו באיור הזה למשל:
שבו הקווים הם בעצם חומרי הבנייה של הבניין.
או באיור הזה:
או באיור הזה:
שאומר לנו דבר פשוט: “תזכרו, זה לא מקדש. זה רישום של מקדש”. ממש כמו שמגריט עשה לנו עם המקטרת.
או באיור הזה, שבו הקווים שבונים את הטבע בונים את המבנה:
שהוא ממש תרגום של המציאות לשפה של ראוך.
אם הכינוי סוריאליסט לא מתאים לפאול פלורה, הרי אצל ראוך יש בהחלט יסודות סוריאליסטים, בעיקר כשהוא יוצר מריבוי של פרטים משהו חדש.
האיורים הידועים ביותר שלו הם היו”ר מאו, שבנוי מאלפי סינים:
או העירום הזה שמורכב מהמון כמרים:
שלא כמו אצל קריקטוריסטים שמאוהבים בפרטים, כמו דובוֹ למשל:
הפרטים אצל ראוך (בני האדם בעיקר) הם חסרי אופי והריבוי שלהם מביא אותו גם לייצר משהו כזה:
וגם להזכיר לנו שכמו כולנו גם הוא לא אוהב את תופעת העדר. (המשפט “כמו כולנו גם הוא לא אוהב את תופעת העדר”, לא היה נכתב כאן לולא הסצנה הנפלאה בסרט שנקרא בעברית בריאן כוכב עליון.
כשראוך מנסה לומר משהו על שיגעון האדריכלות המודרנית, הוא בונה “ספינה” בתוך ים של אנשים:
ולפעמים הדרך שבה הוא מביע רעיון פשוט כמו “שלום שאחרי המלחמה” תלויה מאוד בביצוע המבריק:
אותו רעיון, “שני מצביאים כורתים ברית שלום על הר של גוויות” היה עשוי להיראות מאוד וולגרי אצל קריקטוריסטים פופולאריים.
כמו ברשימות אחרות ניסיתי גם כאן להיכנס ולנסות להבין את רזי השפה החזותית, את המקום של הקו בשפה הזאת.
ותסלחו לי על ההגיג הבא:
מעניין לראות מה אפשר לבנות ממשהו שלא קיים במציאות (דהיינו, הקו).
פשוט מקסים 🙂
לא הכרתי את ראוך ועכשיו בזכותך נפתח לי עוד עולם שלא הכרתי. מימד חדש ממש.
תודה רבה!
אגב- כמו בעיני כולנו מצא חן גם בעיני המשפט על העדר.
האיורים רבי הקווים כל כך יפים בעיניי שקשה לי לבטא את זה במלים. הלוואי והייתי יכולה לבטא את זה בקו
Saul Leiter, צייר וצלם יהודי אמריקני (1923-2013) אמר את הדבר המקסים הבא: “לפעמים קשה לראות דברים; מתבוננים ומתבוננים וכשנדמה לך שהבנת אתה נשאר עם העונג שבאי-הודאות”.
הקסם של הקו מצוי בגאומטריה: מספר הנקודות בקו הוא אינסוף, ללא תלות בארכו. (לזה לא צריך את מחשבי מכון ויצמן).
מענין אם אמנותו של ראוך מושפעת ממשמעות שם משפחתו…
ואיי וואי וואי גם