טיפוגרפיה בשירות האיור

ההתייחסות לאות המודפסת כחומר שאפשר ליצור ממנו יצירות אמנות, ולא רק ספרות, התחיל עוד לפני הדאדא.

כבר ב-1912 יצר פיליפו טומאזי מארינטי, המנסח של תנועת הפוטוריזם, אנרכיסט, וגם קצת פשיסט, את הספר הזה, Znag Tumb Tumb:

וב-1914 פרסם גיום אפולינר את השיר Ocean Letter:

אבל אולי בגלל שהפוטוריזם נדחק בתולדות האמנות לפינה, מי שבסופו של דבר הציב את האות הטיפוגרפית בחזית הייתה תנועת הדאדא.

כולם – גם הפוטוריסטים, גם אמני הדאדא וגם הסוריאליסטים, ידעו ש-50 שנה לפניהם יצר לואיס קרול את זנב העכבר הזה:

ולכן לא פלא שאנדרה ברטון, שכתב את המניפסט של הסוריאליזם, אמר שלואיס קרול הוא לדעתו מאבות הסוריאליזם.

האנגלים אמנם גאים בזנב של קרול, אבל תשמעו אצלם גם כמה קולות שטוענים שכבר במאה ה-17 היו משוררים שאהבו להשתעשע בטיפוגרפיה, כמו רוברט הריק או ג'ורג' הרברט, שכתב את השיר כנפיה של אסתר:

הרוסים הושפעו מיד מהטיפוגרפיה של הדאדא, והמעריצים הרבים של מאיאקובסקי מוכנים להישבע שהוא זה שהמציא את זה.

אבל בן גילו, האמן היהודי המיוחד אל ליסיצקי, היה אולי הראשון ברוסיה שחיבר בין הטיפוגרפיה לאיור.

הרעיון להפוך את סימני הכתב לחלק מהתוכן קסם לאמנים פלסטיים (ראו הערה על פאול קליי בסוף הרשומה), אבל גם למשוררים רבים. השירים ה"מאוירים" הקאליגרמות, אלו שצוירו ביד, של אפולינר, מוכרים היטב:

אפולינר, אגב, היה מבוגר ממאיאקובסקי ב-13 שנים.

ומכיוון שכל חידוש רצוי שיהיה לו שם, יש לנו כבר "טיפוגרפי פואמס", ויש גם עוד כמה שמות.

המחשב, שהשתלט על היצירה, הביא לטיפוגרפיה היצירתית המודפסת קלות ממש מבהילה. אם פעם היה סַדָר צריך לבלות כמה ימים כדי ליצור משהו כזה מאותיות:

… הרי שהיום מדובר בכמה לחיצות.

ואכן, כמו שכבר הראיתי ברשומה על האיור בעיתונות, היום חלק גדול ממה שפעם עשו מאיירים, עושים היום הטיפוגרפים.

ולכן, לדעתי, הטיפוגרפיה ה"יצירתית" הפכה להיות קצת בנאלית.

מעצב אנגלי בשם נוויל ברודי, שהיה כוכב על בשדה העיצוב לפני 20 שנה, היום כמעט לא שומעים עליו.

אבל הקדמה, שהביאה למחשב גם את התנועה או ה"אנימציה", הכניסה לטעמי עניין דווקא בשירה הטיפוגרפית.

הנה שיר של טיילור מאלי: "שיר טיפוגרפי קינטי מינימליזם"

מאלי הוא משורר, שחקן, קריין ומורה, שמנצל נפלא את האפשרויות החדשות. כדאי בהחלט לראות ביוטיוב עוד סרטונים של מאלי המצוין.

פעם, בימים שבתי הדפוס כמעט כולם היו "דפוס בלט", היינו אנחנו המעצבים הצעירים מבלים שעות רבות בבתי הדפוס, ולרבים מאיתנו הייתה חיבה לא רק לאותיות אלא לכל מיני אלמנטים טיפוגרפיים שהיו אז בתיבות של הסַדָרים.

הנה מה שעשיתי לפני 40 שנה בדפוס "דבר":

את ההשפעה של מהפכת הטיפוגרפיה על האיור אפשר לזהות כאמור כבר אצל ליסיצקי ובשנות ה-20 של המאה ה-20 בספר ילדים "הדחליל" שיצרו שלושה אמנים, שנחשבו אז לאבנגארד בגרמניה: קורט שוויטרס, קתה שטייניץ ותיאו פון דוסנבורג ההולנדי.

לאט לאט התפתח תהליך מעניין שקשור באותיות. מצד אחד אנשי העיצוב, שבאו מבתי הספר לעיצוב שהתעקשו, ועדיין מתעקשים, להשתמש באות כפי שהיא ורק להשתעשע בגדלים, קומפוזיציות, צבע וכיו"ב, כדי להדגים רגשות, למשל:

ומצד שני מעצבים ומאיירים שהפנימו את הרעיון שהאותיות וסימני הדפוס הפכו לאבני הבנייה של היצירה, וזה הביא לאיור אינפלציה של מעצבים/מאיירים/ציירים שהתחילו לבנות מאותיות כמעט הכול:

ובעיקר בדיוקנאות.

מעצב/מאייר בשם ג'ון סוקול ביצע שפע של פורטרטים של סופרים. אותם צייר ממילים מהכתבים שלהם:

הנה פרט מתוך האחרון:

עוד אחד שצייר דיוקנאות במילים הוא פיטר סטריין, שלא פסח על אף דמות בעולם הבידור:

למי שמתעניין יש המונים, גם כאלה שכותבים את המילים בכתב יד:

…וגם מי שמתעקשים על אותיות קאליגרפיות:

ופועלים גם מעצבים ומאיירים רבים שנהנים לאנוס את האות ולהתעלל בה כל זמן שאפשר לזהות אותה כאות, גם כדי ליצור אמירות או דברורים מחוכמים:

ולפעמים גם מעבר לזה. למשל כשהם מאיירים חיות:

מי שעיצב את החיות האלה ידע שבאונס אפשר להגיע לכל תוצאה.

כפי שכבר אמרתי יותר מפעם אחת, "אונס" באמנות הוא כלי עבודה נחוץ וחיובי, ולא צריך להתייחס אליו כאל פעולה מאוסה או שלילית (כן, יש הבדל בין האמנות לחיים).

הנה למשל כמה ציפורים שעשיתי מהמילה "ציפור" ממש כעת, בלי להשקיע מאמץ מיוחד:

האות העברית, מסיבות שאני לא מספיק מקצועי כדי להסביר אותן, פחות נוחה לשעשועים טיפוגרפיים, ולכן גם המעצבים הטיפוגרפים המצוינים שיש לנו (ויש לנו) לא הלכו רחוק כפי שהלך למשל נוויל ברודי.

בשני ספרי ילדים שאיירתי השתמשתי במשחקים טיפוגרפיים:

שניהם שירים של נתן אלתרמן שעוסקים באותיות (אגב, אלתרמן לא כתב את השירים האלה לילדים). המעצבת הטיפוגרפית שעבדה אתי היא דפנה ברפמן המצוינת.

הנה כמה עמודים מתוך מעשה בפא סופית:

והנה סריקות מתוך מעשה בחיריק קטן:

ולסיום, אציג מאייר אמריקאי ממוצא אוסטרי שאני מעריך. שמו כריס ראשקה:

שם הספר הזה הוא משחק מילים, שבאנגלית נשמע כמו "דקירה בעין". ראשקה משתמש כאן בטיפוגרפיה ובקולאז' (כדאי להזכיר שגם הקולאז' הייתה טכניקה אהובה על הדאדא). מדובר באוסף שירים של משוררים שונים, למשל:

את השיר האחרון, הג'ירף של מורין ו. ארמור, תרגמתי לעברית ואיירתי ברוחו של ראשקה:

אני חושב שהג'ירפה שלי נראית יותר ג'ירפה מאשר שלו, אבל יש לזה סיבה. ראשקה ביצע את הג'ירפה הטיפוגרפית במחשב. כלומר, כל האותיות מיושרות; ואילו אני עשיתי לעצמי חיים קלים: פשוט גזרתי אות אות והדבקתי אותן כך שיתאימו לצורה של ג'ירפה.

ראשקה, שעוסק גם במוזיקה, כתב ואייר כמה ספרי ילדים שהיו הצלחה בשוק האמריקאי, כמו למשל את הספר הזה:

והנה עוד כמה עבודות שלו:

קשה לי לסיים את הרשימה הדי מצומצמת הזאת בלי להזכיר שאחד האמנים שעסקו באופן מעמיק באותיות הוא פאול קליי: