טוני רוס והילדים הרעים שבספרים

בשנת 1959 פרסמה לאה גולדברג את השיר הילד הרע, שיצא גם כספר בשנת 2005:

גולדברג הייתה חלוצה שהסבירה בעיקר לילדים שיש מצב שילדים יהיו רעים או יעשו דברים רעים. מבוגרים אולי כבר ידעו את זה קודם.

הדבר הזה הועצם מאוחר יותר על ידי יהודה אטלס.

כשאיירתי את "הילד הרע", הספר הצליח יפה במכירה הרגילה. אבל כשהוא נכנס לספריית פיג'מה, מפעל שנותן לילדי הגן ספרים בחינם, הוא נחל כישלון חרוץ.

גננות והורים שלא שמעו על לאה גולדברג, ויש רבים כאלה מסתבר, החזירו את הספר בסלידה: "מה? זה מה שעושים בגנים? מלמדים את הילדים שלנו להיות רעים?"

דבר דומה קרה עם הספר הזה של אפרים סידון:

הוא זכה להצלחה רק בשוליים, דהיינו מהבודדים שיודעים לעכל אירוניה וסרקזם וגם לא חוששים מהמילה "רעים".

כל זה היה מעין הקדמה עם ניחוח מקומי לרשומה שמוקדשת למאייר ספרי הילדים שאני אוהב במיוחד, שאולי אפילו מקבל אצלי את הציון הגבוה ביותר.

ההערכה שלי זקוקה להסבר, בעיקר בגלל שטוני רוס לא נחשב "מאייר של פרסים" (למרות שזכה בפרסים רבים). אבל לפני כן הנה כמה דברים שטוני רוס כתב על עצמו:

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם כשלמדתי איור הוא שרוב המאיירים, עם מעט מאוד יוצאים מהכלל, אוהבים את טומי אונגרר או את סול סטיינברג, ועובדים רק בסגנון אחד שבו הם דבקים כל החיים. ונוכחתי די מוקדם שאני לא רוצה להתחייב בצורה כזאת. העבודה שלי משתנה בהתאם לטקסט. זה ממש לוקסוס לקרוא טקסט ופשוט לצייר בלי לדאוג ל"סגנון". וזה טוב להשתנות, זה אומר שאתה עדיין לומד משהו.

בגלל שעבדתי כמורה לאיור, הייתי צריך כמובן לדבר על סגנון. בנוסף, כדי לפתח דרך עבודה אתה חייב ללמוד כמה חוקים ונוהלים, ורק כאשר אתה מבין אותם, אתה יכול להיפטר מהם.

הקו הוא האלמנט החשוב ביותר ביצירה שלי. הוכשרתי כאמן תחריט, ושם אתה מתעסק עם קו שחור, ובשבילי הקו הוא הבסיס לכול. אם זה עובד עם קו – זה עובד. אם זה לא עובד עם קו – זה לא שווה. בשבילי הצבע הוא משני.

אני בעיקר מצייר עם מה שאני קורא לו "עט של הדואר" – עט ציפורן. והכול תלוי בציפורן. הייתה לי ציפורן אחת במשך 20 שנה. היא הייתה מושלמת – שרוטה, עקומה, קהה – ומלאת אופי. וכאשר היא נשברה לקח לי המון זמן ומאמץ להחליף אותה. קניתי מאות ציפורנים אבל לא הסתדרתי איתן. כמו הרבה תלמידים חדשים, לא היה להן שום אופי בסיסי.

פעם אחת פגשתי אותו, פגישה שהוא לא יזכור אבל אני זוכר. כשנפגשנו לא ידעתי מיהו, ורק מאוחר יותר התחלתי לאסוף את ספריו. כשאני כותב "לאסוף את ספריו" אני מוסיף שזאת משימה סיזיפית, שכן רוס הוא אחד המאיירים היחידים בעולם שאיירו יותר ספרים ממני.

זה היה בשנות ה-80. ליד קובנט גארדן הייתה חנות נפלאה לספרי ילדים של סופר נפלא בשם ברנרד סטון. קניתי אצלו את הספר הזה:

ספר שסטון כתב וטוני אייר. ברנרד חתם לי, ומטוני לא ביקשתי, כי אז כאמור לא ידעתי מי הוא.

האיורים בספר הזה הם מהיפים שנעשו באנגליה במאה ה-20 (זאת אנגליה שספרי הילדים שלה מלאים בעכברים).

והנה העכבר בדמותו של נלסון:

הספר הזה הוא קצת יוצא דופן בהשוואה למה שאפשר לכנות "הסגנון של טוני רוס".

טוני רוס הוא אלוף הקו. בכל ראיון איתו הוא מספר שהקו הוא זה שמוביל אותו באיורים. הנה כמה דוגמאות:

הוא אשף בקו של ציפורן.

אני זוכר איך פיליפ פול, בעל חנות לממכר ציפורנים שנקראה His Nibs (שכבר כתבתי עליו בעבר ובקרוב אכתוב עליו שוב), הראה לי בגאווה רישומים של טוני רוס, שכמו כולנו רכש את הציפורנים שלו אצל פיליפ.

אבל מדי פעם רוס הראה את כוחו גם בצבעי מים. גם בטכניקה הזאת אין לו מתחרים. הנה איורים לספר רוחות חג המולד של ג.ק. צ'סטרטון:

גם בעפרונות צבעוניים רוס הביא לספרי הילדים שיאים חדשים, סוג של חופש אימפרסיוניסטי שאין אצל מאיירים אחרים שמציירים בעפרונות, כמו בספר סעודת הלילה:

והנה כמה איורים מעוד ספר נפלא, שאותו גם כתב:

צריך הרבה אומץ כדי לאייר באופן חופשי בצבעי עיפרון, כי בעיפרון אין משהו מקביל למשיחות מכחול ספונטניות.

קשה לעקוב אחרי השפע העצום שיוצא תחת ידיו של רוס, גם באיור וגם בכתיבה.

הוא כתב מחדש בסגנונו וכמובן אייר המון אגדות ידועות. הנה כמה מהן:

ובכלל כתב ספרים רבים, ביניהם כמה ספרים על טאוזר, דמות שהוא המציא והיום היא אייקון.

אבל את עיקר הרשומה אני רוצה להקדיש, כפי שהבנתם מהפתיחה, ל"ילדים רעים".

אחד הספרים המצליחים ביותר שאייר רוס הוא הספר הזה:

הספר נכתב על ידי דייוויד ווֹליאמס:

באנגליה, וגם בעולם, דייוויד ידוע הרבה יותר מטוני רוס. הוא שחקן, סטנדאפיסט, ועושה כמעט כל דבר שקשור בהומור, והוא אחת הדמויות המובילות בהומור האנגלי.

אני יודע כמוכם, שכאשר מדובר בילדים רעים, האנגלים הם טירונים על יד הגרמנים. וייתכן שבגלל הספרים הגרמניים כמו מקס ומוריץ או יהושע הפרוע, המתקשרים בתת ההכרה היהודי לעליית הנאצים לשלטון, יש לנו בישראל רתיעה מ"ילדים רעים". ילדים יכולים להיות "שובבים", "פרועים" ואפילו "נוראים", אבל לא רעים.

אצל האנגלים – שהם בעצם קצת גרמנים – הילדים הרעים נוחלים הצלחה. ראינו את זה אצל הילר בלוק עם מתילדה הנהדרת שלו:

אצל רונלד סירל בסיפורי סט. טריניאן:

ואצל רואלד דאל כמובן:

עוד ספר שהפך לסדרה מצליחה הוא זה:

שכתבה פרנצ'סקה סימון, סופרת אמריקאית שחיה בלונדון:

גם אותו אייר טוני רוס. אם אני לא טועה הסדרה הזאת תורגמה לעברית ואפילו די הצליחה בארץ.

עוד ספר שטוני רוס עצמו כתב ואייר הוא זה:

נייג'ל מעמיד פני חרש כדי שיוכל לעשות תעלולים כמו לשטוף דגים (Fishes) כשהוא מתבקש לשטוף כלים (Dishes):

אני חוזר לזירה המקומית שלנו ולרתיעה מכל מה שהוא רע או מגעיל.

הרבה לפני שדייוויד ווליאמס כתב על הילד שמחטט באף:

יצא בארץ בהוצאת ידיעות אחרונות הספר הזה שכתבו דנה פקר ותומר קרמן, ואייר טל לזר:

אני אולי לא אובייקטיבי, כי תומר הוא הבן שלי, אבל בעיני זה ספר מקסים, והנה כמה עמודים מתוכו:

אפרים סידון ואני הוצאנו שתי מהדורות של שירים רעים לילדים טובים. האחת קטנה, שראתה אור בהוצאת כתר בשנת 1991, והשנייה שכללה יותר שירים יצאה בהוצאת בננה ב-2016.

הנה שיר אחד משם:

אנחנו, כמו האמריקאים, מוכנים לפעמים לקבל את הילדים הרעים שלנו כשהם נמצאים בתחום הפסיכולוגיה וההזדהות, כמו ילד רע שקורא לדודה "חמורה", או ילד רע שכועס שלא הביאו לו מתנה, או מנגב בשרוול כשמנשקים אותו.

גם אצל האמריקאים ילדים רעים הם או נחמדים בטירוף, כמו מי שכונה בעברית דני שובבני:

או מישהו כמו הקלברי פין, שיש לו נסיבות מקלות כמו אבא שיכור למשל:

טום לרר למשל הצליח מאוד באמריקה, אבל לא בקרב ילדים. כי גם אצלם וגם אצלנו ברגע שזה חורג מהפסיכולוגיה והופך נונסנס או סרקזם, כמו אצל אלי שרייבר (חתולי):

או אצל חנוך לוין – כאן עם הציורים של רותו מודן:

זה מצליח בעיקר בשוליים.

מזל שעדיין יש לנו שוליים.