איור רעיוני

אני מחלק את האיור באופן סכמטי לשלושה סוגים:

1. איור מילוני – שמתאר חפץ או דמות. מטרתו לספר באופן חזותי על הנושא.
2. איור סיטואטיבי – איור שמתאר סיטואציה, וכמעט כל האיורים בספרים הם כאלה.
3. איור רעיוני – שבא להביע רעיון או לתמוך בו.

איור רעיוני הוא איור שמצורף בדרך כלל לרשימות עיתונאיות, שערים של מגזינים או כרזות (זה לא אומר כמובן שבאיורים מילוניים ואיורים סיטואטיביים אין רובד רעיוני, כמובן שיש).

איורים רעיוניים הם בדרך כלל יחידים ולא שייכים לרצף, כמו איורים בספר, וברבים מהמקרים יוצרים של איורים רעיוניים ממעטים לעסוק באיורי רצף, ולפעמים אפילו חסרי יכולת של רפיטציה, כלומר לחזור שוב ושוב על דמויות, נופים וכד'.

לאחרונה יצא בהוצאת לורנס קינג הספר הזה:

את הספר ערכו סטיבן הלר וגייל אנדרסון, שניהם מעצבים טיפוגרפיים ועורכים אמנותיים אמריקאים ששמם הולך לפניהם, ובעבר יצרו ביחד ספרים רבים. בספר הזה הם ניסו לנתח את הרעיונות החזותיים במילים, אבל, וזה העיקר, מדובר במילים של היוצרים עצמם.

הם בחרו 50 מאיירים שהם אוהבים ומעריכים שעוסקים באיור רעיוני וביקשו מכל אחד מהם לדבר על הרעיון החזותי באיור מסוים.

אני לא בטוח שהייתי בוחר בחירה דומה של המאיירים הכלולים בספר, אבל בחרתי מהרשימה הזאת שבעה יוצרים שמנסים לפרש את העבודות של עצמם.

הנה מה שכתבו השניים בהקדמה:

להביא רעיונות מדהימים לאיורים שפוגעים במטרה זה לא דבר קל. בעוד שכמה מהמאיירים ממלאים את המשימה הזאת בקלות, אחרים חושבים, מציירים, קורעים את הנייר, מהרהרים, קורעים ומציירים שוב. עבור המאייר, הנחלה של רעיונות הוא בהחלט תהליך אינטלקטואלי ואינטואיטיבי של ניסוי וטעייה, תרגיל ביצירתיות שחייב להיות נגיש לקהל בעודו נשאר נאמן ליוצר.

המטרה של המאייר היא ללכוד את הצופה במספר רבדים של תפיסה והבנה – להעיר או להאיר, להמציא או להרהר. איור זה יותר מאשר יצירת תמונה, איור זה יצירת מסרים קצרים וסיפור סיפורים ארוכים. הרבה פעמים מתערב הארט דירקטור, ובמקרים אחרים המאייר מצליח בפעם הראשונה (והארט דירקטור הטוב יודע מתי לא להתערב). בשילוב של כישרון, חריצות ולימוד, המאייר יכול להיות משפיע ובעל יכולת הערה והארה.

למרות שאיור היא דיסציפלינה שאפשר ללמד אותה, לפתור משוואות שהתוצאה תהיה רעיונות חזותיים, זה לא מבטיח יצירה מעולה. לא משנה לכמה חוקים אתה מציית, איור לא יהיה מוצלח אם הוא פורמליסטי בלבד. לא כל הרעיונות הם טובים או מתאימים. רק בגלל שאפשר להבין רעיון זה לא אומר שהאיור יהיה רב עוצמה. התהליך הוא איזון בין מקוריות להכרות, חבל דק שמהלכים עליו – שמבוסס על היכולות וההעדפות לגבי סגנון.

לאיור יש תפקיד. זו לא אמנות לשמה אלא אמנות שממסגרת ומביעה רעיונות. יש דרכים ידועות להעביר רעיונות חזותיים שחשוב להכיר – אפשר לקרוא להם הדקדוק של האיור – אבל יש גם השראה, השפעות ודמיון שמוסיפים את הניצוץ והתבלין לאיור שאי אפשר לנתח. הספר הזה מנסה לאזן בין הכול.

את המאייר הראשון שאציג כאן כולכם מכירים. שמו חנוך פיבן. למרות שנולד באורוגוואי וחי רוב הזמן בברצלונה, אנחנו גאים לקרוא לו מאייר ישראלי וגאים בכישרונו.

זה האיור של פיבן שנבחר לספר הזה:

מדובר בדיוקנו של סטיב ג'ובס.

המחברים פותחים בתופעה המכונה פראידוליה – כלומר, הנטייה האנושית לזהות תבניות מוכרות, בעיקר פרצופים, בתמונות ועצמים עמומים, כמו למשל עננים.

על האיור הזה שהופיע ב"טיים מגזין" ברשימה על 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם, אומר חנוך: "היה לי ברור שהאובייקטים הדומיננטיים יהיו האייפון, התפוח ומשהו שיסמל רעיון או מנהיגות. אני מאוד אוהב להשתמש בנורה לסמל אף ובחרתי בנורה מסוימת, מחודדת, שמזכירה קצת שלהבת של נר ויש לזה אפילו קונוטציות דתיות."

המחברים מוסיפים שהקריקטורות של חנוך מתוכננות בקפדנות כדי שיעוררו את הרושם כאילו הונחו כלאחר יד. הנה ספר הדיוקנאות של חנוך שיצא בארץ והיה לי העונג לכתוב לו הקדמה:

המאייר הבא הוא .

סטמטי הוא מאייר אמריקאי ומחבר נובלות גרפיות. גם שני הוריו עסקו באיור. האיור הזה נקרא חנות ספרים:

הוא הודפס ב"וושינגטון פוסט בוק וורלד". סטמטי אומר שהוא אוהב לאמץ את הכאוס. "היום יש תפיסה מסוימת שגורסת שככל שיש באיור יותר מידע חזותי, ככה המתבונן מסתכל עליה פחות", אומר סטמטי, "ואני ממש עושה את ההפך". הוא מגבב דברים ללא סדר ומבלי להתחשב בכללי הפרספקטיבה. "אני רואה את העולם כמקום מורכב ומנסה לגרום לכך שהמסתכל יראה משהו חדש בכל פעם שהוא מביט באיור, זה מוסיף ממד של זמן לאיור".

המאייר הבא הוא ג'וסט סווארט:

שם האיור הוא צאו מהעיר והוא הודפס בניו יורקר.

סווארט הוא מאייר הולנדי הנחשב ליוצר מוביל בעולם הקומיקס.

רבים מהאיורים שלו עוסקים בסביבה ובאדריכלות והוא משתמש הרבה בסרגל. גם הדמויות האנושיות שלו הן די "מרובעות":

למרות שהמסר די ברור, סווארט הוסיף כמה מילים: "היו לי סקיצות עם מבנה פתוח שהיה אפשר לראות בהן את השמים. אבל הפרספקטיבה של הציור הזה מעניקה אווירה של קלסטרופוביה ואת הרושם שאנשים נתקעו בסביבה מעשה ידיהם". המסר הסמוי שהוא מעביר הוא שרק מי שגרים בפנטהאוז מרשים לעצמם סוג של ייחוד.

האיור הבא הוא של סטיב ברודנר.

הוא הודפס בוילאג' וויס כשדונאלד טראמפ התחיל את המירוץ שלו לנשיאות ואת הפאניקה שאחזה במפלגה הרפובליקנית (שסמלה הוא פיל).

יש פה שימוש באייקון מוכר, כלומר הפוסטר של הסרט "מלתעות" שאין ילד שלא מכיר, וזה בלי לכנות את טראמפ כריש. בסך הכול דרך די פרימיטיבית להעביר רעיון אבל לדברי ברודנר הוא רצה להדגיש שיש דברים שנמצאים מתחת למים ולא תמיד אנחנו יודעים אותם.

ברודנר הוא קריקטוריסט אמריקאי שפרסם כמעט בכל מגזין נחשב בארה"ב. הוא מתמחה בדיוקנאות, ויכולת העיוות שלו היא מרשימה. למשל כאן:

אחד האיורים המפתיעים בספר הוא האיור אלביס השחור של טים אובריאן:

הוא הופיע במגזין בלאב ב-2016. לכאורה עשה כאן אובריאן מעשה די פשוט אבל על ידי הפשטות המדהימה הזאת הוא מעלה כמה שאלות. למשל, האם היינו מתייחסים לשחורים כפי שמתייחסים לו היו נראים ככה? או האם אתם זוכרים ששורשי הרוקנרול, שהאיש הזה הוא סמלו, הם במוזיקה השחורה? וכמובן, האם אלביס היה זוכה לתהילת עולם לו היה נראה ככה?

היכולת המקצועית שיש לאובריאן בציור ריאליסטי נחוצה כאן מאוד כדי להבליט את הרעיון, כי אם למשל הוא היה מעניק לדיוקן ביצוע קריקטורי הוא היה מתרחק מהמסר הפשוט.

"אני בונה על זה", אומר אובריאן, "שהאיור גורם לצופה להאמין לאיור לרגע קצר לפני שהאמונה הזאת מתערערת".

אובריאן הוא מאייר וצייר דיוקנאות מצליח. בחלק מהעבודות שלו הוא משתמש באפקטים סוריאליסטיים שחלקם קצת נדושים, אבל הם מבוצעים בדייקנות שהאמריקאים כנראה אוהבים.

האיור הבא הוא זה:

הכין אותו המאייר אנדרה קאריליו. הוא הודפס ב-2014 באינדיפנדנט וכותרתו ניל יאנג.

גם קאריליו הוא מאייר שמתמחה בפורטרטים.

העורכים פותחים את הניתוח שלהם כך: "כמה אפשר למתוח את הפרצוף או את הגוף האנושי עד שלא יהיה ניתן לזיהוי? אם הצופה לא מזהה את הקריקטורה זה כישלון". קאריליו מבצע כאן קולאז' מפתיע שמורכב מצילומים ומאיור.

קאריליו אמר על זה: "ניל יאנג הוא אגדה, עם זמן על כתפיו ועם הרבה מילים מתחת לרגליו, וזה מה שניסיתי לתאר".

הנה כך נראה ניל יאנג בערך בזמן שהציור צויר:

דווקא את הפנים שלו עיוות קאריליו כך, שאם הם לא היו נמצאים בקונטקסט החזותי עם הגיטרה והכול, איש לא היה יודע שזה ניל יאנג. קשה להתעלם מהנועזות שיש באיור.

הנה עוד פורטרטים של קאריליו:

האיור הבא הוא של מאייר ידוע, פיטר גרונדי.

הוא הודפס ב Men’s Health Magazine בשנת 2015 וכותרתו היא מדע הגוף:

גרונדי הוא אמן הסגנוּן, והאיורים שלו נראים כמו אייקונים חזותיים. בשונה מרוב האייקונים שאנו מכירים ומשתמשים בהם בטלפון למשל, גרונדי מנסה לא לצמצם את המידע רק למסר הספציפי אלא לספר סיפור שלם.

הביצוע הוא כמובן בעל אופי גיאומטרי ונעשה במחשב, אבל הוא דורש מהמסתכל לא רק לזהות את המסר המהיר (שמחה, כעס וכד'), אלא כמעט ללמוד שיעור על הנושא. מעניין במיוחד שבתוך האייקון המורכב הוא משלב אימוג'ים רבים, וזה נראה כמו משפט חזותי שמורכב ממילים חזותיות שאנחנו מכירים, או שנדמה לנו שאנחנו מכירים.

הנה עוד שתי עבודות שלו:

ואסיים בעוד מאייר ישראלי שמוצג בספר. שמו נוֹמה בר.

אני מודה לעורכים שבזכותם שמעתי על האיש המוכשר הזה. הוא בוגר בצלאל שחי ופועל בלונדון, והאיור הזה כותרתו נשים כותבות על סקס:

הוא הופיע ב"טיימס סטרדיי רביו" ב-2009.

גם האיור הזה, כמו "מלתעות" עם טראמפ, מבוסס על משהו שהצופה צריך להכיר. במקרה זה ציפורן "קלאסית" לכתיבה. עשר שנים עברו מאז שהאיור הזה התפרסם, וכל יום שעובר מתמעטים הצופים שיודעים מה זאת הציפורן הזאת. אלא שבניגוד ל"מלתעות" כאן אין יסוד פארודי או מחווה, אלא דמיון צורות. המאייר בר אומר: "נראה לי שרוב הצופים יזהו קודם את הציפורן ורק אחר כך את הדמות הנשית". אני לא בטוח שהוא צודק, אבל הרעיון עובד כששני הדימויים נפגשים בראש של הצופה. הנה עוד שתי עבודות שלו:

ואכן כוחו של נומה בר הוא באשליות האופטיות המעניינות שהוא יוצר.