האיורים של קובין לספר לֶסָבֵּנְדִיוֹ

מדי פעם, למשל ברשומה שהעליתי על שמעון צבר, אני מקבל הערות בנוסח: "ולמה לא כתבת על…?"

חשוב לי להסביר שבדרך כלל כשאני מעמיד במרכז הרשומה יוצר, אני לא מתכוון לסכם בה את כלל עבודתו. גם ברשומה הזאת על אלפרד קובין שמתי במרכז רק ספר מסוים, ואפילו לא ספר שלו, והרשומה לא מתיימרת להקיף את כלל יצירתו של קובין.

בכמה הזדמנויות הסברתי למה אני אוהב כל כך את האיור של אלפרד קובין.

מדובר בקו שלו.

רוב המאיירים משתמשים בכמה סוגי קווים באיור אחד. בדרך כלל יש קו שנקרא מתאר או קונטור ויש את הקווים שמסמנים צל או פלסטיות. הנה למשל איור של בן גילו של קובין, ארנסט שפארד:

אצל קובין, לעומת זאת, הקונטור כמעט לא מודגש, והדמות, החפץ או הנוף נוצרים מכוח הפלסטיות שיוצרים הקווים:

אצל מאיירים רבים קווי הצל יש להם זיקה ריתמית לאדם או לחפץ, כמו אצל שפארד:

אבל אצל קובין הם חופשיים ופראיים ולא מתייחסים בכבוד למתאר, ממש כמו שקובין לא מתייחס בכבוד לרישום האקדמי, שהיה הבסיס של רבים מחבריו לאיור בזימפליציסימוס שהגיעו מהאקדמיה, כמו גולברנסון:

היינה:

או קארל ארנולד:

אף אחד מאלה לא הגיע לדרגת החופש של קובין, כמו למשל בציור הזה שכותרתו ביורוקרטיה:

וזה פועל יוצא של חופש, דהיינו שהוא לא עושה סקיצות, או לפחות זאת ההרגשה שאנחנו מקבלים.

ברשומה על השפעת הסוריאליזם על האיור קובין הוזכר באופן מודגש.

הקו המקושקש הזה אופייני לקובין המאוחר. כשהיה צעיר השימוש שלו בקו היה מעט שונה. אז הביצוע שלו היה פחות אינסטינקטיבי ומזכיר את מי שהושפע ממנו בשנות ה-50 וה-60, וכוונתי לרולן טופור, מאייר נפלא ומקורי שלמרות שאני מרבה לכתוב עליו, בקרוב אעלה רשימה מיוחדת שתעסוק באיורים שלו.

הנה לשם השוואה רישום של קובין משנת 1900 (מימין) לצד עבודה של טופור משנת 1972:

קובין עצמו הוציא בשנת 1909 ספר אחד שבעבר התייחסתי אליו, בצד השני:

הנה שלושה איורים מהספר הזה. אגב, קובין לא התכוון לאייר אותו ורצה שגוסטב מיירינק יאייר אותו, אבל בסוף הוא אייר את הספר בעצמו.

רק כשכתבתי את הרשומה הנוכחית, למדתי שמיירינק, המוכר כסופר שכתב את הגולם, גם צייר. אני מניח שהשניים היו חברים מעבודתם המשותפת בזימפליציסימוס.

כעת סוף סוף הנה לב הרשומה. מדובר בספר הזה:

את הספר הזה כתב פול שירבארט, שחי בין השנים 1863-1915.

במה הוא לא עסק האיש הזה.

הוא היה סופר, מחזאי, משורר, מבקר בעיתונות, צייר, נביא הזכוכית באדריכלות, ויש שמכירים את שמו בגלל ניסיונותיו להמציא פרפטום מובילה.

לא אביא כאן פרטים על האיש, שכן אני לא מומחה גדול בחייו ובפועלו. אבל אם היום אתם הולכים בברלין למשל, והמדריך יסביר לכם כי מבני הממשלה יש בהם המון זכוכית כדי להשיג "שקיפות", הרבה מזה זה בזכותו של שירבארט, שהשפיע על אדריכלים כמו וולטר גרופיוס, ברונו טאוט ומנדלסון.

כדאי לכם לחפש פרטים על האיש הזה.

כאן הוא בגלל הספר שכתב, לֶסָבֵּנְדִיוֹ, ושאלפרד קובין אייר.

אנשי רוח בעלי השפעה כמו וולטר בנג'מין וגרשון שלום העריצו את הספר. עד שתורגם לאנגלית בידי כריסטינה סוונדסן הוא לא היה מוכר מחוץ לגרמניה.

לא קראתי את הספר הזה, ואני מזכיר אותו רק בגלל האיורים של אלפרד קובין. זאת הסיבה שאני לא מספר לכם את תוכנו.

הנה האיורים מתוכו, וליד כל אחד מהם המשפט שאליו הוא קשור:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה הערות על האיורים של קובין:

קודם כל אי אפשר שלא לתייג אותו כאחד מאבות מאיירי המדע הבדיוני. אבל האיור בז'אנר הזה של המדע הבדיוני יצר במשך השנים שפה שונה לגמרי משפתו של קובין. חלק מזה בגלל התפתחות הדפוס, חלק מזה בגלל השתלטות הקומיקס על הנושא, וכמובן גם בגלל הטקסטים שהפכו ברובם מדעיים יותר ואידאיים פחות.

אין אצל קובין הגזמות בפרספקטיבה, דוגמת זה שהסוריאליזם הכניס לאיור המדע הבדיוני, וכמו שכבר כתבתי גם בעבר, קובין לא היה סוריאליסט רשמי.

המניפסט הסוריאליסטי של ברטון התפרסם 14 שנה לאחר שהספר הזה יצא.

אין באיור שלו שום התנשאות וירטואוזית שהיום ממש שולטת באיור של המדע הבדיוני.

אם להשתמש בשפה השגורה של מי שכותבים בענייני אמנות: הסגנון של קובין פונה אל הרגש ולא אל השכל.

כמובן שגם היום, בשפע הענק של איור בתחום המדע הבדיוני, תוכלו למצוא גם מאיירים שמנסים לחפש שפה אחרת מהשפה המקובלת, למשל אמן כמו פטריק וודרוף שמת לפני כמה שנים. למרות שהטיפול שלו הוא מדוקדק ואפילו וירטואוזי, אפשר למצוא באיורים המאוד מתוחכמים שלו הדים לדמיון של קובין:

אסיים את הרשומה בכמה איורים של קובין מתוך הזימפליציסימוס. הראשון מביניהם הוא מותו של רספוטין:

לסיכום אומר כי קובין לדעתי הוא מאבות האיור המודרני החופשי.