שלושה מאיירים שהגיעו לאנגליה מהיבשת

חברים וקוראים יקרים,
אני מבקש להודות מקרב לב לכל מי שבירך אותי ליום ההולדת ה-80 שלי.

קשה לי להתייחס לכל ברכה, אבל שמחתי על כל אחת מהברכות, כולל מאנשים רבים שלא מכירים אותי באופן אישי.
וכעת לרשומה:
תחילת המאה ה-20 עדיין נכללה בתקופת "תור הזהב של האיור האנגלי", ולכן לונדון משכה אליה כמה מאיירים זרים חשובים, שהיום נחשבים למאיירים אנגלים. מדובר בעיקר בשלושה מאיירים גדולים:

הצרפתי אדמונד דולאק (1881-1953)

ההונגרי וילי פוגאני (1882-1955)

והדני קיי נילסן (1886-1957)

כשהשלושה הגיעו ללונדון הם מצאו את עצמם בתחרות קשה עם כמה מגדולי האיור: ביאטריקס פוטר, לזלי ברוּק, ארתור רקהאם והית רובינסון – דור הגדולים של האיור האנגלי, שגם עליהם היה מוטל צל ענק של שלושת גדולי הדור הקודם: וולטר קריין, קייט גרינאווי ורנדולף קלדקוט.

די מהר מצליחים שלושת הזרים למצוא את מקומם, בעיקר באיורים לאגדות, שכדי לאייר אותן לא נחוצים שורשים בריטיים.

שלושת המאיירים האלה הושפעו מאמנות המזרח (הקרוב והרחוק) והביאו לאנגלים – שאמנם כבשו שליש מהעולם אבל השמרנות שלהם הגבילה את ההשפעות מבחוץ – רוח חדשה – רוח מזרחית.

אדמונד דולאק הוא אמן צרפתי שהתחיל ללמוד משפטים ועבר ללמוד בבית הספר לאמנויות בפריז. כבר בפריז הוא התאהב בתרבות האנגלית, והושפע מויליאם מוריס ומאוברי בירדסלי. הוא נהג להתלבש כמו אנגלי וכונה בפי חבריו "האנגלי".

בגיל 20 הגיע דולאק ללונדון והפך מיד למתחרה של ארתור רקהאם.

שניהם עבדו על מה שנקרא אז "ספרי מתנה" – ספרים שלכאורה נועדו לילדים, אבל נקנו בעיקר על ידי אספנים מבוגרים. הוצאות הספרים האלה היו קשורות גם לגלריות שבהן הוצגו האיורים, ועד מלחמת העולם הראשונה המכירות של הספרים האלה היו הצלחה מסחרית.

גם רקהאם וגם דולאק (שהיה צעיר מרקהאם ב-14 שנה) עבדו בצבעי מים, אבל האיורים של רקהאם היו מבוססים על קונטור:

ואצל דולאק הקונטור היה פחות מורגש.

דולאק היה מושפע מאוד גם מהמיניאטורות הפרסיות וגם מהציור היפני:

רקהאם נטה יותר לאייר אגדות מהמיתולוגיות הצפוניות והטבטוניות, ודולאק אהב את המיסטיקה המזרחית. הוא אייר איורים רבים ל"אלף לילה ולילה":

למרובעים של עומר חיאם:

היכולות שלו היו על גבול הגאונות. בגלל העניין שלו באמנות המזרח, דולאק למד סינית, ערבית, עברית ופרסית. הוא עיצב תפאורות ותלבושות לתאטרון. הוא עסק בכתיבה ובמוזיקה, ובסוף הקריירה שלו, אחרי מלחמת העולם השנייה, כששוק ספרי הילדים התכווץ, הוא התפרנס מעיצוב מדליות, בולים ושטרות כסף.

הייתה לו נטייה חזקה לאורנמנטיקה ולטיפול בדקורציה.

תראו באיזו תשוקה הוא מעצב את הבדים והווילונות באיור הידוע שלו לאגדה הנסיכה על העדשה של אנדרסן:

ואת העיצוב של הדרקון, או העצים והעגורים באיורים האלה לסיפורי טנגלווד:

האנגלים מתייחסים אל דולאק כאחד משלהם, ואני בטוח שהוא עצמו היה חותם בגאווה על הניכוּס הזה.

וכמובן, אני חייב להבהיר שהזכרתי כאן רק מעט מהספרים שאייר.

המאייר שנחשב כמעט לתאומו של דולאק הוא קיי נילסן הדני.

הוא נולד בדנמרק בשנת 1886, ובגיל 18 הגיע לפריז ללמוד אמנות. כשהגיע בשנת 1912 לאנגליה – שבה כפי שהזכרתי שלטו רקהאם ודולאק בתחום "ספרי המתנה" – תוך זמן קצר הוא הפך למאייר השלישי שעוסק בתחום, והצליח לא פחות מהם.

מגיל צעיר נחשף נילסן לאמנות הסינית והיפנית. הוא למד היטב את עבודותיהם של הוקוסאי ואוטאמרו, ולמד מהם את כוחן של הקומפוזיציות הסימטריות:

בשונה מעמיתיו האירופים, הוא למד מהיפנים להשאיר שטחים "ריקים" באיורים שלו:

אצל רקהאם אגב, זה נחשב כמעט לפשע.

נילסן לא אייר ספרים רבים. הוא חי באנגליה רק חמש שנים, בין 1911-1916, ושם אייר את הספר עם אבקה וקרינולינה In Powder & Crinoline, ספר אגדות שאסף סר ארתור קווילר (Quiller). הספר יצא בשנת 1913. הנה שני איורים מתוכו:

ספר אחר שבו קנה נילסן פרסום רב, והחוקרים סבורים שהוא הספר הכי חשוב שלו, היה ממזרח לשמש וממערב לירח (East of the Sun and West of the Moon), ספר שבו רוכזו 15 אגדות עם נורווגיות.

החוקרים מוצאים עניין רב בכך שאגדות צפוניות מקבלות ניחוח איורי מהמזרח הרחוק.

בשנת 1917 הגיע נילסן לארצות הברית ושהה שם זמן קצר, לאחר מכן חזר לדנמרק ושם אייר את אגדות אנדרסן.

וגם את אלף לילה ולילה, ספר שלא יצא לאור בימיו. הוא השאיר את האיורים לספר הזה לאשתו, שניסתה לאחר מותו לתרום אותם לאיזה מוזיאון, וקיבלה סירובים מכולם. רק בשנת 1977 זכה הספר הזה לצאת לאור.

בשנת 1939 הגיע לקליפורניה והתחיל לעבוד אצל וולט דיסני. דיסני הכין אז את פנטזיה ונילסן היה אחראי על שתי יצירות: לילה על הר קרח ואווה מריה.

הוא התחיל לעבוד גם על בת הים הקטנה והכין סקיצות רבות:

אבל אחרי ארבע שנים עזב את החברה. הוא ודיסני ממש לא הסתדרו. הסרט "בת הים הקטנה" יצא לבסוף רק בשנת 1989.

כאן מתחיל החלק העצוב של חייו: הוא לא קיבל עבודות באיור וניסה אפילו להתפרנס מגידול תרנגולות. הוא וזוגתו חיו חיי עוני, ורק מעטים מחבריהם ידעו את זה. מי שידע עזר להם בכסף ובאוכל.

הוא מת בשנת 1957 כשהיה בן 71.

וכעת ליוצר השלישי, יליד הונגריה, וילי פוגאני, שנולד בשנת 1882 בסזגד, אז בתחומי הממלכה האוסטרו-הונגרית, ומת ב 1956 בניו יורק.

בגיל שש עברו הוריו לבודפשט, וכבר אז החליטו שהילד, שאהב ספורט וציור, יהיה דווקא מהנדס. אבל פוגאני עזב די מהר את בית הספר הטכני והתחיל ללמוד ציור. בשנות ה-20 המוקדמות הוא נסע למינכן, פריז, לונדון וניו יורק, וחי, ככה מספרים, בעוני רב. את ההצלחה שלו כמאייר הוא חווה בלונדון, שם חי עשר שנים.

למרות שגם אצל פוגאני, כמו אצל דולאק ונילסן, אפשר לזהות השפעות מהמזרח הרחוק, פוגאני היה הרבה יותר מגוון מעמיתיו. הוא שאב השראה סגנונית גם מהאר נובו:

וגם מהאר דקו:

האיור הזה, כפי שכנראה זיהיתם, הוא מאליס בארץ הפלאות, וזהו אחד מספרי אליס המעניינים ביותר שאוירו אי פעם. פוגאני אייר אותו באופו מודע בסגנון אר דקו, וזה אולי הספר הכי מובהק שנעשה בסגנון הזה, שכן רוב המאיירים שפעלו בסגנון הזה לא איירו ספרי ילדים. כמו למשל קסאנדרה.