הסתנבות מוצדקת ולא מוצדקת

קשה להסביר לישראלי הממוצע מה זה סנוב – אלא אם כן הוא יבין שבמשפט הזה שבו פתחתי נמצא ההסבר הכי טוב.

כשאתם נוהגים ברכב (אתם, כי לי אין רישיון) ורואים נהג אחר שמסכן את הנהגים האחרים – האם אתם שונאים אותו או רק בזים לו?

אם אתה רופא שיניים עם 30 שנות ותק ואתה בתחרות עם כל שאר הרופאים (שכמו שאתה יודע, אין להם מושג ברפואת שיניים) – האם אתה מתעב אותם או רק בז להם?

אז אפילו אם התשובה היא בז – אתה עדיין לא סנוב.

סנוב אמיתי לא רק שאינו שונא, הוא אפילו לא בז. הוא מתעלם.

במוקד הרשומה הזאת נמצא הסופר בן התקופה הוויקטוריאנית, ויליאם מייקפיס תאקרי.

בעבר הקדשתי רשומה ליריד ההבלים, ומשום כך לא כללתי אותו ברשומה על סטרן וגוגול – סופרים שמדברים איתי, למרות שתאקרי הסאטיריקן הנפלא עשה את זה כל כך יפה עד כדי שהוא הכניס גם את המו"לים שלו לגוף הספר.

תאקרי היה בן זמנו של דיקנס (מבוגר ממנו בשנה) ובין השניים שררה ידידות, אבל גם יריבות.

כשהמאייר הראשון של מועדון הפיקוויקים התאבד לאחר פרסום החוברת הראשונה, אחד המועמדים להחליף אותו היה תאקרי, להזכירכם שתאקרי היה גם קריקטוריסט מחונן:

בשנים 1846-7 פרסם תאקרי בפאנץ' סדרת רשימות בשם הסנובים של אנגליה – נכתב על ידי אחד מהם.

שנה לאחר מכן יצא הספר Book of Snobs וזכה להצלחה מסחרית מיידית.

אבל דווקא הביקורות לא החמיאו לו. הקיצונים טענו שתאקרי כתב אותו כשעשוע, ואין בו מסרים סאטיריים אמיתיים, ואילו השמרנים כתבו בדיוק ההפך – שתאקרי הרחיק לכת בסאטירה שלו.

תאקרי הפך את המושג סנוב למשהו כמעט מדעי, בזכות העובדה שהספר הזה הוא כמו "מדריך לציפורי אנגליה".

באנגליה, ובעיקר בתקופה הוויקטוריאנית שבה פעל, המושג סנוב לא היה חופף למושג מתנשא.

ההתנשאות של הסנוב הוויקטוריאני צריכה להיבחן בהתייחס למושג "חברה" באנגליה הוויקטוריאנית, שהוא לא דומה למה שהיום אנחנו מייחסים למושג הזה.

"החברה", "העונה" ו"המסיבות שאי אפשר שלא אהיה בהן" הן הרקע לסנוביזם. בעל מקצוע שמתנשא על עמיתיו חושב שהוא מרוויח משהו. סנוב לא "מרוויח" דבר מהסנוביות שלו, רק התבדלות. הסנוב גם לא נמצא בתחרות, כמו במילותיו של דן אלמגור "ואצלי יש מטיס באמבטיה" (מתוך השיר שיתפוצץ, שהלחין פרנק פלג). בשיר החביב הזה מדובר על תחרות ולא על סנוביזם.

הביטוי הבריטי המובהק ביותר של הסנוביזם הגיע כמה שנים אחרי תאקרי, ואולי בעקבותיו, וכוונתי לדמותו של אוסקר ויילד, שעד היום הוא המודל הקלאסי לתופעה הזאת.

את סוג הסנוביזם ה"כפרי" האנגלי אנחנו מכירים מהסדרה הבריטית הנפלאה מה יגידו השכנים. זה יכול להתקיים רק במקום שבו ה"מעמד הבינוני" רוצה להיחשב לאצולה.

בכל אחד מהפרקים בספר הסנובים, תאקרי מתייחס – מנקודת ראותו כסנוב – לאחד הסוגים של היצור הזה.

בפתיחה הוא מספר שהפסיק את חברותו עם אחד בשם מארופט, למרות שזה הציל את חייו, רק בגלל נימוסי השולחן הרעים שלו, ורק כאשר מארופט שיפר את נימוסי השולחן שלו החברות שלהם התאפשרה.

אפילו משרתים סובלים מהמחלה הזאת, ותאקרי מספר על משרתים של איזה ג'נטלמן, שהיו גאים במדים שלהם עד שהגיעו לשם במקרה המשרתים של המלכה עם המדים שלהם, והראשונים נמלטו אחוזי בושה.

אחד העוזרים של מלך פורטוגל שהוזמן לציד באנגליה, סירב לקבל את הרובה מידיו של מנהל הציד, ודרש לקבל אותו דרך מתווך.

אנשי האצולה חטפו את רוב החיצים, כמו ליידי סוזן סקראפר, שקשרה תמיד את שמה למפעלי צדקה למרות שבפועל כמעט שלא תרמה דבר. גם עולם הכמורה לא חף מסנוביזם. אבל הקבוצה שאולי הכי נגועה בסנוביזם – וזאת כנראה גם הקבוצה הכי סנובית אצלנו – נמצאת באוניברסיטה. תאקרי מבדיל בין "מודל קרמפ", שהיה באמת פרופסור מלומד וידען אבל סנוב, לבין "מודל האגבּי" שלא היה לו מושג וזה לא הפריע לו להיות סנוב.

הוא מדבר הרבה על הסנובים שמפגינים את זה כשהם "נותנים מסיבה" או ארוחה, שם יש לסנוביזם אפשרויות מצוינות להרים ראש.

הנה כמה איורים מהספר של תאקרי:

האם תאקרי עצמו אמנם היה סנוב?

את זה כדאי לבדוק דרך היחסים שלו עם דיקנס.

דיקנס היה ממעמד הפועלים ותאקרי מהמעמד הבינוני; דיקנס לא התחנך בבתי ספר יוקרתיים ולא למד באוניברסיטה. תאקרי קיבל חינוך סנובי בהחלט. ואולי החשוב מכל – דיקנס היה פופולארי בציבור, ותאקרי פונק יותר על ידי המבקרים.

השניים היו חברים במועדון האמנים על שם גאריק. שם, במועדון שמתגאה בחוקים החמורים שלו בכל הנוגע לדיסקרטיות, אירעה השערורייה שכנראה העכירה את היחסים בין השניים.

בימים שדיקנס נפרד מאשתו, ובעיקר כשהתחיל הרומן שלו עם אלן טרנן, הוא היה רגיש עד כדי היסטריה, מחשש שהעניין יתפרסם ויפגע בשמו הטוב. תאקרי כנראה אמר מה שאמר על הנושא באוזני חברים אחרים במועדון, והדברים זלגו גם אל מחוץ למועדון. דיקנס הפגוע הביא לכך שבן חסותו, עיתונאי צעיר בשם ייטס, יכתוב מאמר השמצה על תאקרי.

יתכן אם כן שהיה משהו מן הסנוביות גם באיש שניסה לקעקע את התופעה.

קשה לדבר על תופעת הסנוביזם מבלי להעלות את השאלה: האם התופעה הזאת היא נחלתם של מי שבאמת יש להם עדיפות בתחום בו הם מסתנבים (נאלצתי להשתמש בפועל המגוחך הזה ואעשה כך גם להלן) או שכדי להסתנב אין צורך בכך?

ואת זה קל לבדוק במעבדה שנקראת אנגליה, כלומר במקום שבו מתקיימים מעמדות, ובעיקר כמובן מעמד האצולה.

אז כפי שקבע תאקרי בפרק השפעת האריסטוקרטיה על הסנובה, המקום הנכבד שהיה למעמד האצולה גרם לכך שהם הפכו לסנובים גם מבלי שהיה להם יתרון בתחום שבו הם מסתנבים. כלומר, רופא שיש לו תואר אצולה סביר יותר שיהפוך לסנוב מהר יותר מאשר רופא ממעמד הפועלים. כדי שזה יהפוך לסנוב, נחוץ שהוא לפחות יחשוב שיש לו איכויות מקצועיות עדיפות. התופעה הזאת בולטת גם בעולם המשפט.

מאה ועשר שנים לאחר שתאקרי ניסה להפוך את חקר הסנוביות למדע פופולארי, החליטו בפאנץ' שהמדע הזה, כמו כל השאר, הגיע להישגים חדשים. המדריך של תאקרי כבר לא מעודכן ויש צורך בספר חדש, אז הם הוציאו לאור את הספר הזה, המכיל 26 פרקים שכל אחד מהם נכתב על ידי מחבר אחר:

ברשומה הזאת לא אביא מובאות מהספר הזה, אלא אתייחס רק לאיורים שבו.

את שמות הפרקים ואת אותיות הפתיחה, האיניציאלים, בחרו העורכים לעטר באיורים הישנים של תאקרי. הנה כמה מהם:

מי שנבחר לאייר את הספר הזה הוא מייקל פולקס:

שמו האמיתי היה בריאן דייוויס. הוא נולד בלונדון ב 1925 ומת בשנת 1988. דייוויס היה ילד שגדל על וולט דיסני והושפע מאוחר יותר מסול סטיינברג. הוא שירת בצי ולמד אמנות, אבל בחר לעסוק בקריקטורות.

עבודותיו התפרסמו בעיתונים וכתבי עת רבים, ביניהם הפאנץ', הניו יורקר, הפרייבט איי, פלייבוי ורבים אחרים. הנה עבודות שלו:

והנה כמה עבודות שלו מתוך ספר הסנוביזם החדש.

לפרק על משקאות:

לפרק על מוזיקה:

לפרק על לבוש:

לפרק על דת:

לפרק על ספרות:

לפרק על הסיטי:

לפרק על האוכל:

לפרק על חינוך:

לפרק על עיתונות: