בכמה הזדמנויות הזכרתי את המאייר והאנימטור יִזִ'י טרְנְקה והבטחתי להעלות רשומה מיוחדת עליו.
אז הנה הקדמה קצרה:
מי שמבקר בצ'כיה ובפראג בפרט, ייווכח די מהר שיש לתרבות הצ'כית כמה מאפיינים: בהיסטוריה שלה משולבות אגדות רבות שסופרים רבים עסקו בהן ובמיוחד אלואיס אירסק. גם במוזיקה הצ'כית יש הרבה התייחסות לאגדות ההיסטוריות. העולם החזותי העירוני, וכמובן התיאטרון הלאומי, מאופיינים ביחס מיוחד לאור ולחושך. ועוד משהו: בובות. בפראג תוכלו לקנות בובות גם בחנויות שמוכרות חומרי ניקוי או כלי אוכל.
תיאטרוני הבובות, הנכס הלאומי של צ'כיה, פונים למבוגרים ולא רק לילדים. האמנות הפלסטית הצ'כית לא נטשה את הפיגורטיבי ואפילו את האילוסטרטיבי. בשום מקום לא זכה מאייר לכבוד ולמעמד לו זכה ועדיין זוכה יוזף לאדה בצ'כיה.
על הרקע הזה צומחת דמותו של י'זי טרנקה.
טרנקה היה בן תשע כשראה לראשונה את העבודות של לאדה בספר החייל האמיץ שווייק, וכבר אז היה מגלף בובות מעץ ועורך לחבריו הצגות של תיאטרון בובות.
בגיל צעיר הוא הכיר את יוזף סקופה.
סקופה, בן דורו של לאדה, היה יוצר הבובות הגדול בצ'כיה. לא היה ילד בצ'כוסלובקיה שלא הכיר את הבובות של סקופה.
סקופה היה אחראי לכך שטרנקה הפך לבונה בובות, ומאוחר יותר לפורץ דרך באנימציה של בובות.
טרנקה הצעיר למד בבית ספר לאמנות שימושית בפראג, שבאופן לא מפתיע יש שם מחלקה מיוחדת לבובות, ובשנת 1937, כשהיה בן 25, אייר את הספר הראשון שלו, הנמר של מר בוסק.
הוא אייר כ-130 ספרים ונחשב ליורש הטבעי של לאדה. הנה כמה איורים שלו:
בין השאר הוא אייר אגדות רבות, גם של האחים גרים וגם של אנדרסן, וכן בין היתר גם את אליס בארץ הפלאות וחלום ליל קיץ.
כבר כשעסק באיור התחיל טרנקה להתעניין באנימציה. זה התקשר עם אהבתו לתיאטרון בובות ולעיצוב במה.
כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה הוא ייסד עם כמה חברים סטודיו לאנימציה והם הפיקו סרטים, שהראשונים שבהם נעשו באנימציה קלאסית דו-ממדית. ביניהם הסיפור על סבא אליעזר והגזר,
והסיפור הידוע על החיות שהבריחו שודדים. כאן תוכלו לראות סרט תיעודי קצר עליו.
אבל כבר אז טרנקה הרגיש שזה לא התחום שלו, והוא החליט להיכנס לאנימציה בטכניקה של "סטופ מושן" (Stop Motion) – אנימציה של בובות. הוא שיתף פעולה עם ברטיסלאב פויאר (Pojar), אנימטור צעיר ומבריק, שבשנות ה-60 עבר לקנדה והיה אחד האנימטורים החשובים של ה"נשיונל פילם בורד", המרכז החשוב ביותר של האנימציה.
והנה מה שאמר פויאר על הטכניקה של טרנקה:
"הוא תמיד נתן לעיניים מבט בלתי מוגדר. בעזרת סיבוב קל של הראשים או בעזרת שינוי התאורה צצו ועלו הבעות פנים מחייכות, או עצובות, או חולמניות. וזה נתן את הרושם שיש בבובה יותר ממה שנראה לעין, ושיש הרבה עומק בלב העץ שלה".
אחד מסרטי הבובות הראשונים שיצר טרנקה היה הזמיר של קיסר סין.
הוא הפך למוסד והתחיל לקבל תמיכה ממשלתית. הוא יצר הרבה סרטים קצרים שהתאפיינו ביכולת שלו לעצב בובות, לשלוט באופן ייחודי בתאורה ולשים דגש על המוזיקה.
טרנקה גם יצר שישה סרטים באורך מלא. אחד הסרטים שזכה לשבחים ולפרסים רבים היה הנסיך באיאיה.
הסרט האחרון באורך מלא היה חלום ליל קיץ. טרנקה הכיר היטב את היצירה מכיוון שכמה שנים קודם לכן הוא אייר אותה, והוא אולי הסרט הכי קרוב לסגנון שלו באיור.
וכעת לסרט שבגללו הגעתי להכיר ולאהוב את טרנקה, וכוונתי לחייל האמיץ שוויק.
הסרט הזה יצא בשנת 1955, השנה שבה התחלתי ללמוד בבצלאל. כשהסרט הגיע לארץ ראינו אותו חברי ואני יותר מפעם אחת, וטרנקה הפך אצלנו לגיבור תרבות.
לפני שתראו את הסרט אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לכמה דברים:
א. הדמות של שוויק מושפעת כמובן מהדמות שיצר לאדה.
ב. שימו לב בבקשה לדמויות המשנה הנפלאות. הכוונה לפרצופים המדהימים שגילף טרנקה מעץ.
ג. והעיקר: הבובות של טרנקה אמנם מדברות, אבל לא הייתה לו היכולת להזיז להם את הפה, אבל למעשה זה לא נחוץ. אנחנו מבינים שהם מדברים, ובתוך כמה דקות שוכחים שהפה לא זז, כמו בסרטים של היום, שלפעמים דווקא האפקט הזה מקלקל את האיכות.
הסרט האחרון שטרנקה עשה היה סרט קצר בשם היד (RUKA). הוא יצר אותו ב-1965, ארבע שנים לפני שמת. עד היום זה הסרט המדובר ביותר של טרנקה. הסיפור הוא על פסל וקרמיקאי שמנסה להכין עציץ לצמח האהוב עליו, ואז מגיעה יד ענקית שכופה את עצמה עליו עד שהוא מתאבד. הסרט הזה נחשב למחאה נגד ההתערבות של המשטר הקומוניסטי באמנות, ויש שרואים בו את ניצני "האביב של פראג".
בשונה מלאדה, שידע לשחק בדמות האדם ובמצבים קומיים ואפילו גרוטסקיים, טרנקה באיור שלו לא מוותר על רקעים, עצים, פרחים, שיחים, עם יסודות דקורטיביים של אורנמנטיקה, שאת לאדה בדרך כלל לא עניינו.
הנה איור של טרנקה לשלגיה:
והנה שני איורים שלו לכיפה אדומה:
ועוד איור, הפעם ליפהפייה הנרדמת:
בתקופה מסוימת, כשהתחיל לעבוד באנימציה על סרטי הבובות שלו, גם האיורים בספרים הפכו להיות "בובתיים" יותר, כמו באיור הזה:
אהבתי מאוד את השינוי הזה, אבל גם באלה אתם רואים את החיבה היתרה שלו לרקע ולטיפול באדמה, עצים, שמים וכד'.
אבל הגדולה של טרנקה היא באמת בבובות. הנה מה שאמר טרנקה על הבובות:
"סרטי בובות הם באמת בלתי מוגבלים באפשרויות שלהם. הם יכולים לבטא את עצמם בדיוק מרבי דווקא כאשר הביטוי הריאליסטי של הדימוי הקולנועי נתקל במכשולים רבים".
וכאן אני מגיע לאנימטור צ'כי נפלא, שלשמחתי עדיין בין החיים ואפילו יוצר. זהו ליאן שוואנקמאייר (Svankmajer), יליד 1934 ולמרות שהידע שלי באנימציה הוא מוגבל אני מרשה לעצמי לומר שלדעתי הוא האנימטור החשוב ביותר שחי היום. הנה, זה האיש:
אין לי עדות ששוואנקמאייר למד אצל טרנקה. אבל אי אפשר היה להגיע להישגים היוצאים מן הכלל ללא הרקע הצ'כי, שכולל לא רק את טרנקה אלא גם את קפקא.
שוואנקמאייר התחיל את הקריירה שלו כאיש תיאטרון והיה פעיל בתיאטרון הידוע "לטרנה מאגיקה" (בזמן שעדיין היה תיאטרון לוחם וניסיוני ולא אטרקציה פופולארית לתיירים כפי שהוא היום).
שוונקמאייר נחשב לאמן סוריאליסטי, אבל מדובר בסוריאליזם ברוח הצ'כית. הוא משלב הומור וסוריאליזם – תופעה די נדירה.
אני לא מבין מספיק כדי לדעת מה שוונקמאייר בדיוק חידש באנימציה ובעיקר ב"סטופ מושן", אבל הוא יצר שפה נדירה שמשלבת תנועה היסטרית, הרבה רעש ולפעמים אפילו מוגזם במודע, עם גותיקה צ'כית אפלה. הפרשנויות שלו לפאוסט, לאליס בארץ הפלאות ולג'אברווקי מזכירות רק מעט את המקור.
ואסיים בכמה הפניות לסרטים שלו, אבל אני ממליץ לכם לחפש ולראות הרבה יותר מאלה:
תודה רבה על ההעשרה. אצטרך למצוא זמן לצפות בסרטים 🙂
כתבה מקסימה
אנשים מוכשרים יצירתיים ומובילי חידוש ועיניין