כשאני קורא ושומע את כל מה שנאמר על לאה גולדברג, נראה לי שאני היחיד מקרב בני הדור שלי שלא ישב על המדרגות ועל החלונות בבנייני האוניברסיטה בירושלים ולא שמע את ההרצאות שלה.
בעבר כבר פרסמתי, בשינויים קלים, את הרשומה הזאת, שעניינה לאה גולדברג ככותבת ספרי ילדים, ובעיקר כמי שאחראית לספר הזה:
אם נשווה אותה למשוררים כמו ביאליק, אלתרמן ושלונסקי, הרי שהעיסוק של לאה גולדברג בספרים לילדים הוא באופן מובהק הכי פחות צדדי.
פרט לכתיבה לילדים השאירה לנו לאה גולדברג גם רשימות ומחקרים במה שנהוג לכנות "ספרות ילדים" שכונס בספר בין סופר ילדים לקוראיו.
כדאי להזכיר שאת הספר הזה (שברוח התקופה לא צוין בו אפילו תאריך הופעתו) לא יזמה לאה גולדברג עצמה. מדובר באוסף מאמרים שכתבה גולדברג בכתבי עת שונים, וקיבצה לאה חובב, מי שעשתה דוקטורט ב"ספרות ילדים", שאף הקדימה לו הקדמה שמשתרעת על כשליש מהספר.
אינני יודע מה היו היחסים בין שתי הלאות כאשר גולדברג הייתה עדיין חיה.
הייתי בקשר עם לאה חובב כשציירתי את הספר שמגר הנגר.
שמגר הנגר יצא לאור תשע שנים לאחר שלאה גולדברג כבר לא הייתה איתנו. החוויה שעברתי בשיחות עם לאה חובב השאירה בי תחושה שלא רק שהיא ניסתה להיכנס לנעליה של גולדברג, אלא גם לשאר בגדיה, כולל אלה הבלתי נראים.
35 שנים עברו מאז איירתי את שמגר הנגר, ואינני זוכר פרטים רבים. אבל אני זוכר שזה היה אחד הספרים שבו המחבר (במקרה זה, נציגתה של המחברת) התערב כמעט בכל איור (אחרי הכול מדובר בחוקרת של "ספרות ילדים"). למרות זאת אני אוהב את הספר הזה, שהיום אין להשיג אותו. הנה ארבעה איורים ממנו:
בימים ההם כמעט שלא הדפיסו ספרי ילדים בצבע מלא, והספר הזה הודפס בשלושה צבעים, כשהמאייר (במקרה הזה אני) היה חייב לעשות גם את הפרדת הצבעים הידנית.
גם לאה גולדברג וגם כפילתה, שהדוקטורט שלה נעשה בהדרכתו של דן מירון, ניסו בספר הזה להגדיר את המושג "ספרות ילדים", ומי שיקרא בעיון יווכח שעצם ההגדרה מנוגדת לכל מה שאנחנו מחפשים בספרות.
הנה קטע מההקדמה של לאה חובב, שמסתמכת על לאה גולדברג:
לפלא בעיני למה בחרה משוררת ומרצה לספרות במושג "ספרות ילדים" במקום "ספרי ילדים", אלא אם כן מדובר "בכלל הספרים מסוג מסוים", כמו למשל "ספרות רפואית", ששם ברור גם למי שאינו מומחה שאין מדובר בספרות אלא בספרים.
מאחר שבכל פעם שאני אומר דברי כפירה כאלה בציבור – כלומר שיש להפסיק לקרוא לזה "ספרות ילדים" אלא "ספרי ילדים" אני זוכה לביקורת, בעיקר מצד אנשי האקדמיה.
ברשותכם, אני מבקש לכתוב מחדש את הקטע המצוטט לעיל מתוך ההקדמה של הגברת חובב בשינוי קטן – במקום ילדים אכתוב זקנים:
הגדרת "ספרות זקנים"
שתיים הן הבחינות להגדרת "ספרות-הזקנים": האחת – בחינת כושר הקליטה של הזקן הקורא, והאחרת – בחינת תכלית הכתיבה וכוונותיו של היוצר-סופר. הבחינה הראשונה עוסקת בספרות הזקנים מצד המקום שהיא ממלאה בעולמו של הזקן הקורא; ואילו הבחינה השנייה מביאה את לאה גולדברג לחלק את ספרות הזקנים לסוגים שונים בהתאם לכוונת הכותב.
בפתח מאמרה "הבחינה הספרותית של ספרות הזקנים" מנסחת לאה גולדברג את הגדרתה מתוך התייחסות לבחינה הראשונה:
"ספרות זקנים" נקרא אותו ענף של ספרות בפרוזה ובשיר, המותאם אם בתוכנו ובסגנונו להבנתם של זקנים מגיל 75 עד 120 בערך".
בדברים אלו הדגש הוא על יכולת תפיסתו של הקורא הקשיש, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון.
לא הייתי רוצה שהקורא יחשוב שאני מזלזל בספר בין סופר ילדים לקוראיו. אדרבא, יש בספר פנינים רבות שכתבה לאה גולדברג, שלאו דווקא מתייחסות באופן ישיר ל"ספרות ילדים".
בפרק שנקרא במחיצתם של גדולי הדור (עמ' 147) מנסה גולדברג להסביר מי הוא גדול בדורו. פרק זה הוא אחד הפרקים שהם למעשה שיחות של ל"ג עם ילדים. "לא הפרסום עושה את האיש גדול", אומרת המשוררת, "שכן האיש הכי מפורסם בימינו (כשהרשימה נכתבה, ד.ק.) הוא ללא ספק היטלר".
ה"גדולים" על פי גולדברג הם "מי שתרמו ל'שיפור תנאי האדם", גם אם בזמנם לא היו מפורסמים כלל. כדוגמה היא מביאה את סטנדאל ש"כשהופיע הטוב שבספריו נמצאו רק עשרה שקנו אותו". או בטהובן, שבסוף חייו היה "בודד, עזוב, חולה ועני".
בין "גדולי הדור" של גולדברג נמצאים מדרך הטבע ועל פי השקפתה גם רוזה לוקסמבורג, קארל מרקס ולנין; וזאת, להזכירכם, כששוחחה עם ילדים.
מאחר שבעיני גולדברג היא בהחלט בין "גדולי הדור", אני מביא לכם כאן ציור שלי שהודפס בלוח שנה, ובמרכזו לאה גולדברג ושירה ולא היה בינינו אלא זוהר:
בהגדרה של גולדברג ל"ספרות ילדים" יש לילד הקורא תפקיד חשוב. אבל ל"ג יודעת להבדיל בין מה שהילד "מבין" למה שהוא "אוהב". בפרק על טעמו של הילד (עמ' 77) היא מדברת בלשון ברורה (ובהכללה מסוימת) שבציור למשל ילדים עד גיל עשר יאהבו את מה שנקרא קיטש. המשפטים הבאים שכתבה בפרק הזה צריכים להישמע בכל דיון על "ספרות ילדים":
"מבחן הילדים", כפי שנוכחתי במשך השנים, הוא אקט אהוב מאוד על מי שכותבים לילדים, ובעיקר על אלה שטרם פרסמו ספר (שזה, כמו שאתם יודעים, כמעט כולם).
כשמישהו מתחיל לספר לי: "קראתי את זה בגן של הנכד שלי…" זה הזמן להפסיק להקשיב, ולא מתוך חוסר נימוס, אלא כי ההמשך ידוע לי.
את הפרק סיפור בלשים לילדים (עמ' 104), שמוקדש בעיקר לאמיל והבלשים, פותחת ל"ג במשפטים הבאים:
לכאורה היא מביאה כאן את השקפתה, שהיא השקפת היוצר. אבל גם כאן היא משרבבת מילים כמו "יצליח אצל הילד", שלדעתי אינם שייכים לספרות אלא לשיווק. אבל כבר באותו פרק היא מכניסה נימה של ביקורת על אריך קסטנר, שהספר שלו "לוקאלי מדי" ו"פיקח מדי".
בעניין ה"פיקחות", אין לי חילוקי דעות עם ל"ג. אבל כשהיא מדברת על "הלוקאליות המופרזת" היא מכלילה את עצמה בצד הפדגוגים, ובעיקר אלו ה"ארץ ישראלים" שרצו "ליהד" את ספרי הילדים כדי שיתאימו לקורא המקומי. והנה המשפט החותם את הפרק: "התרגום העברי בעריכתו של אברהם שלונסקי מכפר על ה'לוקאליות' הברלינאית של הספר. דיאלקט הכרך נמסר בדיאלקט הילדים הארץ-ישראלי – חי וסימפטי".
בעניין זה נזכרתי שהמתרגמת המצוינת ניצה בן-ארי הפנתה את תשומת לבי שבספר היידי בת ההרים, כשמדובר על עצים שעומדים ישר (בשוויץ), נכתב בתרגום העברי: "העצים עומדים כמו בתפילת שמונה עשרה". ממה שראיתי בשבוע שעבר ברכבת למשל, איך קבוצה של מתפללים התפללה שמונה עשרה, ייתכן שבמקור כתוב "שכל עץ מתנועע לכיוון אחר".
גם מעריציה של ל"ג, כשיקראו בהקדמה של לאה חובב בעקרונות הכתיבה האמנותית לילדים את ה"יסודות" העושים את הכתיבה ל"יצירה אמנותית ואף חינוכית", ירימו גבה.
נראה לי שהיום אפילו בספרי בישול נזהרים מלתת נוסחאות כגון:
- היסוד הסיפורי
- הסוף הטוב (!?)
- ההומור
- סיפוק הדמיון
מה מלאה גולדברג חוקרת "ספרות הילדים" נכנס בסיפורים ובשירים של לאה גולדברג כותבת ספרי הילדים?
אני אפילו לא מנסה להשיב על השאלה הזאת.
אבל כדאי לזכור ששני הספרים המצליחים שלה, דירה להשכיר והמפוזר מכפר אז"ר נבנו על מודלים שהכירה.
וחשוב גם לזכור שבמדורים המחורזים של "דבר לילדים", כולל "מר גוזמאי הבדאי" ו"אורי כדורי", מי שנתן את הטון לכיוון הדמיון הפרוע, ואולי גם לנונסנס, היה המאייר אריה נבון.
בתחום הסיפורים הבלשיים יש ללאה גולדברג כמעט זכות ראשונים בסיפור הנפלא שֵׁדָה מתוך ידידיי מרחוב ארנון.
והשיר שלה הילד הרע היה בין היסודות שעליהם נבנה "והילד הזה הוא אני" והגל שבא בעקבותיו.
מי מאיתנו לא אהב את הילד הרע? כמובן שגם לי היה קל להזדהות איתו. אבל כשנתבקשתי לאייר אותו סירבתי. לא הצלחתי למצוא פתרון ויזואלי לסיפור. תומר, בני, שעוסק בכתיבה ובעריכה, ממש הפציר בי שאצייר אותו. ואז, כשעלה בי הרעיון לצייר את הצד הרע של הילד כמין צללית, שמחתי ועשיתי את הספר בתענוג רב. רק מאוחר יותר ראיתי שבספר צריף קטן, שם מופיע השיר, גם אריה נבון צייר מעין צללית לביטוי הרוע.
אפילו שם לא הצלחתי להיות מקורי.
את הרישומים עשיתי בעפרונות צבעוניים. הנה כמה מהם:
והנה איור של אריה נבון לשיר הזה:
בשנת 2008, שלוש שנים אחרי שציירתי את הילד הרע, הציעו לי בהוצאת ספריית הפועלים לאייר שיר נוסף של לאה גולדברג ולעשות ממנו ספר שלם. מדובר בהאורח ביום הולדת. זהו סיפור על תאומים שיש להם יום הולדת, והחתול שלהם מזמין למסיבה את בן דודו הנמר, שמפחיד את כל האורחים והורס את המסיבה. רק כששומר גן החיות לוכד אותו ומחזיר אותו לגן החיות, חוזרים החיים למסלולם.
לא זכרתי את השיר מילדותי ולא חשבתי שזה סיפור גדול, אבל החריזה של ל"ג הייתה כל כך יפה ומוזיקלית בעיני, וגם האירוע שאפשר לי לאייר איורים דינמיים, ובעיקר אפשרות לצייר דודים בורחים בבהלה מנמר.
הסיפור מצא חן בעיני מאוד, ולכן איירתי את הספר באהבה. הנה עוד כמה איורים מהספר הזה:
רק מאוחר יותר, כשקראתי את הביקורות על הספר, גיליתי כמה משמעויות עמוקות השקיעה ל"ג בסיפור, ואם היא עצמה לא חשבה עליהן, המבקרת בכל זאת מצאה אותן.
בביקורת היה כתוב משהו על זה שלא רצוי להזמין אורחים בלי להגיד לבעלי הבית, ועוד כמה הבחנות חשובות, כמו למשל שהילדים מקומם בחגיגות יום הולדת, ואילו הנמר – בגן חיות (סדר! ילדים, סדר צריך להיות!)
והחתול מלמד אותנו שגם אם יש במשפחה קרובים שנכלאו, יש לבוא ולבקר אותם. שכן בספר כתוב שהחתול מבקר את בן דודו הנמר "כל ימים עשרת". ועוד משהו: הרי מי שאחראי לכל הבלגן שהביא את האורח הלא קרוא היה החתול, והוא במקום לעמוד ולקחת אחריות, הנה מה שהוא עושה:
ואני המאייר בסך הכול רציתי להראות איך נראים אנשים (כולל הדודה מכרכור) כשנמר נכנס לחדר.
שני דברים אנו למדים מהרשימה הזו,[לא לומדים. למדים יותר טוב] שניהם לא חדשים.
ספרים זה בשביל לקרוא וספרות זה משעמם.
אתה מאייר נפלא.
הניתוחים של "ספרות ילדים" באמת קצת מפתיעים, אבל ניתוח ספרות הוא תמיד מוזר לדעתי. האיורים שלך מקסימים כרגיל 🙂