בכיכר האדומה – סיפור מאת יצחק קרונזון

יצחק קרונזון הוא רופא לב ישראלי שחי עם אשתו האמנית זיוה קרונזון בניו יורק. קרונזון הוא גם סופר שרבים אוהבים את סיפוריו. סיפורים שכתב התפרסמו בעבר בעיתונים שונים ורוכזו בספרים האלה שיצאו בהוצאת עם עובד:

קרונזון הוא גם חבר שלי, ומדי פעם הוא שולח לי סיפור חדש. נדמה לי שהסיפור הזה לא התפרסם בשום מקום.

האיורים שמלווים את הסיפור אינם קשורים לתוכנו. מדובר באוסף איורים שקשורים לרוסיה ולברית המועצות שעשיתי במשך השנים.

 

בכיכר האדומה / יצחק קרונזון

אל האטליז במוסקבה נכנסה אישה מבוגרת וביקשה מהקצב קילו אחד של כבד עגל. "אין כבד עגל", אמר הקצב. "אם כך", אמרה האישה , "אקח חצי קילו של כבד אווז". "אין כבד אווז", אמר הקצב. "אין בכלל כבד". האישה חשבה לשנייה וביקשה צלעות כבש. "אין צלעות", אמר הקצב. "ואילו חלקים של כבש יש?" שאלה האישה. "אין כבש בכלל", השיב הקצב. האישה לא הרפתה. "תן לי בבקשה אומצה (סטייק)". "אין אומצות", אמר הקצב קצרות". "ומה בקשר לזנב שור?" "אין, גברת. אין זנב שור". "אם כך, תן לי שלוש פרגיות". ״פרגיות?״ היסס הקצב. "אין פרגיות!״ האישה הודתה בנימוס ויצאה מן האטליז. הקצב פנה אל עוזרו, הניד בראשו ואמר בהערצה, "שמעת אותה? איזה זיכרון מדהים!"

סיפורים כאלה ואחרים היו מספרים אצלנו על רוסיה הקומוניסטית. טוב לא היה שם.

על המסע שלנו לרוסיה ב-1982 איננו אוהבים לחשוב, ובוודאי לא לספר. בשנה ההיא נבחרתי למשלחת האמריקאית לקונגרס העולמי למחלות לב שנערך במוסקבה. על הזמנה חשובה מכובדת שכזאת קשה להשיב בשלילה, אך כשראיתי את הבעת פנייך אחרי שהסכמתי, הבנתי כי שמחה גדולה לא תצא לנו מן הנסיעה.

מוסקבה הקומוניסטית של ראשית שנות השמונים, בעיצומה של המלחמה הקרה, הייתה מפחידה, אלימה ומאיימת. מי לא ידע על הצנע המתמשך שם, שלושים שנה לאחר שזה שלנו נגמר, על המחסור, על התורים, על אזלת היד של התושבים ועל סיביר הנוראה. מי לא שמע על מקרים שקרו לנוסעים ולאנשים תמימים אחרים שהסתבכו שם והואשמו בריגול, בהברחה, ברמאות ובבגידה ונענשו על לא עוול בכפם.

אנחנו ישראלים דוברי עברית, שמקום מגוריהם הקבוע הוא בניו יורק. אנחנו ושלושת ילדינו בעלי אזרחות כפולה ונושאים דרכונים ישראליים ואמריקאים.

ראשית חוכמה, כך החלטנו, ניסע מניו יורק לישראל, שם נבקר את בני משפחתנו ונשאיר אצלם את שלושת ילדינו, בכדי לחסוך מהם את החוויות הקשות והבלתי נעימות הצפויות בפוטנציה לכל מבקר ברוסיה, ואף לחסוך לעצמנו את מחיר הנסיעה והמלון עבורם, היות שהקונגרס אינו מכסה את ההוצאות על ילדי חברי המשלחות.

בימים ההם היו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לרוסיה מנותקים, ולא הייתה טיסה ישירה מתל אביב (שם הפקדנו את הילדים) למוסקבה. את תפסת לפתע שמצבנו מסובך. כיצד נסביר לרוסים החשדניים כי אם אמנם חברי המשלחת האמריקאית אנו, מדוע התחלנו את מסענו בתל אביב? וכיצד נתרץ באוזניהם את העובדה שיש לנו דרכונים ישראליים, שעמם נכנסנו ועמם אף נצא מן הארץ, כפי שהחוק הישראלי דורש, וניכנס לרוסיה בזוג דרכונים אמריקאים, שגם אותם אנו נושאים עימנו? כל העובדות האלה גרמו לך לאי שקט, בלשון המעטה, ולכן התחלת להעסיק את עצמך בתיקונים, שיסירו מעלינו לפחות חלק מן החשדות. ראשית חוכמה הסרת ממטעננו כל רמז של ישראליות. תלשת מן החולצות הישראליות שלנו את תוויות היצרן הישראלי, שפשפת את טבליות האספירין הישראליות שרכשנו בארץ עד שהחריטה של חברת התרופות "רקח" נעלמה מהן והמסת באצטון אות עברית שצוירה בצבע שמן על אחת המזוודות שהיינו אמורים לשאת עימנו.

ביום המיועד יצאנו לנמל התעופה, הצגנו כנדרש את דרכונינו הישראליים ויצאנו מתל אביב לאתונה. משם, למחרת היינו אמורים להמשיך למוסקבה. עכשיו, כך דרשת, יש להיפטר מן הדרכונים הישראליים, שהרי לא יעלה על הדעת שנישא אותם עימנו למוסקבה האנטישמית, אליה ניכנס בדרכונינו האמריקאים. הסברתי לך שאנו חייבים להיכנס לארץ בדרכון ישראלי, ולכן לא נוכל לשלוח את הדרכונים הישראליים לישראל בלעדינו. את לעגת לתשובתי הלא מתוחכמת, ואיימת שאם לא אמצא דרך להיפטר מן הדרכונים, את לא תמשיכי איתי הלאה. פניתי לדלפק הקבלה במלון בו היינו אמורים לבלות את הלילה באתונה, וביקשתי להפקיד לשבוע את הדרכונים הישראליים בקופת דברי הערך. התברר כי הזכות להפקיד שמורה רק למי ששכר חדר במלון לכל תקופת ההפקדה. בלית ברירה, וגם מכיוון שלא יכולתי לשאת את מבטך הזועם, שכרתי את החדר ההוא באתונה ושילמתי בעדו מראש עבור השבוע שבו היינו אמורים לגור במלון אחר במוסקבה. בבוקר יצאנו מן המלון לנמל התעופה היווני. עכשיו הצגנו את הדרכונים האמריקאים, וכמעט שעלינו על המטוס למוסקבה, כאשר ביקשת לערוך ביקורת אחרונה. עברת שוב על המזוודות וסקרת את תוכנן, ואחר כך גם חקרת את תיקי היד. כשהגעת לארנק שלי, מצאת בו שטרות רבים של כסף ישראלי. וציווית עלי להיפטר מהם מיד. ואני בלית ברירה, וגם מכיוון שלא יכולתי לשאת את מבטך המאשים, השלכתי הכול לפח האשפה, וכמדומני ששמעתי קול מרוחק של דרדור של אבנים ורגבי עפר, כי אבי, זלמן קרונזון, שלא הוציא שטר ללא תמורה בכל ימי חייו, התהפך בקברו.

נחתנו במוסקבה אחרי הצהריים, ומכונית שהוזמנה מראש הובילה אותנו אל חדרנו במלון שהוזמן מראש. באותם ימים הייתה כל הזמנה חייבת להיעשות מראש ולהיות משולמת מראש במטבע זר בשער גבוה, שנקבע מראש על ידי הממשלה. הובהר לנו מראש שאין אפשרות לסטות ולו כהוא זה ממה שתוכנן בעבורנו מראש. העיר הייתה אפרורורית ומאיימת. ברחובות הסתובבו אזרחים לבושים בעליבות, בחליפות ישנות ולא תואמות, כל איש ובידו סל רשת למקרה הנדיר שבו אולי יוצע משהו למכירה.

המלון היה מפחיד. בכל קומה ישבה אישה כבדת בשר ולבושת מדים, נציגת השלטונות, ורשמה דוחות על תנועת האורחים. המעלית לא פעלה והחדר שהועמד לרשותנו היה אפל וצנוע, אם לא למטה מזה. הורית לי להיכנס אל מתחת לשמיכה שכיסתה את המיטה. עכשיו, כשהיית בטוחה שבלשי הק.ג.ב אינם רואים ושומעים אותך, דרשת ממני והשבעת אותי לא לדבר חלילה בעברית כי החשד שהשפה תעורר יוביל את שנינו לבית הסוהר אם לא לסיביר, כפי שקרה כבר לאחרים עליהם את כבר קראת ושמעת. יצאנו מן המיטה כשאנו פונים זה אל זה באנגלית הקלוקלת ובמבטאנו המגרגר כפי שדרשת. האמת היא שאת סירבת לצאת מן המלון, אך אני התעקשתי. נותר לנו עוד יום שלם עד לתחילת הקונגרס, והרגשתי כי על טיול בעיר המפורסמת אי אפשר לוותר.

וכך יצאנו, זוג תיירים מבוהלים דוברי אנגלית משונה, והלכנו ברגל לבקר בכיכר האדומה. היה זה יום ראשון נעים. הכיכר המתה ממאות מבקרים שהצטופפו בתור ארוך לפני המוזיליאום שבו הוצגה גופתו החנוטה של ולדימיר איליץ׳ לנין. הצטרפנו אל התור הארוך. לפנינו עמדה שם קבוצה גדולה של ילדים חברי הקומסומול (תנועת הנוער הסובייטית). הילדים לבשו מדי חאקי וחבשו כובעים בצבע תכלת, ואני חשבתי לצלם צילום יפה שבו ייראו השיש האדום של המוזיליאום ביחד עם ים הכובעים הכחול של חברי הקומסומול. הייתה לי בכיסי מצלמה קטנה וזולה ששלפתי: כיוונתי וצילמתי.

שוטר שהסתובב שם פנה אלי במהירות. בקול מאיים הוא ניסה לומר לי משהו ברוסית, שלא דיברתי ולא הבנתי. הוא הרים את הקול עוד יותר, תוך שהוא אוחז בזרועי ומצביע על המצלמה. עכשיו הבנתי שכנראה אסור היה לי לצלם שם ושהשוטר אולי מאשים אותי  במעשה לא חוקי. השוטר התחיל למשוך אותי אל מחוץ לתור, ועוד מספר שוטרים הצטרפו אליו על מנת לטפל בי. תקעתי את העקבים ברצפה אבל לא יכולתי להתנגד לארבעת הגדולים ההם, שגררו אותי אל מחוץ לכיכר, אולי למשרדי החקירות של הק.ג.ב ואולי ישר לסיביר.

ואיפה היית את??

את הלא ראית שם את התגשמות כל סיוטיך. את זכרת שיש לך בארץ שלושה ילדים שאיבדו ברגעים אלה ממש את אביהם, והבנת כי אם תצאי עכשיו לעזרתי תסגירי גם את עצמך ומה יהיה אז על יתומיך? לכן פשוט המשכת ללכת אחרי הקומסומול. לא הפנית מבטך לאחור ולא אמרת מילות פרידה. ואני נגרר בידי השוטרים ורואה את גבה של אשת נעורי ואם ילדי הולך ומתרחק; אני הלא מבין את הלך רוחך ואת שיקוליך.

ילדי הקומסומול לא באו לבקר את לנין! הם פנו בכיוון שונה שאינו פתוח למבקרים. ואת, מבולבלת ומוכת הלם, הלכת בעקבותיהם עד שהבחין בך מדריכם. הוא הזעיק שוטרים אחרים שבאו לבדוק. עכשיו נבדקת בפרטי פרטים ונערך חיפוש בין חפציך שנמצאו כשרים, היות שטיפלת בהם עוד בארץ, והניחו לך לנפשך.

ואני?

הביתן אליו הובאתי היה פשוט המשרד שבו נדרשים ותיירים להפקיד את מצלמותיהם בעת הביקור במוזיליאום. מסרתי את המצלמה וקיבלתי קבלה, נפרדתי בידידות ובטפיחות שכם מכיתת השוטרים שגררה אותי לשם ורצתי לחפש אותך.

מצאתי אותך עייפה וסחוטה בחדרנו שבמלון.

נכנסנו אל מתחת לשמיכה ואמרנו באנגלית קלוקלת משהו שאפילו הק.ג.ב. (אם יאזין) לא יצליח לפענח.