דיקנס ואנדרסן – חברות שהשתבשה

דיקנס המקוצר היה חברי מילדות. היו המון ספרים של דיקנס ורבים היו מקוצרים.

את אנדרסן הכרתי בספר הזה:

אותו תרגם לנו, ילדי ישראל, דוד פרישמן עוד בשנת 1896. מספרו של אוריאל אופק למדתי שפרישמן לא היה הראשון. הראשון שתרגם את אנדרסן לעברית היה יהודה גור שנתיים לפני פרישמן.

מכיוון שהתרגום נעשה עבורנו, הילדים העברים, אז הנה איך נראית הכותרת של "מוכרת הגפרורים הקטנה" בתרגום של פרישמן.

(מסתבר שאת המילה "גפרור" המציא מנדלי מוכר ספרים, ולפי דעתי היא הייתה כבר קיימת כאשר פרישמן תרגם את הסיפור, אבל הוא כנראה טרם שמע עליה).

וכדי שחג החנוכה יהיה באמת חג שמח, הנה סוף הסיפור:

ממש כך: "ותגווע ותמות ביום האחרון מימי חג החנוכה".

ככה זה כשיש בחנוכה רק גפרורים ואין נרות.

להגנתו של פרישמן אוסיף שבהקדמה שבה הוא פורש בהרחבה רבה את חשיבותן של אגדותיו של אנדרסן, הוא כותב כך:

בהקדמה הוא מפרט גם למה היה חשוב כל כך להביא את הסיפורים האלה לילדי ישראל:

בספר הזה, שתרגם פרישמן שיצא בהוצאת "ישורון" אין איורים, אבל הנה שני איורים ל"מוכרת הגפרורים הקטנה":

ומכאן לידידות המעניינת בין דיקנס לאנדרסן, אליה התוודעתי רק כשכתבתי את הספר לונדון בעקבות סופרים וספרים.

הנס כריסטיאן אנדרסן נולד ב-1805.

הוא היה מבוגר בשבע שנים מדיקנס.

שניהם זכו לפרסום עולמי, אבל הפרסום של צ'רלס דיקנס היה ענק בהשוואה לזה של אנדרסן. לעומת זאת, אנדרסן הרבה לנסוע ואהב מאוד להתרועע עם גדולי הסופרים. בין שאר אנשי הרוח הוא פגש את ויקטור הוגו, היינריך היינה, בלזק ואלכסנדר דיומא.

בשנת 1847, לאחר שספרו האוטוביוגרפי "האימפריביזטור" תורגם לאנגלית, הזמין אותו המו"ל האנגלי שלו, ריצ'רד בנטלי, למסע יחסי ציבור באנגליה. זה היה ביקורו הראשון באנגליה.

בנטלי חשב שזה יהיה רעיון יח"צני מצוין אם אנדרסן יפגוש את דיקנס הגדול –  והוא מצא הזדמנות.

כאן אני מציג לכם עוד דמות מעניינת: את הרוזנת בלסינגטון, או בשמה המלא: מרגריט גארדינר, הרוזנת מבלסינגטון. הנה היא בציור של תומאס לורנס:

אם הייתם חיים אז, זה היה אחד השמות הכי נפוצים במדורי הרכילות שבוודאי הייתם קוראים בהנאה. היא הייתה חברה קרובה של ביירון, ניהלה סלון אמנותי ועמדה במרכזן של שערוריות רבות. בעיקר ידוע הרומן שלה עם הרוזן ד'אורסיי, שהיה לא פחות ולא יותר בעלה של בתה החורגת.

אז בבית שלה בקנסינגטון (איפה שהיום עומד ה"אלברט הול) נפגשו לראשונה אנדרסן ודיקנס.

אנדרסן, שהתאהב בספריו של דיקנס כשקרא את "אוליבר טוויסט", אמר לו באותו מעמד ש"הוא (דיקנס) הסופר הגדול ביותר של זמננו", ודיקנס, שלא ממש שנא מחמאות, הפך מיד לחבר טוב והציף את אנדרסן בספרים שלו. אחד מהם, עם הקדשה, תוכלו לראות בבית דיקנס ברחוב דאוטי:

בערב האחרון שלו בלונדון ערך אנדרסן ביקור בבית של דיקנס בכיכר טאוויסטוק ולפי כל העדויות שני הסופרים נהנו באותו ערב.

ואז, כשחזר אנדרסן לקופנהגן, החלה חליפת מכתבים בין השניים שבמהלכם דיקנס הזמין את אנדרסן יותר מפעם אחת לבקר אותו.

עשר שנים עברו ואנדרסן החליט לקבל את ההזמנה. הוא הגיע ל"כמה ימים", כפי שאמר לדיקנס. באותו זמן דיקנס עבר מלונדון לבית ב"גדס היל" (Gad’s Hill) שליד רוצ'סטר, ומבחינתו זה לא היה זמן נוח לארח. אבל אנדרסן הגיע והם סידרו לו חדר בתוך הבלגן של המעבר.

הפאנץ', שבדרך כלל כמעט התעלם מדיקנס, הביא כמחווה לבואו של אנדרסן מכתב אמיתי שהגיע למערכת, מילדה אנגליה שכתבה, בהתרגשות ובשגיאות כתיב, על כמה שהיא ואחיה אוהבים את הסיפורים של אנדרסן והיו שמחים לפגוש אותו.

כבר ביום הראשון הוא הצליח להרגיז את דיקנס.

"אצלנו בדנמרק", הוא אמר, "יש מנהג שאחד הבנים בבית הוא זה שמגלח את האורח. התואיל לבקש מאחד מבניך לגלח אותי?" דיקנס, שבאותו זמן חי עם תשעה מילדיו בבית, קצת נבהל. הוא גם זכר שהיו שמועות שאנדרסן מחבב מאוד נערים צעירים.

דיקנס סירב בעדינות ולקח את הנס כריסטיאן אנדרסן לספר המקומי שלו ברוצ'סטר.

המשפחה של דיקנס הייתה קצת נסערת כשיום אחד ראתה את אנדרסן שוכב על הדשא ומילל בקול. התברר שהוא קיבל מכתב שבו נאמר שאחד הספרים שלו זכה בביקורות רעות.

"האנגלית שלו הייתה רעה, ובכלל הוא לא היה טוב בשפות", סיפר דיקנס לאחד מחבריו, "והוא היה עסוק מאוד בעצמו".

באותו זמן דיקנס היה מאוד עסוק. "דוריט הקטנה" יצא אז בהמשכים והוא עבד עם חברו וילקי קולינס על המחזה "הקפאה עמוקה".

בהצגת הבכורה של המחזה נכחו המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט, ששמחו לדעת שאנדרסן היה שם, אבל אנדרסן לא זכה לדעתו לתשומת לב מספקת באותו ערב וחזר לגדז היל במצב רוח קשה. זה כמובן לא עשה טוב למארחים שלו, מה גם שהוא לא כל כך אהב את המחזה וטרח להגיד את זה לדיקנס.

הביקור של "כמה ימים" התארך לחמישה שבועות.

כשאנדרסן עזב דיקנס נכנס לחדר וכתב על הראי:

הנס כריסטיאן אנדרסן ישן בחדר הזה חמישה שבועות. לנו, המשפחה, הם נראו כמו נצח.

גם אחרי שאנדרסן עזב דיקנס לא רווה ממנו נחת. כשהתברר לו שאנדרסן, בלי לבקש את רשותו, כתב רשימה על הביקור אצל דיקנס בעיתון גרמני, וברשימה שיבח אנדרסן גם את אשתו הנפלאה של דיקנס. כשהכתבה הזאת תורגמה לאנגלית ופורסמה באנגליה, דיקנס ואשתו היו כבר פרודים.

אנדרסן המשיך וכתב לדיקנס כמה מכתבים אבל כשלא נענה הקשר נפסק.

אנדרסן המשיך להסתובב באירופה, אבל לאנגליה הוא לא חזר לעולם.

היחסים האלה בין שני הגדולים נחקרים עד היום, ויש כמובן גם סברה שאנדרסן, שעניין המיניות היה אצלו מורכב מאוד, היה בעצם מאוהב בדיקנס. אבל כאמור, זאת רק סברה.

ולסיום, נחזור לגיור הנפלא שעשה פרישמן לסיפוריו של אנדרסן. הנה הכותרת לסיפור חלום האלה הזקנה, סיפור פחות ידוע של אנדרסן:

זה אכן ממש סיפור לט"ו בשבט.

וכך מסתיים, בלשונו של פרישמן, הסיפור בגדי המלך החדשים:

ויש לי רק תמיהה אחת: מדובר פה בשני רמאים שהתחפשו לחייטים. אז מה, זה לא סיפור לפורים?