על עוני והומור

בתקופה הוויקטוריאנית, שבה אני מרבה לעסוק, היה קשר אמיץ בין האיור לעוני.

זה נבע בעיקר מכך שחלק גדול מהסופרים ואנשי הרוח לקחו על עצמם את תפקיד "יחצ"נים" של העוני והזנות. מאחר שאז גם בספרים למבוגרים היו איורים, העוני הופיע באיור.

הדוגמה הידועה היא אוליבר טוויסט:

אבל פרט לדיקנס היו עוד רבים שעסקו בעוני, כמו ג'ורג' רוברט גיסינג, שראה את עצמו ממשיכו של דיקנס:

וג'ורג' אורוול – בעיקר בספר דפוק וזרוק בפריז ובלונדון – שראה עצמו ממשיכו של גיסינג:

כולם תיארו את העוני כדי להביא אותו לידיעת מי שלא הכירו את העולם הזה. הם היו מעין עיתונאים חוקרים מדווחים.

היו גם אנשי רוח, שראו את עצמם סוציאליסטים, כמו חברי האגודה הפביאנית, סופרים כמו ג'ורג' ברנרד שו, ה.ג'. ולס או אמנים כמו ויליאם מוריס. הם, ברוחו של קארל מרקס שחי אז באנגליה, רצו לעזור לשכבות החלשות, אבל לא היו מה שאני מכנה "יחצ"נים" של העוני דווקא.

המאייר החשוב בהקשר זה הוא דווקא הצרפתי גוסטב דורה, שהגיע ללונדון בשנות ה-60 של המאה ה-19 יחד עם עיתונאי בשם בלאנשרד ג'רולד, וחי שם כארבע שנים. בשנת 1872 פרסמו השניים את הספר הזה:

הספר היה מיד לרב מכר.

האנגלים דיברו על היכולת של דורה, ובעיקר על השימוש שלו באור וצל, אבל חשבו שקצת הגזים בנושאים מסוימים, בעיקר בנוגע לעוני. אגב, עד היום יש הטוענים שאכן הגזים.

הנה שני איורים אופייניים מהספר הזה:

ניסיתי פעם לנסות ולפענח את התעלומה: האם לגוסטב דורה היה הומור?

אין ויכוח על כך שהאיורים שלו להברון מינכהאוזן או לגרגנטוא ופנטגרואל, ואפילו לדון קישוט, נחשבים לאיורים הומוריסטיים, זאת מפני שמדובר בטקסטים הומוריסטיים. אבל כמה מההומור הזה הוא באמת חלק מהאיור שלו עצמו?

שאלה קצת מעורפלת:

למה למשל אין באיורים שלו לתנ"ך טיפה של הומור?

אגב, דורה עצמו לא ראה את איורי התנ"ך שלו, שבזכותם הוא מוכר בארץ, כיצירות מופת.

אבל האיש שבגללו הרשיתי לעצמי לחבר בכל זאת את העוני עם ההומור הוא האיש הזה:

הנרי מייהיו, סופר, תחקירן ועיתונאי, בן גילו של דיקנס (שניהם נולדו ב-1812). בשנת 1841 ייסד, יחד עם אבנעזר לנדלס, את הפאנץ', העיתון הסאטירי שהפך להיות כתב העת הסאטירי החשוב ביותר באירופה.

בשנה הראשונה מייהיו ערך אותו בעצמו יחד עם מארק למון, אבל אחרי זמן קצר הוא הבין שהפאנץ' הפך למגזין "שמרני" במונחים ההם, במטרה להגדיל את המכירות, ומייהיו עזב את הפאנץ' וניסה את כוחו בעיתון אחר, ופשט את הרגל.

ואז, מה שהציל אותו היה העוני…

הוא התחיל לפרסם רשימות מאוירות תחת הכותרת London Labour and the London Poor .

בשנת 1851 זה הפך לספר:

1851 זו בדיוק השנה שבה נערכה באנגליה התערוכה הגדולה "קריסטל פאלאס", התערוכה העולמית הראשונה בה הוצגו באופן קטלוגי ההישגים בכל תחומי החיים של כל אירופה, אבל בעיקר של אנגליה כמובן.

גם הספר של מייהיו היה כמעט "קטלוגי" – הוא סיווג את כל סוגי העוני והמקצועות הנחותים.

מעבודתו בפאנץ' הוא הכיר מאיירים רבים שעבדו בשבילו, חלקם אפילו לא מוזכרים בשמם.

הנה כמה איורים מהספר הזה:

חייו של מייהיו עצמו, שמת בגיל 75 בלונדון בשנת 1887, מתאימים לסדרה בריטית. בגיל 12 הוא ברח מהבית ועלה על אונייה שסחרה עם הודו. אחר כך למד משפטים ומהר מאוד עזב את זה ועבר לעיתונות. פרט לפאנץ' הוא ייסד עוד כמה כתבי עת, וכתב מחזות, ספרים, סיפורי פיות ופארסות, חלק מהם פרסם בשם בדוי ביחד עם אחיו אוגוסטוס. הוא סיים את חייו בעוני ומת כאלמוני.

מייהיו הוא שהציג לקהל הקוראים הוויקטוריאני את העוני ממש מול העיניים.

107 שנה מאוחר יותר יצרו שני יוצרים, עיתונאי ומאייר, את הספר הזה שעומד במרכז הרשימה הזאת:

אלכס אטקינסון נולד בליברפול בשנת 1916.

הוא התחיל את חייו הבוגרים כשחקן, אבל מאוחר יותר התפרסם כעיתונאי, מחזאי וסופר. הוא התיידד עם המאייר הגאוני רונלד סירל שבעבר כתבתי עליו:

ביחד הם הוציאו שני ספרי מסע: האחד הוא רוסיה למתחילים:

והשני: לחצות את אמריקה בכיסא נדנדה:

שני ספרים מצוינים שנעלמו מהמדפים, כי לספרי נסיעות אין חיים ארוכים.

ואז בשנת 1958 יצרו השניים את The Big City or The New Mayhew, מחווה למייהיו. זה מה שכתב אטקינסון בהקדמה:

הנרי מייהיו (1812-1887) אחד ממייסדי הפאנץ', פרסם ב-1851 את ספרו המקיף

London Labour and the London Poor. יחד עם שני עוזרים הוא חקר ללא לאות את התנאים המחפירים שבהם חיו העניים בלונדון. התוצאה הייתה  מחקר ששום סטודנט להיסטוריה של מדעי החברה לא יכול להתעלם ממנו.

במילותיו של מייהיו: "זה מוזר שזה הניסיון הראשון לפרסם את ההיסטוריה של האנשים מפי האנשים עצמם, שנותן תיאור ממשי של העבודה שלהם, המשכורות שלהם, הקשיים שלהם והסבל שלהם, בשפתם העממית; לתאר את מצב הבתים שלהם והמשפחות שלהם, תוך תצפית אישית מבתיהם וקשר ישיר עמם."

התוצאה הייתה תמונה מטלטלת של העוני הוויקטוריאני שקשה לתאר אותו, של רוע לב וניוון שעד כה לא דיברו עליהם. מפני שעד מייהיו מעט מאוד סופרים בתקופה הזאת העיזו לזעזע את ציבור הקוראים התמים עם האמת.

הזמנים השתנו, אך עדיין נותרו קשיים ופינות אפלות. היה לנו לעונג בספר הזה לדמיין איך מייהיו ושותפיו היו מנהלים את מחקרם בעיר הגדולה של ימינו. הכוונה שלנו לא לגמרי רצינית כפי שהייתה של מייהיו. אך אנו מקווים שלא תחשבו שהכול משעשע.

סירל מוכר באיורים ההומוריסטיים שלו לסט. טריניאן:

ולעוד ספרים רבים:

כאן הוא הנמיך את רכיב ההומור, אבל עדיין, בעיקר בגלל הקו המיוחד שלו, יש באיורים שלו מספיק הומור שיצדיק את השם שנתתי לרשומה הזאת.

הקו ההומוריסטי של סירל בא לידי ביטוי בספר הזה בעיקר ברקעים או במקומות שבהם הוא לא מצייר דווקא מוכי גורל, כמו באיור הזה:

או אפילו בזה:

אבל כשהוא מאייר את העניים, הפועלים או הזונות הוא מנמיך את רמת הגרוטסקיות, כמו באיורים האלה:

זה האחרון ממש מזכיר רישומים של יוסי שטרן, המורה שהכיר לנו את רונלד סירל.

והנה לסיום עוד איורים של סירל מתוך הספר הזה לרשימותיו של אטקינסון.

לרשימה A Moving Picture:

לרשימה In a Night Haunt:

לרשימה An Encyclopedia Seller:

לרשימה An Actress of Advancing Years :

ולרשימה An Income Tax Man :