פרידה מאבנר כץ

חברי האהוב אבנר כץ מת בשבוע שעבר.

אני מביא כאן את הדברים שאמרתי בלוויה שלו בקיבוץ רמת רחל:

על אבנר

אני מייצג את חבריו הרבים והאוהבים של אבנר.

כאן, בחוג המצומצם שהתקבץ, יהיה קצת מוזר לספר מי היה אבנר ואיזו תרומה ענקית יש לו לתרבות בארץ.

כל אחד מכם יודע את זה ממש כמוני.

ויותר מזה, אבנר זכה שכבר בחייו סיפרו לו רבים מי הוא היה.

במקרה של אבנר הוא לא היה צריך למות כדי לשמוע דברים בשבחו, ככה שמבחינתנו הוא היה יכול לוותר על המוות המיותר הזה.

נכון שהייתה בו "צניעות מופלאה" כמו שנכתב באיזה עיתון, אבל אבנר ידע בדיוק כמה הוא שווה.

אתמול בשיחה עם דני סנדרסון הוא אמר: "נגמרה תקופה". אני חושב שהוא אפילו אמר "נגמר עידן".

אבל אני חושב שהתקופה של אבנר נגמרה כבר מזמן, ועוד יותר מדויק יהיה להגיד שאבנר חי מחוץ לתקופה.

אני רוצה להקדיש את הזמן המועט הזה כדי להגיד על אבנר כמה דברים שאולי לא כולם שמו לב אליהם.

כבר כשהיה בן 16, כשהכרנו ב"בצלאל", היה ברור שאבנר שונה מכולם. מאוחר יותר אמר עליו יאיר גרבוז: "אבנר שולח שידורים אנושיים מאטמוספירה אחרת".

ואכן, אם מדברים על "תקופה", אבנר היה שייך לתקופה של ג'וטו, של פטררקה, של אלדורדו, של שווייק, של לאדה, של יו לופטינג, וגם, ואסור לשכוח את זה, של התנועה הקיבוצית בימי הזוהר שלה. אבנר מעולם לא שכח את הילדות שלו ברמת רחל. היא הייתה ספוגה בו ובעבודות שלו.

אבל מה שחשוב להגיד בהקשר הזה הוא שתמיד לאנשים יוצאי דופן עם מחשבה מקורית ושונה, יש גם אויבים רבים.

האם אתם מכירים מישהו ששונא את אבנר או שסתם לא אוהב אותו? הקסם שהוא שידר ברגע שהוא פגש מישהו גרם לאהוב אותו עוד לפני שממש הכירו אותו, וזה רק התחזק עם ההיכרות.

ביום האחרון אני מקבל שיחות והודעות ספוגות אהבה מאנשים שבקושי הכירו אותו, וגם מאמנים שהיו סטודנטים שלו, שהגיעו להישגים מרשימים בזכותו (ככה הם אומרים).

וכאן אני מזכיר שאבנר כמורה הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על האמנות הישראלית.

לא בגלל שאמנים "הולכים בדרכו". בדרך האמנותית של אבנר אי אפשר ללכת, אין לו יורשים. אבל אבנר המורה, ואני מרשה לעצמי להגיד המורה הנערץ, ידע לעודד גם כשהייתה לו ביקורת נוקבת. האמת, שחייבת להיות כלי עבודה של כל מורה, לא הפריעה לו להיות אנושי ומתחשב.

למרות שלמדנו יחד והיינו חברים קרובים, תמיד הרגשתי שהוא גם מורה שלי.

הבוקר, כשכתבתי את הדברים האלה, חשבתי: "מה אבנר היה אומר על זה?" מה שקורה לי כמעט בכל איור שאני עושה.

בשבועות האחרונים הוא גם לימד אותנו את הקשה מכל, הוא לימד אותנו איך למות.

המוות היה נוכח אצל אבנר בחיים וביצירה, וההתמודדות שלו כשהוא התקרב הייתה לא פחות מהרואית.

אני גם לא זוכר מתי ראיתי תמיכה ומסירות כזו כמו שאבנר זכה להן מצד המשפחה, גם כשהיה בריא ובעיקר כשחלה. זה היה מרגש לראות את איילת שוכחת שהיא עצמה לא בדיוק בריאה, ומקדישה את עצמה לטיפול באבנר, ואיך אפרת ואראלה ואיה הפכו כמעט לרופאות ולא השאירו אותו רגע לבד.

דיברנו על האהבה שהאנשים העניקו לאבנר גם כשלא הכירו אותו, ואם צריך הוכחה תשמעו מהבנות על היחס של הצוות הרפואי לאבנר. זה לא פחות ממדהים.

אנחנו, החברים, לא נפסיק לאהוב את אבנר גם אחרי מותו, ונמשיך לאהוב גם את המשפחה הנפלאה שלו.

דני.

 

בכל מקום שראיינו אותי על אבנר סיפרתי עליו ולא עלינו. השתדלתי מאוד לא להשתמש בצמד המילים "אבנר ואני" או "המנוח ואני", כפי שעושים לפעמים בהספדים, כאשר לנגד עיני עומד ההספד המפורסם שאבנר נשא פעם, הספד שכל חבריו מכירים, זה שאיילת אשתו טוענת שהיה אחד הגורמים לכך שהיא התאהבה באבנר.

ברשומה הזאת אני מבקש לספר דווקא עלינו, על אבנר ועליי.

ואעשה את זה דרך צילומים, שלהם הוספתי מילים.

הצילום שלעיל הוא מימי בצלאל.

כשהגענו ללמוד בבצלאל אבנר היה בן 16 וחצי ואני בן 15 וחצי. החברות הייתה כמעט מיידית, אבל התחזקה שנה מאוחר יותר כששמיל (הדר) הגיע לכיתה והפכנו למעין שלישייה.

הנה אבנר בתפקיד ישו:

והנה עוד שני צילומים מהימים ההם בבצלאל:

אני מרגיש צורך להראות לכם את המורים שלימדו אותנו בבצלאל:

כשסיימנו ללמוד, ואבנר היה בוגר מצטיין (ואני לא קיבלתי תעודה), נתתי לו מתנה:

מזה אתם מבינים שהוא לא הצליח להדביק אותי בהומור הנפלא שלו.

אחרי בצלאל שנינו התגייסנו, ואחר כך, כשהתחלנו להתפרנס, עבדנו לפעמים על פרויקטים משותפים. הנה צילום שצילמתי:

זה אבנר בזכרון יעקב, לשם נסענו שנינו לחפש חומר והשראה לתערוכה בנושא התיישבות, שעבורה עיצבנו ביתנים רבים.

באותה תקופה, חיי החברה שלנו היו חלק חשוב מההווי. הנה אבנר באחת המסיבות. גם את הצילום הזה צילמתי:

בשנת 1981 הצגנו יחד עם רותי צרפתי, אלונה פרנקל ואורה איתן תערוכת איור בבית אריאלה:

הצגנו יחד בעוד כמה תערוכות, ואחת מהן הייתה תערוכת איור בספרי ילדים שיזמה חברתנו דניאלה מיכאלי כאשר ניהלה את פסטיבל הצגות הילדים בחיפה ב-2004.

פעם, כשחברנו קוֹקוֹ (יצחק קרונזון) בא לביקור, נסענו כמה חברים: קוֹקוֹ, אבנר, שלמה ניצן, אהרן שמי ואני, לטיול בעקבות ילדותו של קוֹקוֹ בחיפה. זה צילום מאוד לא מוצלח שנעשה ב"פולארויד" שלי:

הטיול הזה היה בסיס לתוכנית טלוויזיה על "ירידה" מהארץ.

הצילום הבא הוא היסטורי במושגים שלי, כיוון שהוא היה תלוי בסטודיו של יוסל ברגנר שנים רבות, עד מותו:

כשהכרתי את יוסל ברגנר והפכנו לחברים, יוסל התקשה לקבל את אבנר ולהבין את הציור שלו. אבל בתהליך איטי מאוד הוא למד לאהוב את אבנר ולהעריץ ממש את האמנות שלו. הצילום הזה של שלושתנו הוא מהפתיחה של התערוכה שלי שני יהודים נוסעים ברכבת.

הפתיחה הייתה בערב שבו נרצח יצחק רבין.

כמה ימים אחרי הפתיחה אבנר הגיע עם סטודנטים שלו מאוניברסיטת חיפה ושני הצילומים הבאים הם מהמפגש הזה:

מדי פעם הייתי מכניס את אבנר לאיורים  שעשיתי, גם בעיתונים וגם בספרים.

בספר באמת אלף בית שכתב אפרים סידון, אבנר הוא גיבור האות אל"ף:

ממש ביום בו הסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה, נערכה בחוף הרצליה תחרות עפיפונים.

אבנר יושב ליד העפיפון שלי ואני לפני העפיפון שלו.

בצילום הבא אבנר ואני ליד אחד הסכרים של התמזה, ליד לונדון:

את לונדון למדתי לאהוב בגלל אבנר ואיילת, דרך המכתבים הנפלאים שקיבלתי מהם כשגרו שם כשנתיים, ואבנר למד שם.

כאשר נסעתי ללונדון בפעם הראשונה, הייתי בחברתו של שמיל.

הנה שלושתנו בלונדון:

והנה אבנר ושמיל על מדרגות האנדרטה של הנסיך אלברט:

והנה איילת ואבנר ליד הבית בשכונת סנט ג'ון ווד, שם היו הדירות של דרק ראטר, בהן היינו מתגוררים בביקורים בלונדון:

גם את פראג הנפלאה הכרתי דרך העיניים של אבנר.

הוא היה שם בעבר כשהוענק לו שם עיטור אנדרסן לספרות ילדים.

בשנת 1989 נסענו לפראג קבוצה של חברים שכללה את אבנר ואיילת, חנה רוט ואברהם פסקא, מירי שומרון, ענת גלר ואני, לעזור ליוסל ברגנר בהקמת תערוכה של ציורי קפקא באוניברסיטת קארל.

הנה אנחנו אוכלים במסעדת או קאליכה (הגביע). מימין זו ענת גלר. זה המקום שבו מתחילה פחות או יותר עלילת הספר החייל האמיץ שווייק.

והנה אנחנו, צוות ההקמה של התערוכה של יוסל:

לידי: אודרי ברגנר. במרכז סטפן, שהגיע גם הוא מגרמניה לעזור לנו. על יד אבנר: אברהם פסקא.

והנה איילת ואבנר על גשר קארל:

והנה אבנר ואני ליד הקבר של קארל צ'אפק:

אבנר סיפר לי הרבה על בית האמנים "מאנס" בפראג, שם היה נוהג לשבת לפני כעשר שנים בביקור הראשון.

ערב אחד הלכנו ל"מאנס". "נראה אם הם עוד זוכרים אותי", אמר לי אבנר.

כשנכנסנו נעמדו כל המלצרים וצעקו: "אהוי מייסטר כץ!"

אני הייתי בהלם ורק אחרי שבוע אבנר לא התאפק וסיפר לי שיום קודם הוא בא לשם וארגן הכול.

עיר שלישית שהתאהבתי בה בעקבות אבנר הייתה מדריד, אבל לא היינו שם יחד.

כשאבנר ואיילת היו בשבתון בפריז, כמעט כל החברים באו לשם. כמובן שגם אני הגעתי.

הנה אנחנו בטיול במונמארטר:

וליד הקברט הסאטירי המפורסם Lapin Agile:

ועוד צילום, אני לא זוכר איפה:

ערכנו טיול די יסודי בבית הקברות של מונמארטר. הנה כאן ליד הקבר של אמיל זולה:

ואלכסנדר דיומא:

ואדגר דגה:

וגם היינריך היינה קבור שם:

הצילום הזה הוא כבר לא מבית הקברות:

כאן אבנר ואני בחברת לה-פונטיין. ואם לא שמים לב, אני מנסה לקחת מהעורב את הגבינה ואבנר דווקא תומך בשועל.

בימי ההולדת היינו מכינים מדי פעם ציורים או ספרונים זה לזה.

כשהייתי בן 60 נסעתי לברצלונה כדי להתחמק מאירוע. אבל כשחזרתי חיכו לי החברים בשדה התעופה עם סטיקרים "העם עם קרמן", ועם גיליון מיוחד של דבר אחר שבו בין השאר היה דיוקן שלי שאבנר צייר:

הנה שנינו ואיילת במפגש הזה:

כשהייתי בן 65 אבנר הכין לי את הספר הזה:

בשער נראים אבנר, שמיל ואני. שם הוא מנער אבק מעל סיפור נפלא שבמקור הופיע בספר המיוחד והמצחיק והנפלא שלו:

הנה שני העמודים הראשונים מהספרון שאבנר עשה לי:

והנה העמוד האחרון:

הנה עוד ברכה ממנו:

ביום ההולדת ה-80 שלי אבנר הכין לי את הציפור הזאת:

וגם ספרון שתוכלו לראות כאן.

וזה הצילום האחרון של שנינו, בדירה של חברינו ניבה וגיורא:

אני רוצה לסיים בקטע מהשיר בין נהר פרת לנהר חידקל:

אבנר אהב מאוד את הבית הזה, ולעתים קרובות נתן אותו לסטודנטים שלו כדי שיאיירו אותו. הוא טען שביאליק מביא פה אינפורמציה חזותית חד משמעית ומעניין לראות איך אנשים שונים מפרשים אותה.

אז אסיים בשורה מהשיר הזה: