פיאטי ואבירי הקו השחור

זאת השלמה לרשומה קודמת שעסקה באיורים חסרי הקונטור (קו המתאר).

והפעם משהו על הקו השחור ועל כמה אמנים ומעצבים שאימצו אותו, ובעיקר על סלסטינו פיאטי:

הקו, אחד הכלים הראשונים והבסיסיים של הציור, הוא אחד ההוכחות המובהקות לכך שהמציאות והאמנות הן שני הפכים.

וההסבר פשוט: במציאות אין קווים. האמנות המציאה את הקווים.

היו כמה סיבות שבגללן הפך הקו להיות חלק מהיצירה בציור ובאיור. הראשונה היא שציירים השתמשו בו בסקיצות כדי לסמן הפרדה בין דברים. מדובר בסקיצות שעדיין אין בהן צבעים. מי שהציור שלו היה מיועד להדפסה, מאיירים או אמני הדפס, הקו היה נחוץ לו בתור יסוד עיקרי כעזר להדפסה עד שדפוס האבן נכנס לתעשייה.

אבל הייתה סיבה נוספת.

חלק גדול מיצירות האמנות שאדם מן היישוב באירופה נחשף אליהן בימי הביניים, היו הוויטראז'ים, שלהם הייתה השפעה עצומה על העולם החזותי.

ושם, בחלונות האלה, הקו הוא שהוביל את מבנה היצירה, וזה כמובן מסיבות טכניות: פיסות הזכוכית קובעו בין פסי עופרת, או מתכת אחרת.

השפעת הוויטראז'ים על הציור ועל האיור הקדום הייתה עצומה, ורוח הוויטראז' שרתה גם על איורים שלא היו בעלי אופי דתי.

כשהתחילו מגמות בציור שלצורך הביטוי האמנותי שלהם לא תמיד היה צורך בקווי קונטור – וכוונתי לאימפרסיוניזם על כל היבטיו ולמופשט (באנגלית יש מילה למגמה הזאת: painterly, ובגרמנית: malerisch) – היו גם מגמות ואמנים שהקו היה עדיין חלק מהאמירה האמנותית שלהם. כזה למשל היה הקוביסט והקונסטרוקטיביסט פרנאן לז'ה:

וכמובן פול קליי, שבחן את הקו על כל סוגיו:

וכאן אני מגיע לז'ורז' אנרי רואו:

רואו, שמסווג על ידי ההיסטוריונים של האמנות כחוליה המקשרת בין הפוביזם לאקספרסיוניזם, היה אדם דתי שבנערותו עבד כשוליה בסטודיו שהכין ויטראז'ים. בציור שלו החזיר רואו את הקו הוויטראז'י לציור.

רואו השפיע על אמנים רבים, כולל כאן בישראל, שהקו היה השלד בציורים שלהם, כמו יעקב וכסלר:

או אהרן גלעדי:

מי שהחדיר בנו, התלמידים בבצלאל, את מורשתו של רואו היה המורה שלנו לציור יעקב אייזנשר.

וגם בשיעורי ה"גרפיקה" (עיצוב גרפי) עם המורה רודולף דיין, הקו השחור נראה כמעט בכל עבודה, כמו אצל תלמידו המצטיין אליעזר וייסהוף:

ואז התחילו להגיע אלינו השנתונים של העיצוב הגרפי, Graphis, ושם גילינו את סלסטינו פיאטי (1922-2007), המעצב השוויצרי שעיצב מאות כרזות והחל מ-1961 היה המעצב של הוצאת הספרים הגרמנית Deutscher Taschenbuch Verlag.

העבודות שלו היו ויטראז'יות למהדרין:

והן השפיעו על מעצבים רבים בעולם, וגם עלינו בבצלאל.

הנה כמה עבודות ידועות שלו:

הוא היה משוגע לינשופים:

היום, ממרום גילי, כשאני בוחן את העבודות של פיאטי, מתברר לי שבמשך השנים שחלפו מאז קרה משהו או לעבודות של פיאטי או לי, ובהשוואה למעצבים הפולנים בני זמנו, שגם הם אהבו להשתמש בקו העבה, פיאטי קצת מחוויר. ואני מעז לומר אפילו קצת משעמם, אבל אז עוד טרם הכרנו את המאייר הפולני הנפלא יאן לניצה:

ואת עבודותיו, שבחלק מהן הקו היה בחזית:

מאוחר יותר הכרנו גם את מיצ'יסלב ואסילווסקי:

שהוא כבר נציג המעצבים בני הדור שלי, ואת המינימליזם הנפלא שאליו הוא מגיע תוך שימוש בקו העבה:

עוד מאייר ומעצב נפלא, שהקו השחור שלו השפיע עליי היה אנדרה פרנסואה:

בשלב מסוים של הלימודים שלנו בבצלאל (אני מדבר על שנות ה-50), הכניס לנו יוסי שטרן, המורה שלנו לאיור, את המשפט "קו מול כתם".

זה יוסי בתמונה:

משמעות המשפט הייתה שהקו לא מתפקד כקו מתאר שמגביל את משטחי הצבע כמו בוויטראז', אלא פועל באופן הרמוני קונטרהפונקטי או משלים עם כתם הצבע. שילוב שעבד טוב בעיקר עם הכתמים האקוורלים שיוסי כל כך אהב. באיורים שלי זה נראה כך:

היום, בתקופת המחשב, המפגש הזה בין צבע לקו מתרחש הרבה באיורים של מאיירים מצוינים כמו אביאל בסיל למשל:

למרות שנולדתי בכרכור ונחשפתי מעט מאוד לחלונות צבעונים בכנסיות, יצא לי לצייר איורים כאלה למשל:

ואז מאחורי גבי הציץ תמיד יוזף לאדה הצ'כי, שחלק מהאיורים שלו לפעוטות נראו ממש כאילו נלקחו מחלון של כנסייה:

וגם כשהכניס לאיור את ההומור הפרוע שלו, הקשר לוויטראז'ים נשמר:

היום כשאני מאייר איורים שאמורים להיות צבועים במחשב, התהליך הוא בדרך כלל כזה:

אני מכין רישום על נייר:

ואז ענת שעובדת איתי סורקת במחשב וצובעת. לפעמים אני מנחה אותה ולפעמים היא צובעת לפי טעמה, ואז זה יוצא יותר מפתיע.

ואם אני חושב על זה או לא, אני בעצם ממשיך דרכם של אמני הוויטראז' הקדומים.