שתי דמויות עומדות במרכז הרשומה הזאת. האחת בדיה. מדובר באיש הזה, ששמו אלי סלופר Ally Sloper:
והשנייה אמיתית, האישה שציירה אותו. אין לי אפילו דיוקן שלה.
היום שתי הדמויות האלה נשכחו, אבל בתקופות שמכונות ה"ויקטוריאנית" וה"אדוארדיאנית", אלי סלופר שלט בבידור הפופולארי, ולטענת חוקרי הקומדיה דמותו השפיעה על צ'רלי צ'פלין ועל ו. ק. פילדס, והוא נחשב לסופר סטאר הקומי האנגלי הראשון.
בעקבות המהפכה התעשייתית התחוללו בבריטניה שינויים בהרגלי החיים. פתאום נהיה למעמד העובדים גם כסף וגם פנאי, וזה הביא הרגלים חדשים של בילוי, קריאה בעיתונות פנאי, הליכה למופעי בידור וטיולים, בעיקר לעיירות חוף.
לדוכני העיתונים מגיעים עיתונים המכונים "עיתונים של פני", או "של שני פני", או בפשטות – עיתונים זולים. בכלל, כדאי לשים לב שבכל מקום שמציינים את המחיר, מדובר במוצר זול. או במילים אחרות, אל תיכנסו למסעדה שבתפריט שלה לא מצוין מחיר.
היום תמצאו את כתבי העת האלה אצל אספנים, והם חומר נפלא שבעזרתו אפשר להכיר את הרגלי החיים של חוגים שלמים שאיש קודם לכן לא התעניין בהם.
כבר ב-1841 יצא לאור ה"פאנץ'", כתב העת הסאטירי הנודע, שתייג את עצמו כמי שמביא הומור משובח לאינטיליגנטים. 26 שנה מאוחר יותר הוציא סופר ומאייר בשם צ'רלס הנרי רוס
עיתון בשם ג'ודי (שהיא הדמות הנשית בתיאטרון הבובות המסורתי, "פאנץ' וג'ודי"). כאן הדמות של ג'ודי רוכבת על יען באיור של מארי דובאל:
ג'ודי לא התחרה בפאנץ'. הוא פנה לקהלים אחרים, בעיקר למה שמכונה "מעמד הפועלים".
ב 14 באוגוסט 1867 הופיע בג'ודי לראשונה אלי סלופר. הוא נחשב לקומיקס הראשון באנגליה, והאנגלים חושבים שגם בעולם.
אז מי זה אלי סלופר?
הפירוש המילולי ידוע – "Ally" זו סמטה ו "sloper" זה מתחמק, מתגנב.
בסלנג הוויקטוריאני אלי סלופר הוא ביטוי למישהו שמתחמק מבעל הבית שלו שדורש ממנו שכר דירה. אלי סלופר, גיבור הקומיקס, הוא גם שיכור, רודף נשים, טיפוס שמזניח את משפחתו, תככן, ולא כל כך חכם. הוא רוקח כל מיני תוכניות כדי להרוויח כסף קל, תוכניות שתמיד נכשלות, ואלי סלופר לא לומד מהניסיון.
על הראש הקרח שלו מתנוססת מגבעת גבוהה ומרופטת, יש לו אף גדול ובולבוסי, וחבר בשם אייקי מו (שזה קיצור של אייזק מוזס), שנחשב לסטראוטיפ האתני הראשון בהיסטוריה של הקומיקס. יהודי כמובן.
אבל רוס, שיצר אותו, דאג שאלי סלופר יהיה גם פטריוט פרו מלוכני, וזה עשה אותו קל לעיכול גם מבחינת המו"לים וגם בשביל הציבור. היו כמובן שהשוו אותו למיקובר שדיקנס יצר בדייוויד קופרפילד, שהאופטימיות שלו הייתה אהובה על הקהל הוויקטוריאני.
צ'רלס הנרי רוס היה סופר מוכשר, אבל כמאייר הוא היה די מוגבל. ואז נכנסת לתמונה שחקנית צעירה ממוצא צרפתי, איזבל אמילי לואיזה טסייר, מאיירת חובבת שכמעט שלא למדה ציור, והיא מצטרפת לצוות של ג'ודי, ובתוך זמן קצר הופכת להיות אשתו של רוס והיא זאת שמציירת את הקומיקס.
מדובר בתקופה שבה ההומור בעיתונות נשלט על ידי גברים. בפאנץ' למשל לא היו נשים. באותה תקופה היה אפשר באנגליה לקבל סוג הומור "נשי", כמו אצל ג'יין אוסטין, שעוסק בעיקר בהווי המשפחתי והסלוני, ופה ושם היו גם גברים שחשבו שיש נשים שמבינות הומור ונהנות ממנו. אבל הומור "כבד", סאטירי, פוליטי, חברתי – אף אישה לא התקרבה לשם.
ולכן דמותה של הגברת טסייר היא יוצאת דופן. עד היום היא סמל תקופתי.
היא חתמה על הציורים בשם מארי דובאל או פשוט M.D.
רבים מהקוראים שלא העלו בדעתם את האפשרות שיש אישה קריקטוריסטית, חשבו שזה מין פסבדונים של רוס, שמתוך צניעות חותם בשם של אישה.
עד היום מנסים חוקרי קומיקס לנתח את האיורים של מארי דובאל, כשנקודת המוצא היא שהיא לא למדה ציור ואת הסגנון המיוחד שלה שהייתה בו תנועה רבה, הביאה מהקריירה שלה כשחקנית ובדרנית.
היום קצת קשה להבין עד כמה הייתה חסרה תנועה באיור ובקריקטורה הוויקטוריאנית. אבל מי שזוכר שנותן הטון העיקרי היה המאייר הידוע ג'ון טניאל (שאייר, בין השאר, את אליס בארץ הפלאות), שאצלו רוב הדמויות עמדו כמו פסלים, לא יופתע. מעט מאוד תנועה הייתה אצל טניאל.
ומכאן אגב ההערצה הגדולה של חוקרי האיור כלפי רנדולף קלדקוט, בן גילה של דובאל, שנחשב למאייר שהכניס את התנועה לאיור הוויקטוריאני.
כשמארי דובאל התחילה לצייר את אלי סלופר ב-1870, לדעתי היא הקדימה את קלדקוט בשימוש בתנועה.
אלי סלופר של דובאל הוא כבר ממש דמות תיאטרלית.
אבל מי מתייחס במחקרים לעיתון שנמכר בשני פני?
שלוש עשרה שנה כיכב אלי סלופר בג'ודי, ואז מכרו צ'רלס רוס ומארי דובאל את הזכויות על הדמות, שכבר כבשה את אנגליה, לאחים דלזיאל (Dalziel).
האחים דלזיאל היו ארבעה אחים ואחות אחת, ילדיו של אלכסנדר דלזיאל, חורט עץ, ורובם היו גם חרטים בעצמם, שהכינו את הגלופות של גדולי המאיירים של אז. בתקופה מסוימת הפכו גם למו"לים ולבעלי עיתונים וכתבי עת.
הם קנו מדובאל ורוס את הזכויות על אלי סלופר, ובגלל שהוא כבר היה שם דבר ידוע לכל, הם קראו לאחד מכתבי העת שלהם Ally Sloper Half Holiday.
כתב העת הזה החל לפעול ב-1884 ונחשב לעיתון הראשון שהיה מבוסס על דמות אחת קבועה.
המושג Half Holiday התייחס למנהג הוויקטוריאני לאפשר לעובדים ללכת לבתיהם לארוחת צהריים בשבת, הזמן שבו התקיימו גם משחקי הכדורגל.
בהתחלה מארי דובאל איירה גם לכתב העת הזה, ועדיין לא הייתה חתומה על הציורים, עד שהאחים החליטו שהם רוצים איור יותר מלוטש, ואפילו בסגנון יותר "אמריקאי", והם שכרו את ו. ג. בקסטר.
הנה כך נראה אלי סלופר של בקסטר:
ההצלחה הייתה עצומה. אלי סלופר היה בכל מקום: על הבמה במופעי פנס קסם, לוחות שנה, בובות, משחקים, ספרים, ספלים ומעצורי דלת.
המכירות של העיתון הגיעו לתפוצה של 350,000 והעיתון הצהיר שהוא "העיתון הנמכר ביותר בעולם". אבל בקסטר המאייר היה דומה מדי לגיבור שהוא אייר, וכשהיה בן 32 מת מעודף אלכוהול כשהוא עני וחסר כל.
הנה שני איורים שלו:
מי שירש אותו היה ו. פ. תומס.
בעבר עבד תומאס בשביל רוס בג'ודי והכיר את אלי סלופר. הוא היה המאייר שאייר יותר מאחרים את אלי סלופר, ועשה זאת עד מותו בשנת 1922.
תומאס הביא לקהל סלופר קצת יותר נקי, פחות גס ונוח יותר לעיכול.
כשירד אלי סלופר מעל בימת העיתונות היה כבר בן 57, מבחינת הציבור הוא היה דמות אמיתית.
ועוד קצת על מארי דובאל:
היום מכירים בה כחלוצת הקומיקס המודרני. גם היא לא זכתה לאריכות ימים. היא מתה ב-1890 כשהיתה בת 43, אבל בחיים הקצרים היא הספיקה להיות שחקנית וקריקטוריסטית. היא כתבה וציירה ספר בשם מלכות ומלכים ועוד דברים (1874) ואוסף של נונסנס מאויר שיצא בשם עט אחר שלה – הסה שוורצבורג.
כפי שנוכחתם אין אפילו פורטרט שלה, ויש הטוענים שרוס בעלה ניכס לעצמו את ההצלחה של אלי סלופר.
היום ישנם חוקרים שמנסים לא רק להביא את מארי דובל לתודעת אוהבי הקומיקס ולהציב אותה במקומה הראוי בתוך התרבות הזאת. ומעבר לכך גם מנסים להסביר את הצלחתו של אלי סלופר מעצם העובדה שדובאל העבירה דרך הדמות שלה לא רק ביקורת על המעמד הבינוני (שאלי סלופר היה רוצה להיות חלק ממנו), אלא גם על העולם הגברי בכלל.
תודה על עוד רשומה מחכימה, מהנה ומעניינת. שנה טובה!
תודה רבה מוטי!
שנה טובה!