פייפר וג'סטר – עוד חיבור קלאסי בין סופר למאייר

במרכז הרשומה הזאת יעמוד ז'ול פייפר:

– מאייר, קריקטוריסט, סופר, איש קולנוע ומחזאי, יוצר מקורי שהשפיע על רבים מבני הדור שלי.

כשקניתי בשנות ה-60 המוקדמות את הספר הזה הוא היה גילוי מפתיע לי ולחבריי:

רק אחרי שנים התברר לי שגם שני במאים שאני אוהב במיוחד, סטנלי קובריק ורוברט אלטמן, אהבו מאוד את ז'ול פייפר.

פייפר נולד למשפחה יהודית בברונקס עם אבא מובטל ואימא מעצבת אופנה, שעבדה קשה לפרנס את המשפחה, והעיקר, תמכה בלימודי האמנות של ז'ול, שלדבריו, בצעירותו לא כתב מספיק טוב כדי להיות סופר ולא צייר מספיק טוב כדי להיות אמן.

כשהיה בן 16 הוא הגיע לסטודיו של ויל אייזנר:

אייזנר היה מאבות הקומיקס האמריקאי המודרני.

כמו פייפר, גם אייזנר היה בן למשפחה יהודית ענייה בניו יורק, שחווה אנטישמיות בילדותו. ייתכן שהרקע הדומה של שניהם הביא לכך שאייזנר הכניס את ז'ול הנער לסטודיו שלו, למרות שלא התרשם מיד מכישרונותיו של הצעיר.

מה שכן הרשים את אייזנר היה הידע הרב שפייפר גילה בנושא "אייזנר". "הוא שכר אותי בתור גרופי", כתב פייפר. (בקרוב אעלה רשומה על אייזנר ותרומתו לקומיקס האמריקאי).

למרות שאייזנר נתן לפייפר בעיקר למלא שטחים ולמחוק, פייפר כל כך התרגש מהעובדה שאייזנר הגדול קיבל אותו לסטודיו, ובתוך זמן קצר הוא הפך ל"תסריטאי" של אייזנר.

מצד האיור, קשה לומר שפייפר למד משהו מאייזנר.

אייזנר עם איור אופייני למאיירי קומיקס אמריקאים היה וירטואוז במשחק של אור וצל.

פייפר לעומתו לא מכיר בדבר הזה שנקרא אור וצל.

גם הקומפוזיציות של אייזנר לא חלחלו לפייפר.

כמו אצל רבים בקומיקס האמריקאי, הקומפוזיציות של אייזנר נראות כאילו נלקחו מהקולנוע. אצל פייפר לעומת זאת, גם במקרים הלא רבים שהוא מצייר יותר מדמות אחת נקודת המבט שלו תמיד פשוטה ועניינית.

תוך כדי העבודה עם אייזנר פייפר למד גם שנה בפראט.

אחרי שעבד עם אייזנר עשר שנים הוא התחיל לפרסם רצועת קומיקס בוילג' וויס.

הטור שלו בווילג' וויס רץ במשך 42 שנה, עד 1997. שם המדור היה – Sick, Sick, Sick. וזה גם היה שם הספר הראשון שלו, שראה אור ב-1958 וזכה להצלחה ענקית.

את ההקדמה לספר כתב קנת טיינן, והטור הראשון היה זה:

היום רבים זוכרים את וילג' וויס רק בגלל הטור של פייפר.

אליי הגיע הספר הזה ממש לאחר שסיימתי את הלימודים בבצלאל, ולמרות שלא הכרתי את אורח החיים וצורת החשיבה הניו יורקית, הוא כבש אותי כמו את רבים מבני דורי.

בעיקר אהבתי את הפשטות, את היכולת שלו להעביר תחושות ומצבי רוח בהבעות, ובעיקר את היכולת שלו ליצור סיפור מהמצבים הפשוטים ביותר ולא לפחד שהקוראים שלו ישתעממו בגלל שכמעט אותו ציור מופיע עשר פעמים.

כשאני רואה היום בקומיקס, וגם בסרטים תיעודיים, איזו אקרובטיקה נוקטים היוצרים כדי ליצור עניין את הצופה – ובעיקר כדי שלא יהיה מה שנקרא "ראשים מדברים" (Talking Heads) – אני חושב על פייפר הנפלא (שהיום הוא בן 91), ושואל את עצמי אם גם הוא מרגיש כמוני.

הנה כמה מדורים מתוך Sick, Sick, Sick שבהם הפכתי את הטקסט לעברית:

פייפר אהב מאוד לצייר תנועות של ריקוד. "זה מוציא אותי מהשעמום של הדמויות שחוזרות על עצמן", הוא אומר. אז לפעמים הוא מצייר מצבי ריקוד כמעט ללא טקסט:

ולפעמים הוא שולח את חיצי הסאטירה גם לתחום הריקוד:

איזה מזל שאייזנר לא הצליח ללמד אותו לצייר קומיקס "קולנועי", כזה למשל:

פייפר היה אמן לוחם והיה הקריקטוריסט הראשון שיצר קריקטורות נגד מלחמת וייטנאם, ויש לו גם ספר שלם על ניקסון:

והעיקר, הוא מחזאי נפלא. המחזה הראשון שכתב, רצח בבית הלבן, מדבר על מלחמה בין ארצות הברית לברזיל ושימוש בגז עצבים.

ואז גיליתי את הסרט הנפלא שנעשה על פי רומן שלו, רציחות קטנות. הנה הוא כאן במלואו. מאוד מומלץ למי שלא זקוק לתרגום. אחת הקומדיות הנפלאות שהוליווד יצרה (1971) שכיכבו בה אליוט גולד, דונלד סאתרלנד והעיקר – אלן ארקין הנפלא, באחד הסרטים הבודדים שהוא גם ביים. זה עלה גם כהצגה בארץ בשנת 1989 בתיאטרון החאן.

פייפר כתב שני רומנים וכמה נובלות גרפיות, ביניהם:

וספרי ילדים רבים, ביניהם:

וזה מביא אותי לחברות שלו עם נורטון ג'סטר ולספר הזה:

על נורטון ג'סטר שמעתי בפעם הראשונה כאשר בשנות ה-70 קיבלתי מתנה מחברי חנן לסקין את הספר הנפלא הזה:

בעבר כתבתי על הספר הזה, שהוא סיפור על קו ישר שמאוהב בנקודה, אלא שהנקודה מאוהבת בקשקוש (דהיינו קו מפותל ומקושקש), ולכן, על ידי לימוד ואימון, הקו הישר הופך את עצמו לאטרקטיבי. ג'סטר גם הפך את זה לסרט מצויר.

ואז התחלתי להתעניין באיש המעניין הזה.

נורטון ג'סטר נולד בניו יורק בשנת 1929. הוא למד אדריכלות, וב-1954 התגייס כאיש הנדסה לחיל הים ושם הוציא עיתון בשם "חדשות הצי".

את הפרסום שלו הוא קנה בעיקר בזכות הספר The Phantom Tollbooth, שדי מהר זכה באמריקה לכינוי "קלאסי".

הוא התחיל לכתוב את הספר הזה כשהיה בן 32, ולדבריו, מאחר שהיה אדריכל, ניסה להעביר לילדים את מה שהוא מכנה "אסתטיקה עירונית".

"כשהיו לי בערך 50 עמודים", כך סיפר בראיון, "חבר הביא אותו להוצאת ראנדום. הם אהבו את זה והציעו לו חוזה לסיים את הספר. "זה כבר דיכא אותי", סיפר ג'סטר, שנכנס ללחץ. אחד הגיבורים בספר, טריוויום האיום, המוטו שלו הוא: תמיד תמצא מה לעשות כדי לא לעשות את מה שאתה חייב לעשות… "וזה", אומר ג'סטר, "בדיוק מה שקרה לי…

כשגיליתי את The Phantom Tollbooth סיפרתי על זה לחברי המו"ל אהד זמורה, שקנה מיד את הזכויות וביקש מאוריאל אופק לתרגם אותו.

קשה להעביר את הספר הזה לעברית, ולו רק בגלל שכאן אין מכירים את הדבר הזה – tollbooth – שזאת הבוטקה שבה יושב מי שגובה תשלום על נסיעה בכבישי אגרה. באמריקה כל ילד מכיר את זה, וג'סטר בחר בדבר הזה להוביל את העלילה.

למרות שבהוצאת ראנדום חשבו שזה ספר מתוחכם מדי לילדים, הסתבר שהילדים דווקא אהבו את הספר.

ג'סטר מצהיר אמנם שהוא מסתייג ממשחקי מילים, אבל אם אתם שואלים אותי האיכויות של הספר מבוססות הרבה על השפה האנגלית, ולכן למרות התרגום הרהוט של אופק הוא לא זכה להצלחה גדולה בארץ.

בזמן שכתב את הספר ג'סטר גר בבית משותף בברוקלין הייטס, ובקומה מתחתיו גר ז'ול פייפר.

"כשאני מנסה להתרכז בכתיבה אני צועד בקצב", סיפר ג'סטר, "ויום אחד ז'ול שאל אותי על ההרגל הזה ונתתי לו לקרוא כמה קטעים מתוך The Phantom Tollbooth, ומיד כשקרא התחיל לצייר להם איורים, כך שזה היה טבעי שזה יצא עם האיורים שלו.

עבור מי שלא מכיר את הספר, אנסה להעביר משהו מהעלילה, אבל אני חייב להודות מראש שבמקרה הזה זה לא מעשה חכם במיוחד:

מיילו הוא ילד משועמם. יום אחד הוא מקבל מתנה: מכונית צעצוע, ביתן אגרה ומפה, שמביאה אותו ל"ארץ החוכמה". מצטרף אליו הכלב טוק, שמלמד אותו להפעיל את המוח. נודע להם ששתי נסיכות, שירה ובינה, נכלאו במגדל באורי (ומאז, אתם מבינים, אין בממלכה לא חוכמה ולא שירה…). מיילו וטוק מצילים אותן כמובן, ואז הוא מוצא את עצמו בבית. למעשה הוא נעדר רק שעה, למרות שנראה לו שהמסע אורך שבועות רבים. למחרת בבוקר כל אביזרי המתנה נעלמו, אבל כעת מיילו כבר חכם ויודע למצוא עניין בכל דבר שהוא רואה גם בלי לנסוע למקומות דמיוניים.

הנה כמה איורים של ז'ול פייפר לספר הזה:

אני לא מכיר עוד ספר ילדים שזכה לכל כך הרבה ביקורות חיוביות והצלחה מסחרית (באמריקה הוא מספר 21 מתוך ספרי הילדים הגדולים של כל הזמנים). ויחד עם זה הוא עמוס במסרים – "חינוכיים" אם תרצו – שהמחבר ממש לא טורח להסתיר.

הספר תורגם לשפות רבות וזכה להפוך גם לאופרה ולסרט. ג'סטר, אגב, מאוד לא אהב את הסרט וכינה אותו "קשקוש".

בשנת 2017 תורגם הספר שוב לעברית על ידי יניב פרקש ויצא בהוצאת אריה ניר. לצערי אין לי קשר היום עם ההוצאה וטרם קראתי את התרגום הזה, ואני מקווה ומייחל שיצליח.

ולסיום, הנה שני סרטונים בהם נראים שני החברים האלה, פייפר וג'סטר, שהיום הם בני 91 וגם די דומים זה לזה.