הערה
כשכתבתי את הרשימה הזאת לפני שבועות אחדים, אבנר כץ חברנו היה בין החיים. ברשומה שפרסמתי לאחר מותו של אבנר הבאתי את הצילום הזה:
שם נראים מימין לשמאל: יצחק קרונזון (קוקו), שלמה ניצן, אבנר כץ ואהרן שמי.
זה היה טיול שיזם אהרן יחד עם חברו הבמאי והצלם יעקב אייזנמן בעקבות ילדותו של קרונזון בחיפה.
והנה אהרן ודניאלה באחד הצילומים האחרונים שלהם בבית של איילת ואבנר כץ.
*
לפני עשר שנים, ב-24 בספטמבר 2010, מת חברי הקרוב אהרן שמי.
בעבר הקדשתי לו כמה רשומות, וגם הפעם אביא כמה דברים שאהרן כתב וכמה דברים שעשינו יחד.
אהרן נולד בשנת 1929 בקיבוץ יגור וכילד עבר לקיבוץ תל יוסף. אחר כך עבר לקיבוץ בית השיטה, ובהמשך למרכז ולתל אביב.
הנה צילום של אהרן, החתיך של הקיבוץ, על סוס:
בין לבין הוא נלחם בכל המלחמות, כולל מלחמת השחרור, בה היה מצעירי הפלמ”ח.
הוא היה אוטודידקט, שקרא כל אות שהייתה בסביבה.
הוא עסק בקולנוע, בעיתונות, בכתיבה סאטירית ובספרים לילדים, והיה קופירייטר מבריק. עד היום משתמשים במשפט שהגה: “בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם”, כשכל מיני פוליטיקאים מחליפים את המילה “כביש” בכמעט כל דבר. בנוסף אהרן היה גם טייס חובב.
אהרן היה קיבוצניק גאה והגן בחום אפילו על הלינה המשותפת. וכשאני כותב “הגן בחום” כוונתי לחום שהיה קשה לעמוד מולו.
למרות הגעגועים שהיו לו לישראל היפה של פעם, הוא תמיד היה סקרן להכיר את התרבות של הצעירים, ובוויכוחים (הרבים) שהיו לו (גם אתי), הוא תמיד היה בעד הצעירים.
הכרתי את אהרן כשהגיע בשנות ה-60 להיות בצוות הקמת העדלאידות בתל אביב, יחד עם יואל זילברג, כשאריק קרמן ואני עיצבנו את המוצגים.
הנה אהרן ואני לבושים למשעי באחת העדלאידות האחרונות של תל אביב:
בזמן הפנוי שלו, שחלק גדול ממנו בילה בסטודיו שלי, אהרן כתב חרוזי נונסנס. חלקם יצאו בספרים שעשינו ביחד, כמו שני הספרים האלה:
הנה כמה מחרוזי הנונסנס של אהרן שכבר פרסמתי בעבר:
והנה עוד כמה שרק לאחרונה הכנתי להם איורים:
אהרן היה אחד המייסדים והכותבים של דבר אחר. בין השאר, כתב שם טור בשם “פוזיטיב” שיצא לאור גם בספר:
הנה כמה עמודים מהספר הזה:
אהרן ואני עשינו יחד ספרים רבים, ביניהם חמשת הספרים האלה, שבהם ניסינו להסביר לילדים תופעות מדעיות בעזרת שאלות ואיורים הומוריסטיים:
עוד ספר שעשינו ביחד היה דוּק:
שסיפר על דוּק שמחפש בית ותמיד מוצא את עצמו במשפחות מוזרות כמו זאת:
והנה כמה רישומים מתוך דוק:
לפני מותו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד הספר הזה שכתב אהרן:
בספר הזה היו מעורבים בעריכה ובעיצוב גם שניי בני, תומר ואוֹרי. הנה תומר ואהרן בזמן שעבדנו על הספר:
שם באו לכלל ביטוי הגעגועים שלו לקיבוץ שאהב והזיכרון הפנומנאלי שלו שרבים ממכריו ממש העריצו. בעיקר כששמעו אותו מספר בעל פה בקולו המיוחד את “מיקי מהו” או את “זה היה בחנוכה”.
הנה שני קטעים מהספר הזה שהכנתי לו צלליות בנוסח הצלליות של מאיר גור-אריה, כפי שהיינו נוהגים להכין בילדותנו:
במגירה העמוסה שבארכיון שלי שעליה כתוב אהרן שמי מצאתי ספוטים לפרסומות בעיתונות שנועדו לקדם מוסף שנקרא “יעקב”, שיצא במשך תקופה קצרה במעריב ביוזמתו ועריכתו של אבנר אברהמי. הרעיונות של אהרן הם מבריקים. הנה כמה מהם:
ולסיום, אהרן ברישום שלי:
וצילום של אהרן ודניאלה ביום הנישואים שלהם:
הרשומה הזאת מוקדשת באהבה לילדיו: איריס, רם, אסף וגיא.
תודה,דני,שאתה כותב ככה.
דני היקר
תודה על שאתה מעלה זכרו המיוחד של ארהל’ה שמי, שכבר כל כך הרבה זמן איננו עמנו.
ילדותי עברה עלי בקיבוץ תל יוסף, וארהל’ה הצעיר היה מהדמויות הנשגבות שכל ילד נושא עמו מימי הילדות.
אני זוכר את חתונתו הראשונה עם רותי. זה היה הזוג הכי יפה תחת חופה, שגם זקני העמק אינם זוכרים כמותו. הוא היה רקדן מחונן, ואף השתתף מתישהו בשנות ה-50 במשלחת הישראלית למוסקווה בשנים האפלות של “מסך הברזל”.
בחלוף שנים רבות ואני כבר מפעיל אולפן גדול לאנימציה, חיפשתי ליצור אנימציה למבוגרים עם אפשרות ייצוא לטלוויזיה העולמית. חושבני שאתה, דני חברת אותי עם ארהל’ה ובאמת הייתה זאת תחילתה של ידידות מופלאה. ילדותנו המשותפת בתל יוסף, היות שנינו אבות לבנים טייסים, ואהבת האמנות קרבה אותנו ואף יצרנו יחד כמה דברים. האחד שראוי לציון היה רעיון של ארהל’ה ליצור סרטונים קצרצרים על שתי דמויות מוטרפות שהוא נתן להן את השם:”דיק ופוסי” (כשמן כן הן) שהציירים המוכשרים שלי היטיבו לאייר. הייתה זאת תמימות מצדנו להאמין שמישהו בעולם יעז לשדר אנימציה משולחת רסן כזאת . אנשים שראו את הקטעים (בארצות רבות) התגלגלו מצחוק אבל הבהירו שאין סיכוי שישדרו דבר כזה. הסרטון ניתן לצפייה ביוטיוב בשם:”דיק ופוסי” .
פגשתיו אחר שעבר שבץ מוחי בגלל צנתור שהסתבך וסיפר לי כיצד שכח ללכת ולדבר, ולא זכר דבר- מלבד השירים ששמע בילדותו בעמק. שירי העמל של חלוצי העלייה השלישית .
עד היום רודפת אותי התמונה של בית הקברות בעינת בעת הלווייתו של ארהל’ה. כשהמלווים הולכים בין הקברים והעצים העבותים ומרחוק נשמעת שירה , כמו בחלום סוריאליסטי. כשמתקרבים למקום הקבורה שומעים את ארהל’ה בקולו החם והמוסיקלי שר את השירים הנאיביים האלה שהיו קרובים אליו יותר מכל קסמי המודרנה. איני יודע, אך אני מנחש שזאת הייתה הפקה שלו, ההפקה האחרונה. חזרה למעיין המפכה של מים פשוטים וזכים . כמו מעיין חרוד בחיק הרי הגלבוע.
תודה דודו יקר, לא הזכרתי ברשימה את תקופת הריקודים שלו והחוויות שעבר כרקדן תודה שהזכרת את זה
תודה על הכל