המאיירים של אוסקר ויילד

כשהעליתי את הרשומה שעסקה בסאלומה וביחסים של אוסקר ויילד ואוברי בירדסלי, עלה בדעתי לבדוק מי היו המאיירים שאוסקר ויילד בחר כדי שיאיירו את כתביו, ובעיקר את הסיפורים שלו שנחשבים ל"אגדות".

זאת אחת הדרכים לבדוק עד כמה ויילד, האיש שהוביל את התנועה האסתטית באנגליה, הבין בציור ובעיקר באיור.

ההיסטוריה של האמנות מספרת לנו שמדי פעם הופיעו יחידים או קבוצות שהכריזו שהם יודעים מה זה "יופי".

מדובר בהוגי דעות של העולם החזותי, שלעיתים קרובות הגדירו את המושג יופי על ידי שימוש במושגים מעולם הטכנולוגיה, המוסר ולפעמים גם הפוליטיקה.

ה"יופי" שעליו אני מדבר ברשומה הזאת הוא רק זה ששייך לאמנות הפלסטית, ובעיקר לאיור.

את הרעיון שאמנות חייבת להיות אוטונומית ולשרת רק את עצמה העלה כבר עמנואל קאנט במאה ה-18. אחריו הביעו דעות דומות גיתה בגרמניה, וקולרידג' וקרלייל באנגליה.

הביטוי "אמנות לשם אמנות" (L’art pour l’art) נאמר לראשונה על ידי בנז'מן קונסטן ב-1804 ובראש התנועה לאסתטיציזם בצרפת עמדו תיאופיל גוטייה ושארל בודלר.

את כל זה ציינתי כדי להדגיש שאוסקר ויילד לא המציא את ה"אסתטיציזם", אבל האישיות המוחצנת שלו, וההשפעה שהושפע מהסופר אלג'רנון צ'רלס סווינבורן (שהיה טיפוס אקסצנטרי לא פחות מויילד), העניקה לתנועה באנגליה אופי מיוחד, שראה באמן, בחייו ובהתנהגותו, חשיבות גדולה יותר מאשר ביצירה שלו.

הנה ויילד וסווינבורן בקריקטורות של מקס בירבום:

ויילד כתב כמה רשימות שנחשבות ל"אני מאמין" שלו בקשר לתנועה האסתטית.

הראשונה הייתה: התנוונות השקר (The Decay of Lying).

השנייה הייתה: עט, עפרון ורעל (Pen, Pencil and Poison).

והשלישית: המבקר כאמן (The Critic as an Artist).

וכעת אני רוצה להציג בפניכם דילמה שתוכלו לכנות אותה "דילמת קרמן":

כל זמן שהקביעה "אמנות לשם אמנות" עוסקת באמנות חופשית, קיימת לכאורה הרמוניה. אבל מה קרה כאשר קמו אנשים כמו ויליאם מוריס, גאון ללא ספק, שהוא וחבריו ניסו ליישם את עקרונות התנועה גם לגבי עיצוב ואיור? הרי מדובר באמנויות יישומיות, שמלכתחילה אינן חופשיות. כלומר שאם מוריס יעצב כיסא שבגלל ה"יופי" לא יהיה אפשר לשבת עליו, אז מה יהיה על העיצוב?

או אם איור יהיה מצויר באופן "אסתטי" למהדרין אבל לא יהיה קשור לטקסט, איזה מין איור זה יהיה?

זאת אומרת שהכפפת העיצוב והאיור לחוקי התנועה האסתטית פירושה:

"השקיעו יותר ב'יופי' כשאתם מעצבים או מאיירים משהו".

משפט קצת טיפשי, אלא אם מכירים את אנגליה הוויקטוריאנית, שמסיבות שונות ראתה בצניעות ובפשטות ערכים עליונים. אתם בטח זוכרים שהמלכה ויקטוריה, אחרי שאלברט בעלה מת, לבשה רק שחורים, וזה הפך להיות חלק מהאופנה. ופרט לזה כדאי לזכור שמדובר בהשפעה של המהפכה התעשייתית שהביאה לחזית עיצוב טכני ותעשייתי.

אנגליה כבר הייתה תחת הסגנון הנאו-גותי, שגם הוא היה מעין תגובה למהפכה התעשייתית. ובעולם האמנות הפלסטית האנגלית קמה האחווה הפרה-רפאליטית, תנועה שהתנגדה כמעט לכל דבר, עם מסרים משלה.

כשמדובר באיור יש עוד גורם חשוב והוא הסגנון שנקרא אר נובו שגם הוא, בדומה לנאו-גותיקה, הכניס לאיור יסודות "אורגניים" או "צמחיים".

ואכן המאייר שמזוהה עם אוסקר ויילד יותר מכל הוא כמובן אוברי בירדסלי.

ברשומה הזאת הרחבתי על האיורים שלו לסאלומה ועל היחסים שלו עם אוסקר ויילד. הנה איורים לסאלומה שלא הופיעו ברשומה ההיא:

פרט לכך שבירדסלי נחשב לנציג האנגלי המובהק של האר נובו, היו לאיור שלו כמה מאפיינים. גם בקומפוזיציות שהיו בהן שטחים לבנים ריקים וגם בתפיסת העולם הסימבולית שבאה לידי ביטוי באיורים לסאלומה.

בירדסלי הושפע בעיקר מוויסלר והטווסים והפרפרים שלו, יותר מאשר מהתנועה "ארטס אנד קראפטס" של ויליאם מוריס, תנועה שהשפיעה על רבים מהמאיירים של התקופה.

כשאוסקר ויילד הוציא את הספר הנסיך המאושר ועוד סיפורים הוא היה בן 34, וגלריה "גרובנור" שנחשבה למרכז התנועה האסתטית פעלה כבר כעשר שנים.

ויילד והמו"ל דייוויד נאט בחרו בוולטר קריין לאייר את הספר.

קריין היה מבוגר מוויילד בעשר שנים, והיה כבר אז מאייר ידוע וגם סוציאליסט פעיל. ויילד טרם כתב את שלוש הרשימות הנ"ל, שבהן מיצה את התיאוריות האסתטיות שלו, ואני מניח שהוא גם לא ניסה להשפיע על קריין, ואפילו הסכים לקבל את המאייר ג'ורג' פרסי ג'ייקומב הוד, מאייר די בינוני שקריין לקח כשותף לספר.

ג'אקומב הוד היה בעיקר צייר פורטרטים, וככזה הוא נחשב לאיש חברה. ואם אני לא טועה גם היה שכן של ויילד ברחוב טייט (כל הפרטים הלא חשובים האלה מוזכרים כדי להדגיש שוויילד פחות הושפע משיקולים "אסתטיים" ויותר משיקולים חברתיים).

ויילד ראה בקריין חבר, ולימים כאשר ויילד ישב בכלא, וחברים שלו חיברו עצומה כדי לנסות ולהקל בעונשו, קריין היה מהבודדים שהסכים מיד לחתום, בשעה שרבים אחרים, וביניהם הצייר הפרה-רפאליטי הולמן האנט, עדיין ראו בהומוסקסואליות פשע וסירבו לחתום.

הנה כמה איורים של וולטר קריין לספר הנסיך המאושר ועוד סיפורים:

לא מדובר לדעתי בשיא היצירה של קריין.

והנה שלושה איורים של ג'ייקומב הוד מהספר הזה:

בדרך כלל אני לא עוסק בביקורת, אבל קשה שלא לראות שהאיורים של קריין לאוסקר ויילד אין בהם את האיכות שיש באיורים הטובים שלו, שבהם יש איזו זיקה לגותיקה, ולפעמים יש בהם הד לוויטראז'ים קלאסיים, שכאשר הוא מכניס בהם יסודות הומוריסטיים נוצר ה"ייחוד הקרייני" הידוע.

ואם האיורים שלו בספר הזה בינוניים, הרי שהאיורים של ג'ייקומב הוד פשוט רעים…

(בקרוב אעלה רשומה על וולטר קריין ועל הניסיונות הנואשים שלו לחבר בין אמנות לעיצוב).

גם את הספר השני של ויילד, שראה אור שלוש שנים אחרי הראשון, איירו שניים. מדובר באוסף האגדות השני בית הרימונים, שבו נכללו הסיפורים: המלך הצעיר, יום ההולדת של האינפנטה, הדייג ונשמתו, וכוכב ילד.

שני המאיירים היו חברים קרובים – צ'רלס ריקטס וצ'רלס שאנון.

ייתכן שהתיאור "חברים קרובים" לא מסביר ממש את היחסים ביניהם. השניים היו ממש זוג. וזה אולי יכול להסביר את הקשר האמיץ שהיה להם עם אוסקר ויילד, ובעיקר לריקטס.

האיש הזה, שנולד בז'נבה, הגיע ללונדון בגיל 14. שם הוא למד אמנות ושם גם הכיר את שאנון, והשניים היו אמנים, אספני אמנות, ופעילים מאוד בכל מיני אגודות שניסו לחבר בין "אמנות" ל"אומנות".

ריקטס, שעסק גם בעיצוב במה ותלבושות לתיאטרון, היה מעורב בניסיון ההפקה של סאלומה באנגליה (הפקה שכזכור לא עלתה), ובכלל הוא היה מעין "יועץ אמנותי" של אוסקר ויילד. למעשה הוא היה מעורב בכל הספרים של ויילד, למעט הספר האחרון.

ריקטס ושאנון עבדו כל כך צמוד, עד שאין לי מושג איחלו מהאיורים של בית הרימונים צוירו על ידי מי מהשניים (פה ושם, כמו באיור הזה, אפשר לזהות חתימה. במקרה הזה של ריקטס):

הנה שני איורים שלהם לאגדה המלך הצעיר:

והנה איור לאגדה יום ההולדת של האינפנטה:

והנה שני איורים לאגדה הדייג ונשמתו:

ועוד שני איורים לאגדה הילד הכוכב:

גם האיורים האלה לא מקבלים אצלי ציון גבוה, ואפשר לזהות בהם גם את טביעת האצבעות של ויליאם מוריס (בלי המקצוענות המדויקת שלו), וכמובן יסודות של אר נובו, שחלק מהם די מאולצים.

לעומת זאת האיורים לפואמה של אוסקר ויילד הספינקס, שיצאה לאור ב-1894, האיורים של ריקטס הם כמעט קריקטורה של אר נובו:

אני לא מבין מספיק בשירה, אבל ייתכן שריקטס ניסה באיורים להעביר את הרוח הדקדנטית של הפואמה הזאת.

מאחר שברשומה הזאת יש מטבע הדברים לא מעט רכילות, הנה עוד משהו על הזוג הזה, ריקטס ושאנון:

במסגרת האספנות שלהם הם קנו במכירה פומבית דיוקן של האפיפיור, שנמכר כ"ציור מהסטודיו של ואן דייק", ולאחר שקנו התברר שזה ואן דייק מקורי. מבחינתם זה היה הביטחון הכלכלי שלהם.

אבל אז, באחת התערוכות, נפלה על ראשו של שאנון תמונה כבדה והוא לקה בשכחה. ריקטס טיפל בו אך מת מהתקף לב שש שנים לפני שאנון.

עוד רכילות מעניינת: אצל השניים האלה פגש אוסקר ויילד את ג'ון גריי, משורר צעיר שהפך להיות אחד המאהבים שלו, שהעניק את שמו לגיבור הספר תמונתו של דוריאן גריי.

לשירים שלו בחר אוסקר ויילד אמני אר נובו מובהקים.

הנה איור של בירדסלי לשיר The Burden of Itys:

ועוד אחד לשיר Panthea:

מאייר בשם פרד היילנד (Hyland) אייר את השיר בלדה למרגרט (Ballade de Marguerite):

עוד מאייר טיפוסי הוא א.ק. וומראת (A.K. Womrath), שאייר את השיר הלן החדשה (The New Helen):

עוד מאיירת באותו סגנון היא מייבל דירמר (Dearmer). הנה איור שלה לשירLa Bella Dona Mia Mente:

את כל זה הראיתי לכם כדי להוכיח שלא תמיד אפשר להשיג באיור איכות על ידי תפיסות עולם מעניינות ומורכבות, ובעיקר כדי להראות שכאשר סופר בוחר במאייר מסיבות לא מקצועיות, התוצאות הן לא תמיד מוצלחות.

עד כאן הבאתי איורים שנעשו בתקופת חייו של אוסקר ויילד. חלק מהם נעשו בהזמנתו וחלק בהסכמתו, ובאופן טבעי רבים מהאיורים נעשו ברוח התנועה האסתטית וניכרות בהם השפעות מהפרה רפאליטים וכמובן מרוח האר נובו.

וכעת לכמה איורים שנעשו מאוחר יותר לסיפורים של ויילד.

וכאן אזכיר את המשפט שאמרה ידידתי המאיירת אורה איתן כשנשאלה לאילו סופרים היא אוהבת לאייר: "הכי אני אוהבת לאייר לסופרים מתים". אני מצטרף כאן לדעתה.

ולדימיר דובגיאלו (Dovgialo) הוא מאייר מעניין שחי ופועל בבלרוס.

הנה למשל שלושה איורים שלו לאגדה הענק וגנו:

והנה סקיצות תהליך ואיור לאגדה הנסיך המאושר, שעשתה יוקו שימיזו, מאיירת יפנית פעילה שחיה בניו יורק:

והנה עוד שני איורים לסיפור חטאו של לורד ארתור סיביל, שעשה מאייר רוסי בן זמננו שחי ופועל בגרמניה ושמו אלכסנדר פבלנקו: