אוסקר ויילד ואוברי בירדסלי – השתקפות היחסים באיורים

אוסקר ויילד קבע: "אני המצאתי את בירדסלי".

הוא פגש את בירדסלי בסטודיו של אדוארד ברן-ג'ונס, שבאופן יוצא דופן החמיא לצייר הצעיר בן ה-18, והשניים התיידדו די מהר.

הידידות הזאת, שאמנם לא הייתה עמוקה, מביאה עד היום חוקרים לחשוב ולכתוב שבין השניים היו יחסים הומוסקסואליים, למרות שאין לזה עדויות של ממש.

הנה אוסקר ויילד:

והנה בירדסלי בצילום של פרדריק אוונס:

בצילום הזה הוא בן 22, שלוש שנים לפני שמת. ויילד אמר שהפרצוף שלו הוא כמו "גרזן כסוף עם שיער דמוי דשא ירוק".

בפברואר 1893 הזמין מגזין בריטי מבירדסלי איור אחד לסאלומה.

האיור לא הודפס. "הוא גרוטסקי מדי", אמר המו"ל ג'ון ליין.

אבל אחרי כמה חודשים הוא הודפס, בשינויים קלים:

ואוסקר ויילד אהב אותו מאוד והציע לבירדסלי עסקה: לצייר עשרה איורים לסאלומה.

את סאלומה כתב ויילד בצרפתית, והיו מי שטענו שהוא עשה זאת לבקשתה של שרה ברנארד, כאן היא ברישום של בירדסלי:

ולמרות שהיא אפילו התחילה בחזרות על סאלומה, ויילד טען במכתב שכתב לטיימס שהוא מעולם לא כתב משהו בהזמנה של איזה שחקן, ואפילו לא של גדולת השחקניות שרה ברנארד, אם כי הוא רואה כבוד גדול שהיא תשחק במחזה (מה שלא קרה).

יש באנגליה דמות או תפקיד שנקרא לורד צ'נסלור. בלי להתעמק יותר מדי בעולם הכיבודים האנגלי המוזר, אחד התפקידים של הלורד צ'נסלור היה צנזורה על מחזות. ומכיוון שאז עדיין אסרו באנגליה להציג מחזות על דמויות תנ"כיות, סאלומה לא אושר להצגה.

רוב אנשי התיאטרון שקינאו בוויילד, ואולי גם לא אהבו את היוהרה שלו, תמכו בצנזורה הזאת, ואוסקר ויילד איים שיעזוב את אנגליה. "אני ממילא אירי ולא אנגלי", הוא אמר.

ויילד לא רצה משום מה לתרגם בעצמו את סאלומה לאנגלית, והוא הטיל את המשימה על בוזי, או בשמו האמיתי לורד אלפרד דוגלאס, שהיה מאהבו.

כמעט כל חבריו שראו את התרגום אמרו שהוא רע מאוד.

כשביקש ויילד מבירדסלי לאייר את המחזה אמר בירדסלי שהוא מעדיף לתרגם אותו במקום התרגום הגרוע של בוזי. אבל את זה וילד לא היה יכול להרשות לעצמו לאפשר, בגלל יחסיו המורכבים עם בוזי. בסופו של דבר מצא ויילד פתרון דחוק – גם שהתרגום לא יהיה נוראי וגם שבוזי לא ייפגע (ממילא הוא היה נפגע כמעט מכל דבר).

ואז הסכים בירדסלי לאייר את המחזה, למרות שהוא לא אהב את התרגום וגם לא את המחזה.

*הערה אישית: מדי פעם אני נשאל כמאייר אם אני מאייר רק טקסטים שאני אוהב, והתשובה שלי היא שאני מאייר טקסטים שיש לי עניין לאייר אותם, ואם האיור יעשה את היצירה למשהו טוב יותר, אני גם אאייר טקסט פחות טוב.

ולפני שאראה כמה איורים מתוך סאלומה, סדרת איורים שנחשבת בעיני חוקרים רבים לטובה ביותר מבין עבודותיו של בירדסלי, אספר מה קרה לבירדסלי כשהאיורים ראו אור.

בלונדון פעל בימים ההם רבעון ספרותי שנקרא הספר הצהוב שנחשב לכתב עת מצליח, אבל חתרני ופרובוקטיבי. בירדסלי היה העורך האמנותי שלו, וזה פרנס יפה מאוד אותו ואת אחותו שהתגוררה איתו.

כשנה לאחר שסאלומה יצא לאור באנגלית עם האיורים של בירדסלי, התפוצצה בלונדון שערוריית אוסקר ויילד, כלומר המשפט המפורסם שהביא למאסרו.

כשנלקח ויילד למאסר, הוא החזיק את הספר אפרודיטה שכריכתו הייתה צהובה, והקהל ההומופובי היה בטוח שזהו כתב העת הספר הצהוב (למרות שלאוסקר ויילד לא היה קשר לכתב העת הזה). המון פרוע הגיע למערכת ברחוב ויגו 8, לא רחוק מכיכר פיקדילי, וניפץ את החלונות. התוצאה הייתה שבירדסלי פוטר ונאלץ לעזוב את דירתו. זה המקום שבו הייתה מערכת הספר הצהוב:

וכעת לכמה איורים שעשה בירדסלי לסאלומה. ההצעה הראשונה שבירדסלי הציע לציור העטיפה הייתה זו:

לעין שרגילה לבירדסלי אחר, עם קווים עדינים יפניים ברוח האר נובו, העטיפה הזאת נראית קצת גסה. היא בנויה כולה מהציור של זנב הטווס, ובעיקר חסרים בה החללים הלבנים שהם כל כך אופייניים לבירדסלי, ובעיקר לאיורים שלו לסאלומה.

הציורים שעל זנב הטווס (ראו לעיל) היו כבר מזוהים עם התנועה האסתטית שאוסקר ויילד היה הנציג המובהק שלה.

המו"ל ג'ון ליין דחה את זה באומרו שהיא "פשוטה מדי". אבל ייתכן שהוא התכוון ל"גסה מדי", בגלל שהחתימה שבירדסלי בחר להשתמש בה לספר הזה, שנראית בדרך כלל משהו כזה:

הזכירה למו"ל וגם לאחרים סמל פאלי. החתימה הייתה על העטיפה הזאת ממש מתחת לשם של אוסקר ויילד, וזה כנראה היה סימבולי מדי וקשה לעיכול.

גם ויילד וגם בירדסלי היו כל אחד בדרכו נציגים של הסימבוליזם האנגלי, ולכן לא תופתעו מכך שבירדסלי הכניס יסודות סמליים וסודות באיורים שלו.

לדוגמה, אחת התמונות הפותחות את המחזה היא זו:

הדמות העירומה משמאל הוא הפייג' (הנער המשרת) של המלכה, וזה מימין הוא "הסוּרי", מפקד המשמר של הורדוס (יש לו חשיבות בעלילה, ראו בהמשך), ושניהם מביטים בירח. את הסיפור הדמיוני שלירח יש פרצוף אנושי הכיר כל ילד אנגלי, אבל הפרצוף פה באיור הוא הפרצוף של אוסקר ויילד (משמאל רואים אפילו את השושן המפורסם שלו שהיה תמיד, כך מספרים, בדש בגדו).

בשלושה איורים הכניס בירדסלי את דמותו של אוסקר ויילד. אחד מהם הוא האיור הבא, מתאר את השיחה בין שלומית (סאלומה) לאותו סוּרי:

סאלומה מימין, כשהיד השמאלית שלה ממש מתחת לחתימה המפורסמת של בירדסלי.

בירדסלי, כמו שאתם רואים, לא מקפיד כל על "קונטיניואיטי" והסורי הזה לא דומה לסורי שבאיור הקודם.

הסורי הוא אחראי על השמירה של יוחנן המטביל, שנמצא בצינוק לאחר שהורדוס כלא אותו, ושלומית מתה לפגוש אותו. כאן היא מנסה לשכנע את הסורי שייתן לה לפגוש את יוחנן.

בשלב הזה החזה שלה מוסתר (ראו להלן). היא לבושה בהמון בד ורק הברכיים שלה חשופות, ורואים שבירדסלי השקיע הרבה באיור שלהם.

הסורי, שלא כמו באיור הקודם, לבוש חצאית בעיצוב טווסי. גם על הראש שלו יש אלמנטים טווסיים, וגם מאחורי גבו ניתן לראות טווס.

מי שהכניס את הקישוטים של הטווס כאחד הסמלים של התנועה האסתטית היה חברו של ויילד, הצייר ג'יימס ויסלר, כאן באיור של בירדסלי:

בירדסלי הושפע מחדר הטווסים של ויסלר ואימץ את הסמל הזה בשתי ידיים.

למה דווקא למפקד המשמר הסורי מגיע כל הטווסיות הזאת? לבירדסלי פתרונים. אולי בגלל שהוא, הסורי, בשלבי התאהבות בשלומית.

וזה מביא אותנו לאיור הבא (הציורים כאן הם לאו דווקא בסדר שבו הם מופיעים בספר):

כאן הפייג', שמתברר שהוא מאוהב בסורי, בוכה על מותו בלא עת של הסורי, שהתאבד בגלל שהיה מאוהב בשלומית, שלא החזירה לו אהבה.

גם כאן, ממש באופן צנוע, צייר בירדסלי את ויילד בשמים (קצת מכוסה בענן), ולדברי הפרשנים הוא משתתף בצערו של הפייג', כלומר מביע את דעתו על אהבת גבר לגבר. השושן, סמלו של ויילד, נופל כמו איזו דמעה על ראשו של המת. השושן הזה מופיע הרבה באיורים לסאלומה. למשל כאן, בריקוד שבעת הצעיפים:

הפעם השלישית שבה מופיע אוסקר ויילד בסדרת האיורים הזאת היא באיור הזה:

כאן מופיע על הבמה הורדוס שאוחז בשמלת אשתו הרודיאס, אמה של שלומית, ולמטה מימין מציג המנחה, מחבר המחזה אוסקר ויילד, את הסצנה כשהוא מחזיק בספר שעליו הכותרת "סאלומה".

בהוצאה האנגלית ציווה המו"ל ג'ון ליין לכסות את חלציו של הפייג', שמחזיק מסכה כעלה תאנה, אבל הוא לא שם לב לשני מחזיקי הנרות, שגם הם מצוירים כמו אברי מין גבריים (כתבתי "אברי מין גבריים" כי אני לא יודע איך אומרים זין ברבים).

והנה הציור הידוע שבו שלומית מנסה לפתות את יוחנן המטביל:

יוחנן המטביל נראה כמו רוב הגברים שבירדסלי מצייר, קצת נשי (הפנים שלו לדעתי הן יותר נשיות מאשר הפנים של שלומית). הגבריות שלו קצת באה לביטוי על ידי איור הזרוע הימנית. שלומית בחזה חשוף לגמרי (בירדסלי השקיע כאן באיור הפטמות), ובשמלתה כמה פרפרים, שגם אותם גנב בירדסלי מוויסלר.

לא אציג לכם כאן את כל האיורים של בירדסלי, אבל מצאתי עניין בכמה רמזים נסתרים באיור הזה, הטואלטה של שלומית:

שימו לב לקפלי הבד שאותם הוא אייר כמו שדיים:

ולספרים, שביניהם הכניס ספרים של זולא ובודלייר, גם מפני שמדובר בספרים שנחשבו אז שערורייתיים וגם כדי להזכיר לנו שאת סאלומה כתב ויילד בצרפתית.

וגם למבט הנוקב של אחד המשרתים לכיוון אברו של המשרת עם המגש:

עוד רמז ליחסים הומוסקסואליים שבירדסלי כנראה רצה להדגיש.

משהו על החתימה של בירדסלי: אם מישהו רוצה לעשות מחקר על אגו של יוצר לפי החתימה שלו, הנה כאן אוסף שהכנתי של וריאציות של החתימה, או נכון יותר הסמל שבו חתם על האיורים לסאלומה ולעוד כמה ספרים שהוא התגאה בהם:

ועכשיו כמה מילים על בירדסלי ועל סוף היחסים בין השניים:

בירדסלי נחשב בזמנו לאחד האמנים המשפיעים, בעיקר על האיור והעיצוב. הוא אחד הסמלים של עידן האר-נובו. הוא הפך את הפוסטר (כרזה) למשהו שתולים בבית.

העיסוק בחיי המין שלו נמשך עד היום. היו מי שטענו שבירדסלי היה בתול כשמת בגיל 25. אולי בגלל שלאנגלים לא הייתה גיבורה כמו עפרה חזה.

גם אני, שלא מחשיב את עצמי מעריץ של בירדסלי, חושב שהאיורים שלו לסאלומה הם יצירתו המעניינת ביותר, אם כי אהבתי גם כמה איורים שעשה לאדגר אלן פו. למשל כמו זה להרציחות ברחוב מורג:

אהבתי גם כמה מהציורים שלו שלא נעשו בסגנונו המוכר, כמו הדיוקן העצמי הזה:

כשאוסקר ויילד השתחרר מכלא רדינג ועזב לפריז, הוא התחיל לבדוק מי באמת חבר שלו. בירדסלי כבר התגורר בצרפת. ויילד מצא עצמו בארוחת ערב שבה נכח גם בירדסלי, שהתנהג אליו בלבביות, מה שגרם לכך שוויילד בא לבקר אותו בבולון. אבל בירדסלי ביקש מאוסקר שלא יבוא יותר.

בהקדשה על עותק של סאלומה כתב לו ויילד: "לאוברי, לאמן היחיד חוץ ממני שיודע מה זה ריקוד שבעת הצעיפים ומסוגל לראות את הריקוד הבלתי נראה הזה".

תקופה קצרה לפני מותו הפך בירדסלי לקתולי (מזכיר שגם ויילד היה אירי קתולי), ובצוואתו ביקש שישמידו את האיורים הגסים שצייר, בעיקר לליזיסטרטרה. הציורים לא הושמדו. בחרתי להביא מתוכם כאן את העדין ביותר:

ואסיים בפורטרט הנפלא של בירדסלי שעשה מקס בירבום:

ובעוד דיוקן עצמי שלו: