בקסטר מתאים את עצמו לילדים

על המאייר הנפלא גלן בקסטר כתבתי כבר בעבר.

אבל הפעם רציתי לראות איך מאייר מתוחכם מאוד, שאייר בעיקר למבוגרים, מתמודד עם ספר ילדים.

אז חיפשתי ברשת צילום של גלן בקסטר ומצאתי להפתעתי את התמונה הזאת:

מי שמצולם איתו הוא המאייר הישראלי הנפלא יזהר כהן, שהוא גם עמית וחבר.

אז ביקשתי מיזהר שיכתוב כמה מילים על בקסטר, וזה הטקסט שלו, שאני מביא בצירוף תודה ליזהר היקר:

גלן בקסטר, משורר אבסורד אנגלי שנולד בלידס ב1944, מסכם עבורי בעבודתו את הלך רוחו ואת אישיותו הקולקטיבית של העם הבריטי. אחרי עשר שנים בהן התגוררתי בלונדון, העם הזה אינו חדל מלהפתיע אותי ביצירת האבסורד.

האבסורד נמצא בבסיסו של הנונסנס הבריטי: יצירת מצג הגיוני לכאורה, שמכיל בתוכו אלמנט המטיל בספק את הניסיון של אותו מצג עצמו להילקח ברצינות. הנונסנס הבריטי נשען על הצלחת העבר המפוארת של האימפריה הבריטית העצומה, שהוכיחה התנהלות רצינית לכאורה, לצד הצלחה כבירה, שתמיד לוותה באפשרות של בריחה אל הומור עצמי, שמדרדר את ההיגיון מכל המדרגות אל פסגות האבסורד.

במקרים בהם יצירה אבסורדית, אם כתובה או מצוירת, נמצאת במיטבה, מתלקח אצל הצופה או הקורא דיון מתמשך, לעתים אין סופי, בניסיון ליישב את האבסורד שביצירה. כאן מגיע גלן בקסטר וחושף אותנו לנוף המנטאלי שלו, שמשתרע על פני פלנטה מאוד דומה לשלנו, אלא שחוקיה ייחודיים לה, ואך ורק לה.

אנסה להציג בפניכם פה מספר דוגמאות שלטעמי ממחישות את יפי הנוף של בקסטר, מבלי ליפול לפח אותו הוא טומן למנסים לפענח את סודו.

הנה עשר דוגמאות שיזהר שלח:

לפני שאביא את ספר הילדים שאייר בקסטר, הנה הטקסט על בקסטר שכתבתי ברשומה שפורסמה ב-28.9.2018:

בתחילת המאה ה-20, השפעת הצילום על האיור הייתה כבר חזקה מאוד, ובספרי הנוער, בעיתוני הנוער ובעיקר בקומיקס, ההדפסה הייתה בעיקר בשחור על לבן. את השפעת הצילום על סוג האיור הזה אנסה להגדיר כך:

הצילום הכניס לאיור קומפוזיציות שהאיור לא הכיר, בעיקר מה שמכונה בקולנוע "אובר שולדר".

הצילום הקל על המאיירים, שלא תמיד היו חזקים ברישום אקדמי, להקפיד באיוריהם על פרופורציות נכונות, בעיקר בגוף האנושי. גם את הביטוי הפלסטי, דהיינו ההצללה, למדו המאיירים באופן סכמטי מהצילומים (שהיו אז גם הם בשחור לבן).

הנה כמה דוגמאות אופייניות לאיורים כאלה בספרי נוער ובקומיקס:

במחסן הזיכרונות החזותיים של בני גילי היו אלפי איורים כאלה, וכמעט אף אחד מהם לא התקשר עם שם של מאייר (גם את האיורים שהבאתי כאן מהספר "בית הספר של תום בראון" איני יודע מי עשה, מה גם שההוצאה לא טרחה לפרסם את שמו).

וכאן אנחנו חוזרים לבקסטר.

בקסטר נולד בלידס ב-1944 ולמד שם אמנות. כנראה שגם הראש שלו היה מלא באימג'ים האלה, והוא ניצל את הג'אנק הזה והפך אותו להומור אינטלקטואלי משובח. האיורים האלה הופיעו תמיד עם שורת הסבר (גם בספר רגיל ולא רק בספרי קומיקס), וזה בגלל שלא תמיד האיור הופיע קרוב לטקסט הרלוונטי, ובקסטר ידע להפוך את הקונטראפונקט הזה להפתעה מקורית.

כותרת: והיו, כמובן, ארוחות הצהריים המשעממות והבלתי נגמרות

כותרת: העובד הסוציאלי זכה לקבלת פנים צוננת משהו מפליסיטי

וכעת לספר הזה:

הוא נכתב על ידי ויליאם וברנדן קנדי.

ולפי הערת המחבר אנחנו אמורים להבין שזה נעשה בשיתוף עם בן משפחה צעיר:

מכיוון שרציתי להתרכז באיורים של בקסטר כשהוא מעביר את השפה שלו לילדים, ארשה לעצמי לקצר את הסיפור שכתבו ויליאם וברנדן קנדי.

זה סיפור על ילד בשם צ'רלי מאלארקי, שיום אחד התעורר וגילה שהפופיק שלו נעלם. אחרי שגם אימא ששלו בדקה, הוא חזר למיטה וחלם שהפופיק שלו חזר אבל כל הצעצועים נעלמו. כשהתעורר היו הצעצועים אבל פופיק לא היה.

אימא הזעיקה רופא אבל לפני שהוא הגיע, בא לבקר את צ'רלי חבר שלו איגי, שמיד נרתם לעזור בחיפושים.

הם נעזרו בספר, שהציע להם לחפש היטב בבית, אבל הפופיק לא נמצא בשום מקום.

ואז הגיע הרופא.

אבל הרופא, שאמר כל הזמו "מוּפּ", לא עזר. רק נתן תרופה והלך.

אז גם האימא אמרה "מוּפּ" והלכה לקנות כדורי מרמלדה שצ'רלי אהב במיוחד.

ואז צלצל הפעמון ובדלת עמד איש עם פרצוף כמו אגוז.

הוא הסביר לילדים שהוא מוכר פופיקים.

הוא ביקש חמש מאות דולר לפופיק חדש, ועשרים ושישה דולר לפופיק משומש, ונתן לצ'רלי כרטיס ביקור. וצ'רלי שאל איך הוא יחבר אליו את הפופיק.

יש לי מכונה, אמר האיש ששמו בן בובי.

הילדים תמהו, איך האיש ידע שצ'רלי איבד את הפופיק, וחשבו שאולי בכלל הוא זה שגנב אותו.

איגי המודאג התכונן ללכת הביתה, ואמר שיכסה את הפופיק שלו במסטיק כדי לשמור עליו.

צ'רלי אמר שמסטיק עשוי להידבק לפיג'מה, והוא היה מדביק עליו פלסטר ועליו היה מדביק סוכרית גומי כתומה שתיראה כמו פופיק.

בבוקר איגי התקשר ואמר שהוא עשה מה שצ'רלי הציע.

ואז חלם שהמכונה נכנסה דרך החלון אבל לא לקחה דבר, אבל כשהתעורר התברר שגם הפופיק שלו איננו.

הוא הציע לצ'רלי שיקראו למשטרה. אבל לצ'רלי הייתה תוכנית אחרת.

הוא הציע ללכת לכתובת של בן בובי

ואכן היה שם בית בן 3 קומות שנבנה מאבני ריצוף, חלוקי נחל, חתיכות שיש  וגדורי גולף ישנים, עם פעמון בצורת פופיק.

היה שם שלט שאמר שזאת קופסת הכפתורים של בן בובי.

"איבדת כפתור? אנחנו נפתור לך את הבעיה".

הם הציצו דרך החלון וראו את בן בובי מדבר עם העוזר שלו. שניהם עמדו ליד מכונה שהילדים אפילו לא ראו בחלומות הרעים שלהם.

היה נדמה להם שהאף שלה היה מוכר.

בן בובי הסביר לעוזר שלו איך להפעיל את המכונה ולא לטעות כשהוא גונב למישהו את הפופיק, כי אם יטעה המכונה תשתגע.

ואז בן בובי לחץ על המתג שכתוב עליו "גנוב את זה עכשיו" והמכונה התחילה לעבוד (כאן יש בספר תיאור ארוך של המכונה). והיא הפיצה ריח נורא עד כדי כך שצ'רלי ואיגי כמעט ברחו משם.

"זה נורא", אמרו הילדים. "בן בובי יודע לעשות רק דברים רעים".

ואז המכונה הגבירה את הפעולה ושלחה אף מתפתל לכיוון של קוף קטן שהיה שם וכשנשמע קול כמו "פליפ" – הפופיק של הקוף נעלם.

ואז בן בובי שם את הפופיק של הקוף בקופסה ואמר לעוזר שלו: "אנחנו מוכנים לעוד לילה בעיר".

"אבל אין לנו קופסאות", אמר העוזר שלו.

מרוב כעס בן בובי היכה את העוזר שלו באוזן, הפיל אותו וצעק, "קום, אני לא משלם לך כדי שתשכב".

והשניים יצאו לקנות קופסאות.

ואז הילדים נכנסו פנימה.

איגי הלך ישר לכלובים של הקופים שלא היה להם פופיק.

צ'רלי חיפש בין הקופסאות ומצא את הקופסה עם השם שלו, שהייתה מלאה בכדורי נפטלין, ואז הוא גילה משהו שנראה ככה:

ואיגי מצא את הקופסה שלו ומצא משהו דומה, שנראה ככה:

הילדים לא ידעו מה לעשות עם מה שמצאו, וצ'רלי אמר: "אם המכונה יודעת להוריד פופיקים אז היא בטח יודעת גם להחזיר אותם".

הוא מצא חוברת הוראות שבה כתוב שהמכונה מסוגלת להסיר כל פופיק, חוץ מפופיקים שמכוסים בלכלוך.

ואז התברר שיש סוגים שונים של פופיקים.

צ'רלי רצה להפעיל את המכונה שתחזיר לו את הפופיק, אבל איגי בכלל לא רצה את הפופיק שלו בחזרה, הוא לא מצא חן בעיניו.

צ'רלי נשכב במקום, הרים את החולצה, מיקם את המשפך למקום המדויק ואמר לאיגי, "עכשיו תלחץ".

וכשאיגי לחץ המכונה החזירה לצ'רלי את הפופיק, ואז הם החזירו את הפופיק גם לאיגי.

ואיגי אמר "מוּפּ".

ואז הם החליטו להחזיר גם לקופים את הפופיקים, אבל ברגע שהם שמו את מקס הקוף על השולחן נכנס פנימה בן בובי וצרח: "ילדים מטונפים, תתרחקו מהמכונה שלי!"

בן בובי כעס מאוד וצרח על צ'רלי: "אני אקח ממך את האף הטיפשי שלך!"

בן בובי רץ לכיוונו של צ'רלי, אבל איגי הכשיל אותו, ובן בובי נפל על המכונה. בדיוק אז נכנס פנימה העוזר שלו עם ערימה של קופסאות, ואיגי התקיל גם אותו.

הקופסאות עפו, ואחת מהן נפלה על הכפתור "החזר" בזמן שבן בובי נפל על השולחן והמכונה הצמידה את הפופיק של הקוף לאף שלו. באותו רגע הקוף קפץ על המכונה ולחץ על כל הכפתורים. המכונה התפרקה והעוזר ברח.

צ'רלי ואיגי לקחו את הקופים ויצאו ברגע שהמכונה השמיעה את הצליל האחרון שלה שנשמע כמו "גלומפובלאגודאספיצק…"

ואז היא השתתקה, ומישהו החליט שזה פסל וכעת היא מוצגת במוזיאון למכונות מתות.

הילדים יצאו וחיכו שבן בובי ייצא ואז הגיעה המשטרה ועצרה אותו.

הילדים חזרו הביתה והתברר להם שהפופיקים שלהם לא ממש במקום שהיו, אבל זה דווקא מצא חן בעיניהם שהם לא כמו כולם.