טלוויזיה על פי קרמן

יש לי ארכיון די מסודר. כשאני כותב "די מסודר" כוונתי שהוא מסודר לפי נושאים. לפחות כשמדובר באיור לעיתונות, שבעבר עשיתי בהיקף עצום.

אבל כשאני מתבונן בו מדי פעם, אני מגלה שברבים מהאיורים לעיתונים קשה לי לדעת מה בדיוק היה הנושא, לאיזה טקסט התייחס האיור.

הפעם אני פורש לפני קוראי 22 איורים שהנושא הכללי שלהם הוא "טלוויזיה".

אבל למה התכוונתי למשל כשציירתי את האיור הזה:

כן, הדמות שמאחור היא כנראה בן גוריון.

אבל מה היה ה"מסר"? – את זה כבר שכחתי.

פעם הייתי מזכיר בהרצאות בנושא הומור – שאותן אני מעביר עם אפרים סידון – את הציטוט הבא מפיו של בוב הופ:

"זה מדהים כמה אנשים רואים אותך בטלוויזיה.

כשהופעתי בטלוויזיה בפעם הראשונה, למחרת נמכרו בניו יורק בלבד חמישה מיליון מכשירים.

ואלה שלא הצליחו למכור פשוט זרקו אותם".

משפט נפלא בעיניי. אבל אחרי כמה פעמים ראיתי שכמעט לא היו צחוקים, ולבקשתו של סידון הפסקתי לספר את זה.

המשפט הזה עובר טוב יותר בקריאה, שבה אפשר לחזור ולקרוא שוב ואז להבין את הטוויסט. בדיבור קשה יותר לעקוב אחרי ההיפוך ההומוריסטי.

אם תרצו יש פה משהו שמסביר מה עשתה הטלוויזיה – או אפילו מה שמכונה ה"סטנד אפ" – להומור.

הם גרמו להומור להיות תלוי בצחוקים והכשירו רק דברים שאפשר להבין מהר בלי לחזור עליהם שוב.

העניין שיש לי באיורים שאציג לכם היום לא קשור לעניין הזה, אלא לעובדה שבעבר נהגתי לשנות באיורים שלי טכניקות, ואפילו סגנונות, וזה היה העניין העיקרי שהיה לי באיור.

תראו את ארבעת האיורים האלה, שכולם עוסקים בטלוויזיה:

אפילו לי קשה להאמין שהם צוירו על ידי אותו מאייר.

אחד המשפטים היפים שנאמרו על הטלוויזיה הוא המשפט של ט.ס. אליוט:

"טלוויזיה הוא כלי בידור שמאפשר למיליונים לראות ולשמוע את אותה בדיחה באותו הזמן, ובכל זאת להישאר בודדים".

אני מביט באיורים שלי ומנסה לראות למה התכוונתי. הנה עוד דוגמה:

אני מניח שהתכוונתי להראות שהפרסום – או אם תרצו התהילה שמעניקה לך ההופעה בטלוויזיה – היא קצרה ביותר.

מישהו פעם אמר:

"שמתם לב לזה שחצי מהאנשים בעולם הם מתחת לממוצע?

זה היה נכון גם לפני שהמציאו את הטלוויזיה.

אבל אם יש מכשיר שדואג שגם מי שמעל לממוצע יהיה שייך לממוצע, זה המכשיר הזה".

ואולי גם האיור הזה יתאים לנושא:

חלק גדול מההומור החזותי שמתייחס לטלוויזיה מדגיש את ההבדלים בין מה שרואים על המסך למה שמחוץ לו. אני מודה שמדובר בפתרון חזותי די בנאלי, אבל זה לא הדבר הבנאלי היחידי שעשיתי. הנה:

מדי פעם אני מוצא בארכיון שלי גם את הרשימה שאליה התייחס האיור. למשל האיור הזה:

הרשימה שלה הוא התייחס הייתה של שלמה אהרונסון בידיעות אחרונות. זאת הייתה הפתיחה שלה:

לעומת זאת אין לי מושג למה איירתי את זה:

אולי מישהו מסוגל לנחש?

בימים שבהם הכנו במסגרת סטודיו קרמן/קרמן – שבו הייתי שותף עם אריק בן דודי – איורים באופן קבוע גם לידיעות אחרונות וגם לדבר, התבקשנו לאייר גם לעיתון הארץ, אבל כדי שלא יהיה יותר מדי קרמן/קרמן בעיתונות, הם ביקשו שלא נשתמש בחתימה שלנו.

אז בעיתון הארץ החתימה שלנו נראתה ככה:

והנה אחד האיורים עם החתימה הזאת:

הוא נעשה לרשימה שתורגמה מהניו יורק טיימס, שזה היה הפתיח שלה:

הטלוויזיה, ואני מתכוון לטלוויזיה בארץ, מלאה בשקרים.

כשאני מתבקש לתת הוכחה לכך אני מצביע על תוכנית שנקראת עובדה. שימו לב – עובדה. בתוכנית הזאת לפני כל הפסקת פרסומות, שאורכה כעשר דקות, המגישה שנחשבת לעיתונאית אמינה אומרת, "עוד דקה נשוב".

אני לא מבין למה עוד לא העירו לה על הדבר המביך הזה, ואין לי ספק שאם תשאלו אותה, היא תגיד בביטול מתנשא שמדובר ב"לשון דיבור".

"לשון דיבור" זה בדיוק מה שאסור להשתמש בתוכנית כזאת. אחרי המשפט המקומם הזה אני תמיד מעביר תחנה או, טוב מזה, מכבה את המכשיר.

היום תוכניות רבות, בעיקר אלה שנקראות "ריאליטי", הופכות להיות גם ידיעות בחדשות (כמובן שרק בחדשות של הערוץ שמשדר את תוכנית ה"ריאליטי". כלומר, אף פעם לא תראו בחדשות של ערוץ 12 ידיעה מרעישה על "האח הגדול").

שלא לדבר על הקדימונים שמציפים אותנו. זאת כבר הסאטירה האמיתית.

והנה אני מוצא איור שלי מלפני 37 שנה, שממש הדגים בעדינות את התופעה הזאת:

הרבה דובר בעיתונות הכתובה על ה"איזון" בטלוויזיה וברדיו ועל הניסיון לתת לכל סקטור את החלק שלו:

והאיור הבא התפרסם בצמוד לרשימה מתוך סדרת רשימות שכתב נסים משעל במוסף "7 ימים" של "ידיעות", בשם "האיזון הקדוש":

הנה משפטי הפתיחה של סדרת הרשימות:

נדמה לי שגם את האיור הזה עשיתי לאותה סדרה:

בתקופה של קרמן/קרמן איירתי איורים רבים לרשימות שכתב אדם ברוך למדור שלו, שאז נקרא "משלי ציון". יצרתי שם שפה קבועה, שבאה לידי ביטוי במסגרת אחידה, בקו פרוע וברקע שנוצר מנקודות.

הנה אחד האיורים שעסק בטלוויזיה, אם כי אין לי מושג מה היה בדיוק הנושא או המסר (אגב, לא תמיד הבנתי את הנושא או המסר גם כשקראתי את הרשימות המצוינות ההן של אדם).