מי הייתה הגברת הנאווה? ומה חשב צ'רצ'יל על ליידי אסטור

הבית הזה הוא בעיניי אחד הבתים היפים בעיר לונדון:

הוא נבנה בשנת 1895 כמשכנם של האסטורים.

בכל פעם שאני מביא חברים לבית הזה אני מקפיד להיכנס דרך השער ולהראות להם את הפסלונים האלה:

שימו לב שהמלאכים החמודים מדברים בטלפון.

ליידי אסטור (אשתו של לורד אסטור השני) עשתה היסטוריה כשנבחרה בשנת 1919 לאישה הראשונה בפרלמנט הבריטי.

אוהבי הציטטות מכירים אותה היטב כיריבה של וינסטון צ'רצ'יל במלחמת השנינה.

האיור שלעיל הוא של מאייר בשם ג'ון מיניון.

הנה צילום של השניים:

לנו יש מספיק סיבות לא לחבב את הליידי, גם בגלל שהייתה בעד המדיניות הפייסנית כלפי היטלר וגם בגלל כמה אמירות אנטישמיות שיצאו מפיה, כמו המשפט: "אצלנו באובזרוור יש יותר מדי יהודים והומואים". (העיתון האובזרוור היה שייך לבעלה).

לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, הוציא צ'רצ'יל את הספר גדולי הדור:

כשיצא הספר בעברית בשנת 1941, מלחמת העולם השנייה הייתה כבר בעיצומה, ובאופן טבעי הוא קצת קוצר. למשל, במהדורה העברית לא נכלל הפרק על אדולף היטלר.

אבל יש בו פרק מרתק על ג'ורג' ברנרד שו.

צ'רצ'יל היה צעיר מברנרד שו ב-18 שנה, ולפי דברי צ'רצ'יל, הרשימה הספרותית הראשונה שכתב, כשהיה קצין בן 23 בהודו, הייתה התקפה עזה על מאמר של שו שבו לעג לצבא הבריטי (אני מקווה שאתם זוכרים שפרס הנובל בו זכה צ'רצ'יל היה בספרות). בין שאר הדברים שצ'רצ'יל כתב בספר על ג'.ב. שו היה הביקור של שו ברוסיה בחברתה של ליידי אסטור ב-1931.

מאחר שהתרגום לעברית של יעקב קופילביץ הוא נמלץ, ובחלקו גם לא מובן, הנה "תרגום" שלי מהטקסט העברי:

לא בלי חשש חיכו מנהיגי ברית המועצות לבואה של חבורת הליצנים העליזה לתחומה הנזעם של רוסיה.

הרוסים תמיד אהבו קרקסים נודדים ושחקני תיאטרון, ומכיוון שאת השחקנים שלהם הם שמו במאסר או הוציאו להורג או המיתו ברעב, שמחו לקבל את שו ואסטור שימלאו את החלל בפנטומימה הקפיטליסטית.  ההמונים נצטוו, אם כן, להיערך בצידי הדרכים עם דגלים ותזמורות, ומפי הפרולטרים עלו קולות אדירים שהגיעו עד לב השמים. מסילות הברזל המולאמות עמדו לרשות האורחים, והקומיסר ליטווינוב, שלרגע הזניח את המאסרים שבהם עסק, הכין לאורחים ארוחת פאר.

הארכי-קומיסר יוזף סטאלין, "איש הפלדה", פתח להם את אוצרות הקרמלין כשהוא מזניח לכמה דקות את רשימת פסקי דין המוות שעל שולחנו וקיבל את פניהם בבת צחוק ידידותית שעלתה על גדותיה.

והוא ממשיך בהומור נפלא ומתאר איך שני המיליונרים האלה לומדים את היופי שבקומוניזם…

צ'רצ'יל סיים את הרשימה על שו (זוכרים שזה נכתב לפני 1937) בדברים הבאים:

הנה עברו שנות הפורענות (של אחרי מלחמת העולם הראשונה), הגיע הזמן לחיים נורמליים, לשנינה, לסאטירה, וברוך השם אנחנו שוב מסוגלים לצחוק (כאן יש הערה בתרגום העברי שראה אור ב-1941: "אללי, כי נחפזנו לצחוק בטרם מועד!"), ואפשר שוב ליהנות מברנרד שו, נזיר, חכם, לץ, נשוא פנים, עמקן ובלתי מרוסן, ואפשר למחוא לו שוב כפיים.

מכאן אעביר אתכם למחזה פיגמליון, המחזה המצליח ביותר של ג'ורג' ברנרד שו, שמוכר גם כמחזמר גברתי הנאווה. ואקדים לכך סיפור אישי:

לפני 20 שנה, כשהייתי עסוק בכתיבת הספר לונדון בעקבות סופרים וספרים,

הגעתי לשכונת ליסן גרוב ולחנות הנפלאה הזאת:

כאשר המוכר, שהכרתי מביקורים קודמים, שמע על מה אני עובד, הוא הוציא לי חוברת קטנה שמודפסת בהדפסת "סטנסיל" ואמר: "קח, זה בחינם". מאוחר יותר התברר לי שהוא עצמו, שהיה מעין היסטוריון של השכונה, כתב את החוברת. שם מצאתי את הסיפור שאני מביא כאן בקיצור:

מי זאת לייזה דוליטל

ליסן גרוב ורחוב רנסטון, שאז נקרא רחוב צ'רלס על שמו של המלך צ'רלס הראשון, היו בשנת 1885 בכותרות בגלל שערורייה שהייתה קשורה בשמו של מר ו.ט. סטיד, שהיה עיתונאי ידוע ועורך ה"פאל-מאל גאזט", שבועון ידוע מאוד. מר סטיד הואשם בכך שקנה כאן ברחוב צ'רלס, ליתר דיוק במספר 72, ילדה בת 13 מהוריה. תמורת 5 פאונד, למטרות בלתי מוסריות. שם הילדה היה אליזבת (לייזה) ארמסטרונג. כשהפרשה נודעה טען סטיד שהרכישה נעשתה רק כדי להוכיח כמה קל לקנות ילדות צעירות.

סטיד נעצר, ובמשפט העידו הוריה של לייזה, שטענו שהם הבינו שסטיד מתכוון להעסיק אותה בעבודות בית. אביה של לייזה, שהופיע בבית המשפט, הקסים את העיתונות. הוא היה אדם פשוט וגס, אבל ידע לצטט ולהעיר הערות לכל שאלה שנשאל. קשה שלא לראות כאן את הקשר אל דוליטל הסבל, אביה של לייזה מפיגמליון. סטיד מסר את הילדה לידיו של גנרל בות, האיש שייסד את צבא הישע, והעדויות בקשר לפרשה היו מבולבלות.

הפרשה הייתה לשיחת היום. סטיד פרסם את סיפורו ב"פאל-מאל גאזט", והמשטרה נאלצה לבוא ולהשליט סדר בקהל שנאסף שם כדי לרכוש את העיתון. סטיד ניהל קמפיין שמטרתו הייתה להעלות את גיל הקטינות של נערות מ-13 ל-16. הקמפיין נחל הצלחה – 400,000 איש חתמו על תמיכה בו. סטיד התייחס לעצמו כגיבור, וגם לאחר שריצה את העונש הקל שנפסק לו – שלושה חודשים בכלא ללא עבודת פרך – שמר ברשותו את מדי הכלא ולבש אותם מדי פעם, עד שנספה באסון הטיטאניק.

ג'ורג' ברנרד שו הכיר היטב את סטיד, ולא היה בין תומכיו במהלך האירועים הסוערים. קשה לדעת אם לייזה ארמסטרונג אכן הייתה המודל ללייזה דוליטל.

פיגמליון עלה על הבמה רק בשנת 1912, אבל כבר ב-1897, במכתב שכתב שו לשחקנית אלן טרי, סיפר על כוונתו לכתוב מחזה שעניינו יחסים בין ג'נטלמן מכובד לנערה ממעמד נמוך. מי שיצא רע מכל העניין הזה היה הרחוב: איש לא רצה לגור ברחוב צ'רלס הידוע לשמצה, ובלחץ הדיירים הוחלף השם לרחוב רנסטון.

שו מעולם לא הודה שפיגמליון מבוסס על שערוריית סטיד, שרק שערוריית משפטו של אוסקר ויילד, עשר שנים מאוחר יותר, השתוותה לה בהד הציבורי שזכתה לו.

עברו 26 שנה מאז כתב שו את פיגמליון, ומפיק אנגלי ממוצא הונגרי בשם גבריאל פסקל הציע לשו בן ה-82 לעשות מזה סרט. שו לא התלהב. הוא לא אהב את הסרטים שנעשו בעבר לפי המחזות שלו. אבל פסקל הבטיח לו שהוא, שו, יהיה מעורב בעיבוד לקולנוע. ואכן, כמה מעבדים עבדו תחת פיקוחו של שו, חלק מהם לא קיבל על כך קרדיט בסרט. התסריט, שהוא שונה מהמחזה – ולעומת זאת כמעט זהה למה שאנחנו מכירים היום בתור גברתי הנאווה – זכה באוסקר. גם חלק מהשחקנים היו מועמדים באותה שנה לאוסקר, אך לא זכו.

מלאכת הבימוי הייתה מורכבת. הבמאים היו אנתוני אסקווית ולסלי האוורד, שגם שיחק את פרופסור היגינס. דיוויד לין הנפלא – שהיה אז בראשית הקריירה שלו כעורך וזה היה הסרט הראשון שלו – ביים גם הוא כמה קטעים, בעיקר את הקטעים שבהם היגינס מלמד את לייזה. אלה קטעים שהבימוי שלהם הוא יותר חיתוך ועריכה מאשר בימוי שחקנים.

אגב, שו עצמו רצה לתפקיד פרופסור היגינס את צ'ארלס לוהטון (שהוא השחקן האהוב עליי ביותר), ובכל פעם שאני רואה את הסרט המפעים הזה, ואת לסלי האוורד שהוא באמת נוגע ללב, אני מנסה לדמיין איך זה היה נראה אם לוהטון היה משחק במקומו.

את לייזה משחקת האחת והיחידה ונדי הילר, או דיים ונדי כפי שנקראה לאחר שקיבלה את התואר. שו עצמו בחר אותה לתפקיד. שו אהב אותה מאוד, אם לא יותר מזה, והיא הופיעה על הבמה בתפקיד הזה וגם בתפקיד ז'אן ד'ארק במחזה שלו. בכתוביות של הסרט כתוב שזה סרטה הראשון, אבל למעשה זה היה הסרט השני שבו השתתפה.

גם את שאר התפקידים ממלאים שחקנים נפלאים.

את קולונל פיקרינג משחק סקוט סנדרלנד, שחקן שייקספירי ששו אהב מאוד. את אלפרד דוליטל  משחק באופן נפלא וילפריד לוסון, שיצר טיפוס שכמעט כל מי שמשחק את זה אחריו לא יכול להשתחרר ממנו.

האירוניה הפיקנטית היא שגם בחייו הפרטיים היה וילפריד לוסון אלכוהוליסט.

שו הוסיף לסרט כמה סצנות שלא קיימות במחזה. למשל המומחה לשפות קרפטי בגברתי הנאווה בעצם רק מוזכר במחזה, אבל בפיגמליון אין תפקיד כזה כלל. אגב בסרט הוא נקרא נפומק. והעיקר, בניגוד למחזה, הסרט נגמר בהפי אנד. שו ממש התנגד לכך אבל שוכנע לבסוף.

לעומת זאת שו התעקש להשאיר את השורה הפרובוקטיבית Not bloody likely. זאת הייתה הפעם הראשונה ששחקנית אומרת את המילה בלאדי בסרט קולנוע אנגלי.