בונז'ור מסייה כץ

ב-19.2.21 נפתחה בגלריה זוזו תערוכה לזכרו של אבנר כץ.

אביא כאן דברים שאמרתי בפתיחה:

אני לא זוכר בכל תולדות האמנות פה בארץ תערוכה כזאת. גם מבחינת נבחרת המשתתפים, והעיקר מבחינת כמות האהבה וההערכה שיש בה לבן אדם אחד.

לכן אני מבקש לפתוח בתודות.

קודם כל לתמי ולכל צוות זוזו. אני יודע באיזו מסירות אתם מנהלים את הגלריה הנפלאה הזאת, אבל הפעם באמת שאין לי מילים על היחס והחום שהשקעתם בתערוכה. גם בגלריה הכול כך מיוחדת הזאת, התערוכה הזאת היא משהו מיוחד.

לאסיה וליורי האוצרים. ראיתי בתדהמה כמה זמן ומקצועיות הם השקיעו בקשר לאי ומזה אני מסיק על השאר. תענוג לראות מקצועיות כזאת.

וכמובן תודה לכל מי שעזר ולכל המשתתפים. אני מניח שרוב המשתתפים נמצאים כאן. מי שבוודאי לא תגיע זאת זיוה קרונזון, שהיא חברה שלנו מימי הלימודים בבצלאל, מהתקופה בה אבנר ואני היכרנו.

זה היה לפני 65 שנה, ומאז אנחנו חברים קרובים.

אני משאיר לחבריי לדבר על האמנות של אבנר, ואני רוצה לספר פה די בקצרה על שתי תכונות מעניינות שהיו לאבנר, שקצת יעזרו לפענח את המורכבות של האיש הנדיר הזה.

הראשונה קשורה לזה שאני כל הזמן מדגיש את 65 השנים ביחד.

לאבנר היה זמן משלו. אבנר האמן והאדם בן ה-80 היה מופעל מכל מה שעבר עליו בכל חייו. הביוגרפיה שלו הייתה נוכחת כמעט בכל יצירה שלו, בכל סיפור. אני יודע שכל יצור אנושי הוא סך כל הביוגרפיה שלו, אבל לא כל אחד באמת סוחב את זה.

מי שביקר בבית של אבנר ואיילת זוכר שפרט לאוסף האמנות הנפלא של חברים טובים, שנמצא על כל הקירות, יש בבית שני קירות זה מעל זה:

למעלה את הפינה שבה הציג אבנר את אוסף כלי העבודה, שבעזרתם אפשר ללמוד וללמד את תולדות העבודה, ערך שרק התחזק אצל אבנר במשך השנים. וממש מתחת לקיר הזה, למטה במטבח, הקיר הנפלא שבו תלויים בצפיפות שהלכה והצטופפה במשך השנים, כל הציורים שאבנר צייר לאיילת מדי שנה ביום הנישואין שלהם החל משנת 1991. בכל אחד מהם הוא צייר את כל המשפחה הגרעינית.

גם הקיר הזה, כמו התערוכה הזאת שאנחנו נמצאים בה כעת, הוא יחיד במינו ואין דומה לו.

למי שעקב אחריו אבנר התברר שאבנר, ככל שהתבגר ואם תרצו "הזדקן", הפך להיות איש משפחה מסור יותר וחבר קרוב יותר, ממש כפי שהפך להיות אמן מחויב יותר.

בשנים האחרונות אבנר היה יכול להגיד ולכתוב לחברים קרובים דברים שלא העז להגיד לנו בגיל 30.

עם כל יום שעבר, המשפחה הנפלאה שלו הייתה חשובה לו יותר. גם כאמן אני לא זוכר שאבנר בן ה-30 היה מסוגל לקום כל בוקר ב-4:00 כדי לצייר את עצמו.

ואם תרשו לי אמשיך בנימה פחות רצינית. אני עובר כעת לתכונה השנייה שעליה רציתי לדבר והיא שופכת אור על ההומור הנפלא של אבנר.

אני לא מכיר אף אדם או יותר שיודע להפוך את הבנאלי למשהו חדש, נפלא או יוצא מגדר הרגיל.

כשהיינו צעירים אבנר המציא את הביטוי "משפטי קיוסק". הכוונה למילים או משפטים שאנשים אומרים זה לזה בלי להתכוון לכלום, רק כדי להעביר את הזמן או את השיחה. דברים שאתה אומר לקיוסקאי כשאתה קונה כוס סודה. ואכן היה לנו משחק כזה שאבנר המציא: ללכת לקיוסק לקנות סודה או אפילו לא לקנות כלום אבל להעביר מקסימום זמן ב"משפטי קיוסק".

את מה שאבנר עשה לאמירה הכי בנאלית "תהיה בריא" כולם כבר מכירים, ומצטטים את המשפט הנפלא: "תודה, כבר הייתי". אבל זאת דוגמה נהדרת להפוך כלום לאוצר רק על ידי שהוא מנער את הבנאלי ומשקיע בו מחשבה. לכן גם אהבנו שאבנר היה חוזר על סיפור שכולנו היכרנו, כי תמיד נוסף שם רובד של המחשבה החדשה.

בכמה הזדמנויות סיפרתי שאבנר הוא הסיבה שבגללה התחלתי לאהוב את לונדון. התאהבתי בלונדון חמש שנים לפני שראיתי אותה רק מהמכתבים שאבנר שלח לי.

אז אני רוצה לקרוא לכם את אחד המכתבים הראשונים שקיבלתי מאבנר: