"המשטרה המליצה למשפחה שלי לשלוח אותי לאמריקה… כשהייתי בן 16 ועבדתי בבית מלון, המלצר הראשי התעלל בי והיה מכה אותי. פעם כשניסה להכות אותי בשוט עור כבד אמרתי לו שאירה בו. הוא היכה אותי ואני יריתי בו בבטן.
במשך זמן מה היה נראה שהוא ימות אבל הוא שרד…"
את הדברים האלה סיפר בראיון עיתונאי הסופר והמאייר לודוויג במלמנס.
האיש שכתב את אחד מספרי הילדים היפים של כל הזמנים:
וגם את ספרי ההמשך:
בספר המצוין ילדים גדולים מספר יהודה אטלס בהרחבה על ילדותו של במלמנס.
כשהיה בן שש עזב אביו, שהיה אמן בוהמיין, את המשפחה כשהוא משאיר את אשתו – אמו של לודוויג – בהריון, וגם את האומנת האהובה של לודוויג שגם הרתה ממנו וכתוצאה מכך איבדה עצמה לדעת.
יש רבים שטוענים שאת הסיפור על הירי במלצר האכזרי במלמנס המציא, מכיוון שאין כל מקורות אמינים אחרים לסיפור הזה.
מה שבטוח שכאשר הגיע לודוויג בן ה-16 לאמריקה זה היה בערב חג המולד. אביו היה אמור לחכות לו ב"אליס איילנד", אבל שכח להגיע, ולודוויג בילה את החג לבדו על אי המהגרים.
ברשימת המאיירים האהובים עלי במאה ה-20 במלמנס נמצא במקום טוב יחד עם לאדה, שפארד, טרייר וגוטמן.
במלמנס מאייר בסגנון פוביסטי, אולי המאייר הפוביסטי המובהק ביותר. אז הנה כמה מילים על הפוביזם.
כמו שקרה עם אסכולות רבות ששמן נתקבע במקרה על ידי אמירה של איזה מבקר (בדרך כלל כינוי גנאי), גם השם "פוביזם" נכתב בעקבות התערוכה של כמה ציירים בשנת 1905 כשהם עוד לא ידעו שהם פוביסטים. הציורים היו תלויים סביב פסל של דונאטלו, והמבקר כתב משהו כמו "דונאטלו כלוא בין חיות הפרא" (חיות פרא בצרפתית – Fauves).
כשהתערוכה הזאת הוצגה לודוויג במלמנס היה בן שבע, אבל הבית האמנותי בו גדל ספג את החידושים, ואין ספק שציירים כמו אנדרה דריין וראול דופי השפיעו עליו מאוד. הנה כמה עבודות של דופי:
בכמה הזדמנויות כתבתי שגם נחום גוטמן, בן גילו של במלמנס, הושפע מאוד מהפוביזם ובעיקר מראול דופי:
אבל מאחר שרובם המכריע של האיורים של גוטמן הודפסו אז בשחור-לבן, והפוביזם מאופיין בעיקר בצבעוניות, על גוטמן ההשפעה של הפוביזם ניכרת יותר בציור שלו ופחות באיור.
הנה פריז של גוטמן:
והנה פריז של במלמנס:
ולפני שאפרט מה אני אוהב באיור של במלמנס, אני מבקש לספר למה בחרתי להעלות את הרשומה הזאת דווקא עכשיו.
לפני חודשים אחדים, ביוזמתה של ברברה, בתו של במלמנס, קרוב ל-60 שנה לאחר מות אביה, ראה בארצות הברית הספר הזה:
הספר נעדר מהמדפים במשך שבעים שנה.
הספר הזה עשה לניו יורק מה שמדליין עשה לפריז.
(אגב, גם מדליין, שיר התהילה לפריז, נכתב בניו יורק).
הנה העמוד הראשון של סנשיין:
סנשיין הוא קצת יותר ארוך ומורכב מספרי מדליין, ויש בו, לפי דבריה של ברברה במלמנס, יסודות אוטוביוגרפיים.
זה התוכן בקצרה: למר סנשיין יש דירה שהוא מבקש להשכיר, אבל הוא לא רוצה חתולים, כלבים, אנשים שעושים רעש, אנשים עם עגלות ילדים, אנשים שמגדלים תנינים, אמנים, לוליינים, סוכנים נוסעים או דרשנים.
ואז הגיעה גברת מוּר, זקנה חביבה ובלתי מזיקה, ממש מתאימה. והיא אכן שכרה את הדירה. מה שאדון סנשיין לא ידע זה שגברת מור היא מורה למוזיקה ושהיא מלמדת מוזיקה בדירה.
כשזה נודע לו, מר סנשיין רצה כמובן לגרש אותה, אבל עורכי הדין אמרו לו שמוזיקה לא נחשבת ל"רעש".
יום אחד כשגברת מור הלכה לבנק, התחיל לרדת גשם והיא נכנסה לבית מכירות פומביות וקנתה מטריה בעשרה סנט.
אבל כשבאה לשלם התברר לה שהיא קנתה בעצם 2000 מטריות, עשרה סנט כל אחת.
זה רושש אותה לגמרי, וזה כמובן שימח את מר סנשיין, שכן לא היה לה כסף לשלם שכר דירה. הנה סיבה לגרש אותה.
ואז, בלי לקלקל לכם את הסיפור, המטריות כמובן הצילו אותה.
הנה איור נפלא מההמשך:
וכמו כל סיפור טוב לחג המולד, הוא נגמר בהפי אנד.
ומר סנשיין וגברת מור נפגשים בטוב ואולי אפילו מתאחדים.
וזאת הזדמנות טובה לראות מה יש לגויים להציע ומה יש ליהודים.
כריסמס, לפחות על פי דיקנס, כוחו יפה לעשות את הבן אדם למשהו טוב יותר (ראו כריסמס קרול), ומה שיש ליום הכיפורים שלנו להציע זה רק לכפר על חטאים מהעבר. אין שום הבטחה שזה עושה אותך טוב יותר…
אז אם אתם עדיין מתלבטים בין הדתות הנה עוד חומר למחשבה.
ברברה במלמנס טוענת שאביה עיצב את מר סנשיין על פי דמותו של בעל הבית שלהם, שסירב לחדש את החוזה שלהם וזרק אותם מהבית.
גם הכלב של אביה וגם הכלבה שלה מככבים באיורים:
למרות שמדליין, כמו שמזכיר יהודה אטלס, לא הצליח כל כך בעברית, אני ממליץ מאוד לתרגם את סנשיין לעברית, ויפה שעה אחת קודם.
וכעת לבמלמנס המאייר.
למרות שבמלמנס השאיר אחריו אינספור איורים וסקיצות, הוא נודע בהמון הניסיונות שהיה עושה עד שהגיע לתוצאה שמצאה חן בעיניו. אין לנו עדויות שהוא עסק ברישום קלאסי (או כפי שאוהבים לקרוא לזה "רישום אקדמי"), כלומר, חוסר העניין שלו בפרופורציות, באנטומיה ואפילו בפרספקטיבה, ביחד עם העניין הרב שהיה לו במריחות צבע, בקשר בין צבע לקו ובעיקר ב"עלילות המשנה" בתוך האיורים, יצרו שפה מיוחדת שעוזרת לו כסופר ומאייר להביא לקורא חלק מהמידע דרך האיור, ובעיקר להביא את "רוח המקום". במקרה זה ניו יורק בגשם.
סיפרתי כבר בעבר שעבור המאיירים האמריקאים, ובעיקר אלו שיוצרים בניו יורק, לאייר עטיפות לניו יורקר משול לדוקטור של כבוד לאיור.
במלמנס אייר המון עטיפות לניו יורקר. הנה כמה מהן:
עוד תכונה נפלאה שהייתה לבלמנס כמאייר: לא היה הבדל בין האיורים שהוא עשה למבוגרים לאלו שעשה לילדים.
הוא כתב ספרים רבים למבוגרים, הנה כמה מהם:
וכאן אני מביא כמה איורים מהספר הזה שנמצא בספריה שלי:
והנה כמה "שרבוטים" של במלמנס הבלתי נלאה שנעשו למדליין:
מאד מצא חן בעיני ותודה.
.