ויליאם סטייג – התופעה שהמציא את שְרֶק

הרשומה הזאת עוסקת באיש הזה:

שמו ויליאם סטייג. הוא מת בשנת 2003 בגיל 95.

הניוזוויק העניק לו את התואר "מלך הקריקטורות". ואני, כפי שראיתם, כיניתי אותו "תופעה", גם בגלל הכמות העצומה של יצירה בכמה תחומים.

גם בגלל שהיה לו קו אופייני, משהו רועד ומשורבט – "השפה של סטייג".

ויחד עם זה, סטייג התפרס על טכניקות וסגנונות אחרים, וגם בגלל שאל התחום בו הוא מוכר כל כך, כתיבה ואיור של ספרי ילדים, הוא הגיע רק בגיל 61, וגם בגלל שבגיל 83 כתב ואייר ספר ילדים…

…שסטיבן שפילברג הפך אותו לאחד הסרטים המצליחים של כל הזמנים.

ולמרות כל זה לא הייתה לו יכולת וירטואוזית שהייתה לקריקטוריסטים אחרים בני זמנו, כמו רונלד סירל, אל הירשפלד, טומי אונגרר או רלף סטדמן (עניין זה של ה"יכולת שלו" היא דעה אישית שלי).

סטייג היה אחד הקריקטוריסטים שתרמו הכי הרבה עבודות לניו יורקר. כ-1600 קריקטורות ו-123 שערים. הזכרתי כבר כמה פעמים בעבר ששערים לניו יורקר נחשבים באמריקה למשהו כמו מוזיאון – תעודת כבוד למאיירים.

הנה כמה שערים של סטייג:

השערים האלה מראים את הניסיונות של סטייג בצבעוניות, בסגנון ובטכניקות שונות.

ויליאם (ביל) סטייג נולד ב-1907 בברוקלין למשפחה של מהגרים יהודים מלבוב. הוריו טיפחו בו ובאחיו את הכישרונות האמנותיים. כמעט כולם ציירו במשפחה. הביטו בצילום הנדיר הזה בו רואים את כל המשפחה רושמת ביחד:

כשהיה בן 23 מכר לניו יורקר את הקריקטורה הראשונה:

שני אסירים בתא הכלא, ואחד מהם מתלונן שהבן שלו הוא עבריין.

הרולד רוס, שהיה אז העורך, אהב את הרעיון אבל רצה שמישהו אחר יצייר את הציור.

אימא של סטייג יעצה לו לא להסכים, וכך התחילה קריירה של 73 שנים של קריקטוריסט של הניו יורקר.

חלק מהאיורים שלו, שסטייג כינה אותם סימבוליים, הם איורים שנעשו כמחוות ליצירות אמנות ולתופעות תרבותיות, כמו האיור הזה שנעשה בהשראת פיקאסו:

איורים כאלה לא נראו כמתאימים לניו יורקר (הרולד רוס אמר משהו כמו: "סטיג הוא אולי גאון, אבל הרישומים האלה לא מספיק מצחיקים בשביל הניו יורקר), וסטייג פרסם אותם בספרים, שהיו למעשה  אוספים של ציורים שלו:

בשנת 1967 התברר לכמה קריקטוריסטים, בעיקר כאלה שלא רצו להתפרנס מפרסום, שלכתוב ולאייר ספרי ילדים זה עסק שמכניס יותר מאשר ציור קריקטורות. חברו של סטייג מהניו יורקר, בוב קראוס, שכנע את סטייג בן ה-61 להתחיל לכתוב ולאייר ספרי ילדים.

קראוס עצמו הצליח מאוד, ולימים התפרסם יותר ככותב שמאיירים אחרים איירו את ספריו, כמו הספר הזה שאותו אייר מישה ריכטר, עוד אחד מהקריקטוריסטים של הניו יורקר שפנה לאיור ספרי ילדים:

 

הנה שישה מתוך שפע הספרים שסטייג כתב ואייר:

 

ד"ר דה סוטו

רופא שיניים עכבר הוא רופא השיניים הטוב בעיר. הוא מטפל בבעלי חיים מכל סוג וגודל, חוץ מ"חתולים וחיות מסוכנות אחרות". כאשר מגיע שועל למרפאה עם כאב שיניים , הרופא טוב הלב מסכים לעזור. האם זה טיפשי מצידו לבטוח בשועל? האם עכבר קטן יכול לגבור על הערמומיות של השועל? הקלאסיקה המודרנית מלאה בהומור, חום ומעשי קונדס.

 

סילבסטר וחלוק הנחל הקסום

ביום גשום אחד סילבסטר מוצא חלוק נחל קסום שיכול להגשים את כל משאלותיו. אבל כשאריה מבהיל אותו בדרכו הביתה הוא מבקש משאלה שיש לה תוצאות לא צפויות. האם סילבסטר ימצא את דרכו חזרה למשפחתו?

הספר זכה במדליית קלדקוט של 1970

 

פיט הוא פיצה

לפיט יש מצב רוח רע. יורד גשם והוא לא יכול לשחק בחוץ. אך אל דאגה! לאבא של פיט יש רעיון איך לשמח את פיט – הוא יהפוך את פיט לפיצה! הוא לש את הבצק, מוסיף שמן ועגבניות ועם קצת דגדוגים וצחקוקים, בבוא הזמן שוב זורחת השמש.

 

עמוס ובוריס

עמוס העכבר ובוריס הלוויתן הם חברים שיש להם מעט מאוד מהמשותף. בוריס מציל את עמוס שיצא להפליג בים. אבל האם יכול להיות שגם את בוריס צריך פעם להציל?

 

ויזיל (אייר: קוונטין בלייק)

ויזיל המכשפה מאוד משועממת, והיא בדרכה לגרום צרות בחוות "פרימפ". מה שהיא לא יודעת שהיא תפגוש את היריב שלה מר דה-ויט פרימפ. ובעוד שניהם רבים עד חורמה הם מגלים שיש דברים נוספים בחיים..

 

שרק

לפני הסרט היה הספר של סטייג, שסיפר על מפלץ (ogre) רגיל לגמרי שעוזב את הביצה שבה חי כל חייו כדי לראות עולם. וכשאומרים "רגיל" הכוונה היא ליצור מכוער ומפלצתי שמוצא את עצמו מתחתן עם הנסיכה המכוערת הכי מרהיבה ביקום.

אגב, באידיש שְרֶק (שרעק או שרעקלך) זה פחד.

*

בעברית יצאו כמה ספרים של סטייג. הנה כמה מהם:

ולסיום, כמה קריקטורות של סטייג מהניו יורקר: