המחברת הכחולה של שמעון

לפני כשנתיים הבאתי כאן רשומה על חברי המנוח שמעון אופיר איש כרכור.

מי שמבקש להכיר את המושבה כרכור בתקופת ילדותנו, כלומר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, יש לו רק מקור אחד:

ואלו הן הרשימות ששמעון אופיר כתב לילדיו ולנכדיו בשנת 1995 כשהיה בן 60.

שמעון אופיר (בעבר אופנהנדין) היה שכן שלי. הוא גר בבית ממול והיה מבוגר ממני בחמש שנים.

הוא היה הראשון שלימד אותי "יצירתיות" עוד לפני שהכרנו את המילה הזאת. שמעון הרבה לכתוב, כולל מדור בעיתון דבר.

אבל המחברת הזאת, שנמצאת בספריה שלי, מכילה בעיקר זיכרונות על המושבה שהייתה לנו בילדותנו.

הנה ההקדמה הקצרה שכתב שמעון לילדיו ונכדיו:

"קבצנסק" היה כינוי לרחוב בכרכור שבו גרנו.

בחרתי בעיקר קטעים שבהם שמעון כתב על אחי אמנון, בן כיתתו, ועליי, הילד הקטן שהיה משתרך אחריהם.

כל האיורים הם של שמעון מתוך המחברת הכחולה.

בפרק הראשון, לבן הקמח, שחור הפיח, מנה שמעון כמה פחדים שהיו לו בילדותו, וביניהם הקטע הזה:

היה גם הפחד מהתרנגול אַבּוּקוּ. אַבּוּקוּ היה התרנגול של משפחת קרמן. הוא היה תוקף כל מה שזז בשטח. המטרים הספורים משער החצר עד דלת הבית היו מסוכנים להחריד. בכל פעם שרציתי לשחק עם בן השכנים אמנון הייתי צריך לעקוב תחילה אחרי אַבּוּקוּ ומקומו בחצר, ולהתפלל שאימא של אמנון תמהר לפתוח את הדלת. בתוך הבית כבר היה עולם אחר. סבתא קרמן בישלה על פתיליה מרקחת מתותים או משזיפים והייתה ממלמלת לעצמה: "קוֹחְצָאך, קוֹחְצָאך". קוֹחְצָאך באידיש פירושו "מתבשל", אבל אידיש לא ידענו, והורינו השתדלו לא לקלקל את נשמותינו העבריות ונמנעו מלדבר בנוכחותנו אידיש, שהיא שפת הגולה ומוטב לשכוח אותה. מה פלא שגם אמנון וגם אני, ואחרינו גם דני אחיו הקטן של אמנון, קראנו למרקחת שיצאה מהסיר "קוֹחְצָאך". אכלנו שנים רבות לחם מרוח בקוֹחְצָאך ולא ידענו שלמעשה אנחנו אוכלים לחם מרוח בריבה. לא ידענו ולא שיערנו כי כאשר אנחנו מבקשים לחם עם קוֹחְצָאך אנחנו חותרים ומקעקעים את יסודותיו של גדוד מגיני השפה העברית.

בפרק השני מדרגות לשום מקום מתאר שמעון את המורים שלו (ושלנו) בבית הספר העממי בכרכור. שם הוא מספר בין השאר איך המורה השמנה שלו מכיתה ד' נפלה ליובל של נחל גבעת עדה והיובל נשאר חסום למשך דקות ארוכות.

"היא הייתה הסכר הראשון במפעל נחלי מנשה", כתב שמעון.

הנה איור מהפרק הזה:

בפרק ששמו יוסי זרוק אבן, תמיד תאכל תַּ'לֶבֶּן תיאר שמעון לפרטים את חיי הרחוב של כרכור של אז, ושם הופיע האיור הזה של מוכרי הרחוב:

והנה המיניבוס הראשון בכרכור:

את ההומור של הילדות בכרכור, תיאר שמעון בפרק שלום אדוני המפקח, וזה לשונו:

אחרי שהשתוללנו יחד (אני והקורא) בפרדס והפחדנו את לובה, הבה נחזור כבני תרבות לבית הספר. המושבה גדלה ומבני בית הספר לא הכילו את כל התלמידים. לכן למדו חלק מהתלמידים בבית הפועלים או בבית האריזה בפרדס של המוכתר בדש. עד שהמורה הגיע לבית הפועלים עבר חצי שיעור, וכדי שלא יאחר לשיעור הבא בבית הספר היה עוזב את בית הפועלים לפני תום השיעור. וכך נוצר מצב שהיו לנו הפסקות ארוכות ושיעורים קצרים. בבית הפועלים הייתה בימה, ובין שיעור מקוצר לשיעור מקוצץ היה דמיוננו משתולל עליה. הטקסט היה מאולתר במקום ומבוסס על דמויות מהספרים "בת מונטסומה", "כלבם של בני בסקרוויל", "המוהיקני האחרון", כשהדמויות מעורבבות עם דמויותיהם של בר-כוכבא, רבי עקיבא, יהודה המכבי וטיפוסים מיוחדים מבין מורינו ומנוף המבוגרים של כרכור. למעשה עסקנו במה שנקרא היום "סטנד אפ קומדי". הנה טקסט לדוגמה: "אני המוהיקנית האחרונה לבית נקניקובה האוכלת סרדינים עם מצות של ט"ו בשבט, המ המ המ, דונם פה ודונם שם, טו טו טו שהרעים ימותו, קטיקו טיקו טס, מורנו התגייס ואחריו בתור גויס גם החמור, ומי שהסריח אביו יריח, אמו תבשל והוא יאכל חרא של גמל. הוא היה גיבור, שמשון טרומפלדור אכל את הפלישתי וגם ת'אמורי, היבוסי פיקח כמו נאד על הירח, פרדסי במכולת מוכר לך כרבולת"… גם הרבה פנטומימה מגושמת הייתה צמודה לטקסט "הנפלא" הנ"ל ולמרבה הפלא הקהל היה מזהה חיש קל את כל הדמויות. היינו ערבוביה של שחקנים שהם קהל המציגים את עצמנו, את הורינו ואת מורינו לעצמנו.

בפרק הזה שמעון סיפר גם על האירוע שבני גילי זוכרים ומרבים לספר, איך אחד התלמידים הכניס חמור לכיתה, וכך זה בלשונו:

עד היום נטוש ויכוח בין בוגרי בית הספר העממי בכרכור: של מי היה הרעיון להכניס חמור לחדר המורים – של ילדי כרכור או של דני זק מילדי עין עירון – דני, שהיום הוא ראש עיר באחת הקריות. אני אישית חושב שהרעיון היה של החמור עצמו (שרגא פיינברג טוען כי הרעיון והביצוע היו שלו והחמור היה של דני זק). כך או כך, כשחזר המורה מימון מחֶלְקַת החקלאות, מצא מאחורי שולחן הכתיבה שבחדר המורים חמור. כל השותפים למבצע הכנסת החמור קיבלו לפתע ארשת פנים של צדיקים גמורים וקראו בהתעניינות רבה בעין אחת את עיתון הקיר האחרון שהיה תלוי על קיר המרפסת. היה שם "שיר אביבי" מאת התלמיד יהודה אטלס. העין השנייה פזלה לכיוון חדר המורים לראות מה יעשה מר מימון.

מימון התבונן בחמור, החמור התבונן בתמונה של הרצל והרצל התבונן בשניהם. מימון אמר בקול רם ובמאור פנים: "שלום אדוני המפקח, אני שמח שבאת. אתה בוודאי רוצה לשתות תה. למה אתה עומד? שב בבקשה. אה, אתה רוצה קודם לעשות סיור בבית הספר. בבקשה. התלמידים ישמחו ללוות אותך. תלמידים, מי רוצה ללוות את המפקח החוצה?" אחד-אפס לטובת מורנו מימון. החמור הוצא אחר כבוד והעניין נשכח חיש מהר.

והנה האיור "הבלשי" שצייר שמעון, שבו בודקים המורים ומחפשים את הפושע שהכניס את החמור:

את הסצנה שנשקפה מהבית שלי לכיוון הבית של שמעון הוא תיאר באיור הזה:

בחלק התחתון נראית השלולית שבה משתקף בניין קולנוע אוריון (שהיה שייך למשפחה של שמעון). השלולית הייתה מרכז חיינו כילדים, וכך כתב שמעון:

במשחקי מחניים והקפות הוצאנו מרץ רב, אבל גולת הכותרת של הספורט השכונתי הייתה לחצות את השלולית הגדולה שעל יד הקולנוע בהליכה על קביים.

ליד בניין הקולנוע, שהיה אז הבניין הגדול ביותר בכרכור, התרכזו משחקי אחר הצהריים של ילדי השכונה. תמיד היה צל ליד קירות הבניין הגבוה, ותמיד היה אפשר למצוא ליד חדר ההקרנה חתיכת פילם שעליו איזה שחקן אהוב. פילם עם תמונה של גארי קופר היה שווה שלושה בולים של מלך אנגליה או שלוש בלורות או כובע אחד של ונטיל מגלגל של מכונית. פעם עשיתי החלפה וקיבלתי אולר ישן תמורת פילם צבעוני ובו תמונה של אסתר ויליאמס. שיחקנו אחת-שתיים-שלוש דג מלוח, ושלום אדוני המלך. השלכנו כדור לפי החרוזים "שירלי טמפל עומדת ככה, שירלי טמפל רוקדת ככה" והקפצנו כדור לפי החרוזים "אחת שתיים שלוש ורבע, איש אחד נסע לגבע, הוא מצא שם גרוש ורבע, אחת שתיים שלוש".

בחורף הייתה נוצרת שלולית ענקית לפני הקולנוע. צפרדעים קרקרו בה, ראשנים שחו בה, מפרצים, איים וחצאי איים היו בה. אני חושב שלמדתי גיאוגרפיה על חופי השלולית יותר טוב מאשר מכל אטלס גיאוגרפי. היינו בונים סירות מפרש קטנות ומנהלים קרבות ים, מפליגים בהן לארצות רחוקות, כובשים יבשות נעלמות וכמובן מרטיבים את הנעליים. המפקד שנלחם בספינותיי מעברה השני של השלולית היה אדמירל דני קרמן וסגנו היה ארנון דריימן, שהוא היום פרופסור לפיזיקה. תחת פיקודי הייתה גם הסירה של פרופסור עמירם גונן, שאז קראו לו עמי גוטלבסקי. בים הדרומי (בקצה השלולית) תמרן הצי של פרופסור יהודה גרדוס. תראו מה יכול לצאת משלולית כרכורית אחת בשכונת "קבצנסק", ואינני רוצה להרחיב את הדיבור על שאר השלוליות, שגם מהן יצאו פרופסור לשפות שמיות (רן צדוק), כמה דוקטורים והשחקן מוטי גלעדי. תמיד אמרתי שיש משהו במים של כרכור.

איך בונים קביים? בעזרת מסמרים מצמידים שתי קוביות עץ לשני מוטות חזקים והנה יש קביים. כל ילדי השכונה היו מומחים בהליכה על קביים. חצינו את השלולית לאורכה ולרוחבה ומי שנפל הרטיב גם את הגרביים. נפילה שכזאת הייתה גורמת להרבה כעס בלב הראשנים שבשלולית וללב אימא שבבית. "עוד פעם שיחקת בשלולית? מה יהיה הסוף איתך? עכשיו תהיה חולה. רק זה חסר לי. ומה עשית לנעליים? מה תנעל מחר? גוואלד, אין מנוחה מהילד הזה". נאום שכזה נשמע לעתים קרובות בבתי השכונה.

את השמחה בליל כ"ט בנובמבר מתאר שמעון כך:

בליל כ"ט בנובמבר 1947 החליטו באו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה עברית ומדינה ערבית. את ליל כ"ט בנובמבר לא אשכח כל ימיי, ואני בטוח שחוויית שמחה אדירה כל כך לא תהיה לי שוב. זה קורה באמת רק פעם באלפיים שנה. תושבי המושבה התאספו בכיכר כרכור ליד בית אחוזה. בקבוקי יין נפתחו, ריקודי הורה הסתחררו, חיבוקים ונשיקות פרחו באוויר. אנשים שהיו מסוכסכים בגלל כל מיני שטויות ומריבות קטנוניות חיבקו, נישקו ונשכו זה את זה מרוב התלהבות ושמחה. אישה שרצתה להתגרש מבעלה שכחה את כל המריבות ונישקה בשמחה את השכן. בעלי חנויות שעמדו על המקח על כל פרוטה שנויה במחלוקת חילקו לפתע בקבוקי גזוז ובירה חינם אין כסף. הגדיל לעשות כרכורי אחד שחילק לקהל בקבוקי קוניאק, אותם לקח ממחסן השכן שבמקרה באותו לילה היסטורי לא היה במושבה. חדר הנשק של כרכור שקראו לו "הנוּקְטֶה", ובו הייתה תחנת הנוטרים, נפתח ויריות שמחה פילחו את שמי הלילה ההיסטורי וההיסטרי. ילדי כרכור זכו אז ללחוץ על ההדק ולירות כדור של ממש. השכן שלי, צבי אבטיחי*, העמיד על משטח הבטון הגבוה שליד דלת חדר הנשק רובה ציד דו-קני שקראו לו ג'יפט. הכת מוצמדת לבטון והקנה – לשמים הצוהלים. בחרדת קודש לחצו ילדי כרכור הבוגרים על ההדק, והרובה הרעים וצהל בשמחה: "בום בים בים – מדינה ליהודים!" איש לא הבחין ואיש לא היה מסוגל באותו ליל שמחה להבחין כי הכדורים מכוונים ישר אל חוט הטלפון המתוח בין עמוד הטלפון לגג הנוטקה. החוט נקרע וכרכור הייתה מנותקת.. אף אחד לא כעס על אבטיחי. כולם זכרו איך שבר רגל כשקפץ מעל גדר הפרדס של שפניצקי כדי להציל מידי הבריטים מחסנית של תת מקלע סטן. אנשי ההגנה התאמנו במרתף בית האבן של פונר בהרכבה ופירוק של נשק. מכונית בריטית חשודה התקרבה וניתנה פקודת פיזור. מי שנתפס עם נשק היה צפוי למשפט צבאי בהתאם לתקנות החירום הבריטיות ולהרבה שנות ישיבה בכלא. אולם מי שנתפס עם חלק מכלי נשק היה צפוי למאסר של שנתיים בלבד ולכן נמלט כל אחד ותחת חולצתו רק אחד מחלקי הסטן. ובכלל, למה לסכן כלי נשק שלם שעלול ליפול יחד עם נושא הנשק לידי הבריטים.

(*הערה: צבי אבטיחי היה דוד שלי. ד.ק.)

והנה האיור:

על מלחמת העצמאות מספר שמעון את הסיפור הבא:

באחד מימי מלחמת השחרור הופיע בשמי האזור מטוס קל. המטוס טס שעה ארוכה מעל שדה תעופה עין שמר לכיוון פתח ואדי ערה ובחזרה. איש בכרכור לא ידע של מי המטוס, מאין הוא בא ומה הוא מחפש. חטיבה עירקית הייתה אז מחופרת מזרחית דרומית למענית ומדי פעם הטרידה בהפגזות ובירי. הכרכורי פנחס צנגר סיפר לי כי היה מגויס בחזית מענית. נתנו בידיו חבל מחובר להדק מקלע ואמרו לו למשוך בחבל ולשחרר צרור כדורים קצר בכל פעם שהעירקים יורים… אבל מטוס! אולי זהו מטוס סיור עירקי? כל הגנרלים של כרכור התאספו להתייעצות ליד הנוקטה. הנוקטה הייתה משרה ביטחון. היו בה סטנים ורובי ציד. המורה לבישול, שהגיעה מטבריה המופגזת, הייתה כנראה בעלת הניסיון הקרבי הגדול ביותר בין כל זקני כרכור (הצעירים היו בחזיתות השונות). על מרפסת בית אחוזה התייבשו בשמש כמה סירי בישול ממטבח בית הספר. המורה אמרה: "לא טוב שהסירים בשמש, סיר מנצנץ כמו ראי. הטייס העירקי יראה את הנצנוץ וידע היכן כרכור. כדאי להכניס את הסירים פנימה". כהרף עין זינקו כל זקני כרכור והכניסו את הסירים לתוך המטבח, וכך ניצלה כרכור מהפצצה איומה. הסיפור איננו המצאה. בעיניי ראיתי ובאוזניי שמעתי. מי שאינו מאמין לי שישאל את הסירים. הם עדיין שם במחסן הפרודוקטים הסגור שליד המטבח ללימודי כלכלת בית.

כשהייתי בן 14 הייתי כבר מספיק גדול כדי ששמעון ואני נשתף פעולה בכל מיני הרפתקאות, כמו הסיפור על פנסי האיתות. ככה סיפר את זה שמעון:

האהבה לאיתות מורס נשארה בי ימים רבים. אביו של דני קרמן עזר לילדי השכונה לבנות פנסי איתות. "הפנס" היה יציקת גבס שקערורית בתוך קופסת שימורים. בתוך הגבס ישבה הנורית הקטנה. מפתח המורס היה עשוי ממקל כביסה, וסוללת חשמל סיפקה את הזרם. אבא של אמנון ודני ידע לעשות דברים מפתיעים. פעם הכין מגזר עץ תבנית ליציקת סביבונים מעופרת. הקציע פה ושם בסכין מטבח, הרתיח גוש עופרת במחבת על פרימוס ויצק סביבונים לילדי השכונה. אמנון ואחיו דני ישבו על מרפסת ביתם ואני על מרפסת ביתי ושידורי המורס רצו ממזרח למערב בטווח של חמישים מטרים. כשהגענו למיומנות סבירה בניתי פנס איתות של ממש מפנס של אופניים, מופעל בשנאי 6 וולט. הפעם סייע לי שכננו וולטר מתקן האופניים. בעזרת מפתח מורס עשוי פחית נחושת הגיע טווח השידור לכדי מחצית קילומטר.

דני הכניס למועדון המאותתים את חברו חגי. לחגי היו כמה מעלות טובות. הוא היה בנו של מנהל בית הספר החקלאי בפרדס חנה, מר רוזנברג, ומשפחת המנהל גרה בדירה שמתחת למגדל המים של בית הספר. המעלות הטובות היו המדרגות שהובילו אל הסולם בו עולים דרך פיר בטון מדירת רוזנברג לגג המגדל. קשר עין טוב שכזה בין ביתי שבכרכור לגג המגדל שבפרדס חנה היה מתנת שמים. הטווח היה כשלושת רבעי הקילומטר ואת הטווח הזה גמע עשרות פעמים דני כשהוא רץ הנה ושמה לוודא מה שידר חגי ומה נקלט בכרכור או להפך. לפעמים היינו מתחלפים בתפקידים – דני משדר וקולט ואני רץ לוודא את התוכן האמיתי של השדר. חגי קיבל פטור מהריצות. די בטרחה לטפס על סולם הברזל למרומי המגדל. האמרה המפורסמת "זה אומר מחט וזה שומע תחת" או "זה אומר מטפחת וזה שומע קרחת" פעלה גם כאן, אבל השידורים הלכו והשתפרו עד שנמאס לנו ועברנו לעניינים אחרים.

את זה אני זוכר היטב.

הנה צילום של שמעון ושלי משנת 1957:

הנה שמעון בסוף לימודיו בבית הספר העממי בכרכור כשהוא מודה למורים:

ולסיום, משהו מימי הצנע. שמעון כבר למד בבית ספר "מקס פיין" בתל אביב, וכך הוא סיפר:

זכורה לי נסיעה במוצאי שבת מכרכור לתל אביב לבית קרוביי. אני עומד בתוך הדחיסות ועל כתפי מזוודה והיא נשארה על כתפי לאורך כל הנסיעה מפני שהיה כל כך צפוף עד שלא הייתה יכולת להוריד את המזוודה מהכתף… במבואות תל אביב עצרו פקחי מזון את האוטובוס. כל הנוסעים נתבקשו לרדת. חבילות נבדקו, מזוודות נפתחו. תרנגולת מעולפת נתגלתה מתחת לספסל האחורי והיא לא ידעה לומר למי היא שייכת. לא ידע שור קונהו ולא ידע תרנגול פרצוף בעליו. גם הנוסעים שתקו. למה להסתבך עם החוק. אף אחד לא התנדב לאמץ את התרנגולת היתומה.

שכנתי עדינה שטרום זרמי קיבלה אז במתנה קילוגרם בשר עגל. מישהו שחט עגל ללא רשיון שחיטה, מישהו ראה והלשין. עדינה הוזמנה לבית משפט השלום בחדרה להסביר כיצד הגיע קילוגרם של בשר עגל למקרר שלה. שוטר העיד כי אכן מצא במקרר את הבשר. את עדות השוטר חיזק הווטרינר שהיה "בכוח הפורץ" אל המטבח. עדינה אמרה את האמת שקיבלה את הבשר מיהודי שעשתה לו טובה בימיו הראשונים בארץ – מסרה לרשותו במתנה את הקצבת החלב שלה מפני שליהודי היה תינוק רך. לימים גמל לה במתנה נדירה – קילוגרם בשר עגל. יצאה נקייה וזכאית מהעניין וזכתה מפי השופט לברכת "יישר כוח" על אזרחות טובה ואנושיות. במצב שכזה מי יתנדב להצהיר כי התרנגולת שלו? התרנגולת הוכנסה לכלוב החרמות של סיירת קוקוריקו, שכבר היו בו כמה בני כנף מוחרמים. אצלי במזוודה בקופסת פח היו עשר ביצים ארוזות בנייר עיתון. למזלי הצטיידתי מראש באישור ממר אקסנפלד שאני תושב כרכור אבל לומד במקס פיין ומותר לי להעביר את הביצים שלי לתל אביב.

והנה החלום הרטוב של ימי הצנע:

ולסיום הנה איור של שמעון בו נראים שני הסמלים של משפחת אופנהנדין, שמעון ואחותו רותי: