לא רק מקס ומוריץ –  משחקים באור וצל

באף רשומה עד היום לא התייחסתי למקס ומוריץ של וילהלם בוש, מתוך הנחה שקוראים רבים מכירים היטב את היצירה הזאת, השנויה במחלוקת.

הנה מה שכותב על זה יהודה אטלס בספר החשוב ילדים גדולים:

את הרשומה הזאת החלטתי לפרסם כשמצאתי בעיזבון של אבנר כץ ספר שלא זכרתי שנתתי לו:

זאת ההקדשה שכתבתי לאבנר:

זהו ספר קטן ובו רישומי עיפרון של וילהלם בוש, כמו אלה למשל:

אגב דפדוף בו חשבתי שהדרך של בוש להשתמש באור וצל מיוחדת וראויה שאנסה לבחון אותה.

אז לפני כן עוד כמה דברים שיהודה אטלס כתב על בוש ועל הדרך בה למד:

אכן בוש היה אוטודידקט ולמד בדרך הקלאסית בה למדו רבים אמנות – דרך ההעתקה.

הוא בחר להעתיק רישומים של גדולי הציירים. בוש  הבין שהרישום מתאים לו יותר כמאייר מאשר ציור בצבע.

הנה כמה מהמאסטרים שהשפיעו עליו, כמו רובנס:

או ון-דייק:

או פרדיננד בול:

וכמובן רמברנדט:

אני מדגיש במיוחד את הרישומים של רמברנדט.

כשבוש מעתיק את רמברנדט, בערך 180 שנה אחרי שרמברנדט מת, הרישומים של רמברנדט, שצוירו כמעט כולם בקנה במבוק מחודד, מפתיעים אותו (ואני מודה, גם אותי) בחופש ובשחרור שאין דומה להם גם במאה ה-19.

מאחר שבוש התרכז בעיקר בשחור-לבן, והאיורים שלו היו מיועדים להיות מודפסים בתחריט עץ או נחושת, את הצללים באיור הוא ביטא כמובן בקווקוו, כלומר בקווים. ואז הוא היה צריך לבחור בקווקוו דמוי רשת, כמו באיור הזה של המאייר פונט:

או זה של ארדיזונה:

או בקווים שהולכים באופן ריתמי על פי הפלסטיות של האבר או החפץ אותו הם מתארים. סוג הצללה כזאת אנחנו מזהים אצל מאיירים רבים, למשל אצל ויליאם הית רובינסון:

בוש בחר בשתי האפשרויות:

אבל כשהוא מצייר אדם שחור, מה שקראו פעם "כושי", הקווים שלו הם פשוט רשת של קווים מקבילים:

אבל החלטה מעניינת יותר היא האם לצייר את ההצללה באופן מסודר כמו אצל ון-דייק למשל. כלומר שהצל בונה מיד את הפלסטיות, וגם שכאשר תביטו על הציור במבט מעורפל תראו בבירור את המבנה הפלסטי… הנה רישום של בוש עם הצללה "קלאסית":

או האם לפזר את הצללים, כך שאמנם יעניקו למסתכל הרגשה שמדובר במשהו פלסטי, אבל לא ממש בפרופורציה של האור והצל שיש במציאות. במבט מעורפל על איור כזה לא נבין הרבה.

וזאת הזדמנות להראות איך מאייר גדול אחר, בן גילו של בוש, מטפל באור וצל. וכוונתי לגוסטב דורה:

דורה, שמת די צעיר, היה בעל יכולת רישום מעולה וכמות העבודות שהוא הספיק לעשות ב-51 שנותיו היא לא פחות ממדהימה.

כשהיה דורה מאייר את האיורים הריאליסטיים שלו, הוא היה מחקה בתחריט את ציורי הצבע של המאסטרים מהם למד. כמו האיורים שלו לתנ"ך (שהוא אגב לא ראה בהם את פסגת יצירתו),

או אלה לגרגנטואה ופנטגרואל.

אבל בחלק מהעבודות שלו, בעיקר בספר הרפתקאות הברון מינכהאוזן, או אפילו באיורים שלו לגרגנטואה ופנטגרואל שהכיוון שלהם הוא יותר גרוטסקי או קריקטורי, בחר דורה לפזר את הצללים שלו כמעט באופן מקרי, ממש כמו בוש.

הנה איורים שלו שאפשר לחשוב שבוש אייר אותם:

והנה כמה איורים אופייניים של בוש:

(אגב, לא הצלחתי לברר אם השניים האלה, שנולדו ב-1832, נפגשו).

היום, כשאפשר להתבונן ברישומים הרבים שהותיר בוש, אי אפשר שלא להתפעל ולהתפעם מהחופש הנפלא שלו. גם כשמדובר ברישומים שהיו סקיצות לאיורים שלו:

וגם ברישומים בעלמא, שלא נועדו להיות מודפסים:

כאשר ציור שלו עבר את העיבוד של המומחים לתחריט, הוא הפך אמנם לאיור מקצועי מצוין, אבל איבד הרבה מהחן הבלתי אמצעי שהיה לרישום שלא נועד להיות מודפס.

את ההשפעות שהיו לאמנים כמו רמברנדט ופרנץ האלס על בוש קל לראות גם בעבודות הצבע שלו.

וכאן חשוב להסביר תופעה חשובה:

כשאנחנו דנים במאיירים שיצרו באמצע המאה ה-19 – וזוכרים שהם היו תלויים לגמרי באפשרויות ההדפסה ובכך שעוד מישהו טיפל בתהליך כדי שהאיורים שלהם יודפסו והקהל יראה אותם – חייבים לזכור שכל מה שהם עשו כהכנה או כסתם רישומים שנעשו כבדרך אגב, היה ברור למאיירים שאיש לא יראה אותם, אלא אם כן הם יציגו את המקור לחבר או מכר.

ולכן יוצרים כמו וילהלם בוש, שהשאירו אחריהם אין ספור רישומים וסקיצות, זוכים היום להערכה מחודשת (לפחות על ידי אנשים כמוני).

והשאלה שבה אסיים את הרשומה היא:

מה היה חושב וילהלם בוש אם היה רואה שהיום כל סקיצה וכל שרבוט שלו נחשפים לעין כל? כמו זה למשל:

הנה עוד רישומים וסקיצות, חלקן מהספר הקטן הזה שנתתי לאבנר ועוד כמה רישומים וסקיצות מהעיזבון של בוש: