מדי פעם כשאני מעיין בארון הספרים שבו כ-500 ספרים שאיירתי, כולל אלו שגם כתבתי או הייתי שותף בכתיבתם, אני פותח ספר ואומר לעצמי: "כבר 20 שנה לא פתחתי אותו", ונזכר בשמחה במחבר, במו"ל, ברקע לעבודה עליו, וחושב לעצמי שכדאי להזכיר אותו כאן.
למרות שאני מקפיד תמיד לספר שאני מתרחק מהמושג נוסטלגיה, ייתכן שיש פה גם משהו מזה, אבל יש כמה מטרות לרשומות האלה, שאני קורא להן להאריך את חיי המדף. הראשונה היא להציג כל מיני גישות ופתרונות איוריים בהם נקטתי במשך 65 השנים שבהן אני מאייר ספרים. השנייה היא להזכיר סופרים, שנדמה לי שכדאי לזכור, וגם כמובן לספר סיפור, אם הוא מעניין כמובן.
אז הפעם אני מוציא שוב לאור עשרה ספרים כאלה, ופותח בספר הזה:
בשנים שבהן הייתי שותף בסטודיו קרמן/קרמן, עם חברי ובן דודי אריק קרמן, הייתה לנו גם הרפתקה מו"לית, כאשר חברנו למי שהיה אז יזם, בחור בשם מיכה אדרי (שכבר מזמן לא חי בישראל) וניסינו להוציא לאור ספרים להפצה בחו"ל.
אחד מהם היה הספר הזה, שהיה עיבוד לסיפור ילדים של טוביה החולב (או החלבן אם אתם מעדיפים) על ידי עדי חרל"פ. איירתי אותו בהרבה סבלנות שהייתה לי אז, ונעזרתי בעולם הגרוטאות מהעיירה היהודית שהיה לי בראש אז בשנת 1971.
זה קרה שבע שנים לאחר שהמחזה כנר על הגג עלה בניו יורק וזכה להצלחה, ואנחנו חשבנו (כך נדמה היום) שגם הילדים בניו יורק יאהבו את היהדות שמעורבבת עם הרבה חלב, כסף ושמאלץ.
הנה כמה איורים:
ואמרתי "כסף", אז הנה:
לספר הבא יש בי חיבה מיוחדת. גם בגלל שכתבה אותו ידידה קרובה שלי, ארנונה גדות, וגם בגלל הרעיון שרבים מאיתנו היו רוצים לאמץ, דהיינו למחוק מהחיים ומהעולם שלנו כל מה שמטריד או מעצבן, וזה בדיוק מה שקורה בספר הזה:
זה מתחיל באישה הזאת, גברת צרה, שנוחתת בשדה התעופה. הנה האיש מהמכס שהחיוך המעצבן שלו נמחק:
והנה הזמר שהשיר שלו מפריע לגברת, ולכן היא מוחקת אותו:
והטבח והמלצר:
עוד ספר נשכח, הפעם זה הספר הזה:
גידי גלבוע שכתב אותו כבר נשכח מזיכרוני, למרות שאני זוכר איש נחמד שהיה תענוג לעבוד מולו.
גיליתי אז את הקו העבה הנוכח שלמדתי מיוזף לאדה, ובקו המאוד ברור ציירתי את הדמות המאוד מוזרה הזאת:
לא הרבה ספרים איירתי בסגנון הזה. פה בחרתי לצרף לכל אחד מהאיורים גם כמה שורות של גידי, כמו שזה בספר:
הספר יצא לאור בהוצאת תמוז של אהרן בר בשנת 1983.
בימים שניסו להכניס טכנולוגיה קולית לספרים ראה אור הספר הזה:
כתבה אותו יעל בן-ברוך, סופרת מחוננת שאיירתי לה כמה ספרים. הספר הזה, שכרוך בסליל מתכת, יצא לאור עם קריינות של חני נחמיאס, ובו סיפור על פורטפוליו דון קרבסי (אמרתי כבר שהחלק הזה שבו הסופר וחבריו ממציאים שמות לגיבורים שלהם – שמות כמו משונלו ופורטפוליו – זה החלק הכי שמח ביצירת הספרים?)
והנה כמה איורים של הגיבור, כשעוד לא היו לו חברים:
והנה הגיבור (עם השפם שרואים אותו גם מאחור) כשמצא סוף סוף חבר:
התעלומה העיקרית בספר הזה היא ההוצאה.
בספר כתוב:
אין לי מושג מי זה? מישהו הרי שילם לי, לא?
את רות אלמוג כסופרת וכותבת בעיתון אני אוהב ומעריך. נדמה לי שהכרתי אותה ואת אהרן בעלה דרך ידיד משותף, בנימין תמוז.
הספר הזה יצא בהוצאת עם עובד בשנת 1986:
באותה תקופה ידידתי נירה הראל הייתה העורכת הראשית של ההוצאה וגם עורכת ספרי הילדים. שמחתי לאייר את הספר. גם אני הייתי ילד במושבה בתקופת המנדט ואהבתי לאייר בשחור-לבן את הסיפור המקסים הזה. הנה כמה איורים:
כמה פעמים כתבתי כאן שאיורים בשחור-לבן הם המבחן האמיתי של מאייר.
על הספר הבא ייתכן שכבר סיפרתי בעבר:
מדובר בספר שאמור ללוות ילדים עם לב פגום שעומדים לפני ניתוח. הרעיון היה של שניים: של חברי יורם אפק ושל רותי הלוי, אחות, שאז הייתה אחות בחדר ניתוח לילדים יחד עם פרופסור ברנרדו וידנה.
יורם הציע ליהודה אטלס ולי לנסות ולהתמודד עם הפרוייקט. למרות שבהקדמה יורם כתב את המשפט: "יהודה אטלס ודני קרמן השכילו מתוך רגישות וידע להשתתף בחוויות הפנימיות העוברות על הילד" זה היה נכון לגבי יהודה, שבחר להיות נוכח בניתוח. אני התייחסתי לזה כמו לכל ספר שאני מאייר בלי להכיר "מקרוב" את הנושא.
הנה גיבור הספר, הילד שמתקשה בספורט למשל:
וכאן כשהוא מבין שהוא "מיוחד":
חלק גדול מזמנו הוא במיטה:
וכאן מסבירים לו שהוא זקוק לתיקון "כמו מכונית במוסך"…
והנה החלום שלו כשהוא מורדם:
וכאן הוא כבר אחרי הניתוח המוצלח, והוא הופך "דוגמה" להורים מודאגים:
הספר הבא הוא זה:
כתבה אותו רחל שמיר. רחל היא פסיכולוגית קלינית, שהגיעה אליי, כך היא סיפרה, דרך ניצה בן-ארי.
משהו בשירים שהיא כתבה לילדים גרם לי לעשות מעין "איור בהמשכים", משהו שיראה את הגיבור או את העלילה מכמה זוויות, ולכן רוב האיורים הם במשבצות.
זה היה אחד הספרים הראשונים שהעזתי להיעזר במחשב באיורים. כמובן שאת עבודת המחשב עשתה האסיסטנטית שלי ולא אני. הנה איור לשיר שנתן את שמו לספר:
וזה לשיר על החמור הקטן שמתיידד עם חמציץ:
וזה לשיר בלילה חלמתי:
וזה לשיר ברוח הנונסנס, וכאן אני מביא גם את השיר:
הספר יצא לאור בהוצאת אריה ניר.
עם שלמה אבס עבדתי בהרבה ספרים.
שלמה כידוע אוהב אגדות וסיפורי עם, אותם הוא קורא בחן רב באירועי קריאה ובכיתות בית ספר.
איירתי לו בין השאר סדרה בת שלושה ספרים, שבהם הופיעו אגדות עם ידועות בעיבוד שלו לילדים קטנים. אחד מהם הוא זה:
במקור זה הסיפור הידוע על שלושת החזירונים שרצו לבנות בית, ואיך שהזאב מתנכל להם ואיך שבסוף הם מבשלים אותו (את הזאב).
מה לא עשו בארץ עם החזירונים האלה.
פעם ראיתי בטלוויזיה הלימודית (עוד לפני שהיא הפכה ל"חינוכית") את הסיפור הזה באנימציה, ובה נראו בבירור חזירונים. אבל בטקסט הם נקראו חתולים.
אז כאן שלמה הפך אותם לארנבונים.
הנה הארנבון שקונה קש כדי לבנות בית קש:
והנה זה שקונה זרדים, אתם יודעים למה:
והנה העסקה לרכישת בלוקים:
והנה קטע שאני לא בטוח שנמצא באגדה המקורית על החזירונים:
וכאן הזאב נופל לסיר:
אגב, אין איזה אזכור שאוכלים אותו. מה, שארנבונים יאכלו זאב?
ועוד אגב, אם אתם לא זוכרים איך זה מתחיל, אז זה מתחיל שהאימא שלהם זורקת אותם מהבית:
ולספר הבא.
אורית רינגל נחשבת לקופירייטרית מצליחה – שבין היתר המציאה את "גם יפה וגם אופה" וגם את "השמפניה של הטבע". היא גם ציירת מחוננת ואוהבת כלבים. את שלושת הספרים לילדים שהיא כתבה על הכלבים שלה פטר ואלכס החליטה לא לצייר בעצמה, ופנתה אליי.
אהבתי מאוד לצייר את שלושת הספרים:
הנה כמה איורים מהספר הראשון:
הספר האחרון ברשימה הזאת הוא זה:
הוא יצא בהוצאת תמוז ונכתב על ידי המשורר והפרופסור לספרות אורציון ברתנא.
הרבה התלבטתי עם אורציון באיזו טכניקה לאייר אותו, ובסוף בחרתי בקולאז' שבניתי מרישומים שלי, מצילומים של מכחולים ומתחריטים חסרי זכויות.
הספר כולו הודפס בשחור בהיר, כלומר אפור, וזה עלה לי בבריאות. היום אני יותר סלחן.
זהו הטקסט שבגב העטיפה:
והנה כמה עמודי קולאז':
וזה העמוד האחרון:
וזה הפוסט הקודם שבו הארכתי את חיי המדף.
פעם נוספת למדתי דרכך, כמה אינני מכירה וכמה עוד עלי ללמוד. שבת שלום.
תודה דני.
מי שלא מודה שהוא נמרח על נוסטלגיה לפעמים , משקר גם בדברים אחרים.