אלה הם שלושת הגיבורים של הרשימה הזאת.
אולי הייתי צריך להוסיף גם אותו
זהו אייזק, אביו של בנג’מין דיזראלי, ברישום שלי – האיש שהיה מכור לספרים ובילה את רוב חייו בספריה של המוזיאון הבריטי, מה שגרם לבנג’מין בנו להגיד: “אני נולדתי בספריה”.
הנה הפסקה האחרונה בפרק על אייזק דיזראלי, שכתבה אפרת טל בספר שלי לונדון בעקבות סופרים וספרים:
אי אפשר להגיד שלאייזק לא הייתה השפעה על בנו. אתם אולי לא זוכרים, אבל כשהיה בנג’מין בן עשרים הוא כתב ספר אוטוביוגרפי סאטירי בשם ויוויאן גריי (הגריי שלו הקדים את דוריאן גריי של אוסקר ויילד).
היום כמעט שאין לו זכר, אבל כשהוא יצא (בשם בדוי) כל לונדון סערה וניסתה לפתור את החידה, מיהן הדמויות עליהן כתב.
אבל כשהבין דיזראלי שהוא לא בדיוק ג’ון בניאן או ג’ונתן סוויפט (שני הסופרים שבהשראתם כתב את ויוויאן גריי), הוא בחר בדרך הפוליטיקה, למרות שהמשיך לכתוב.
אני ובני דורי התוודענו לבנג’מין דיזראלי בזכות הספר המצוין של אנדרה מורואה שיצא בהוצאת שטיבל בשנת תר”צ (1930).
כמה פעמים הזכרתי את אנדרה מורואה הצרפתי כמי שהביא לנו כמה ספרים על ההיסטוריה והאישים האנגלים, והספר הזה, למרות התרגום הארכאי של פסח גינזבורג, מומלץ מאוד.
אספתי כאן מתוך הפאנץ’ כמה פרצופים של דיזראלי, שקל מאוד לאפיין אותו:
והנה גם צילום שלו מהתקופה בה כיהן כראש ממשלה:
הבאתי את זה כדי לספר לכם שכל מי שכתב על נעוריו וחייו כאיש צעיר, כולל כמובן מורואה, לא שכח לציין שדיזראלי הצעיר היה “יפה תואר” ובעיקר גנדרן, מה שנקרא “דנדי”.
הנה כמה קטעים בהם מתייחס מורואה להידור והגנדרנות שלו:
והנה צילום של דיזראלי הצעיר:
איזה ניגוד יש בין “בן” הגנדרן הצעיר לבין “דיזי” הנואם המזהיר, ראש הממשלה מטעם השמרנים, המדינאי שהיה אהוב על המלכה ויקטוריה.
וכעת אני עובר לפאנץ’, שבו היו יושבים העורכים והכותבים פעם בשבוע סביב שולחן הפאנץ’ המפורסם, מעלים רעיונות ובודקים רעיונות שהגיעו אליהם.
רבות מהקריקטורות של טניאל שהופיעו בפאנץ’ נולדו בשולחן הזה, וטניאל היה מקבל ומבצע. חלק מהקריקטורות היו כמובן רעיונות שלו. במשך כחמישים שנה פרסם טניאל את “הקריקטורה הגדולה” בפאנץ’, ובזמן הזה פורסמו שם בערך 2,300 כאלה. המושג “הקריקטורה הגדולה” מתייחס לקריקטורה אחת בגיליון, שהודפסה רק מצד אחד של הדף כדי שהקוראים יוכלו לגזור ולמסגר אותה.
טניאל צייר המון קריקטורות שהגיבורים שלהן היו דיזראלי וגלדסטון היריבים – דיזראלי שהיה ראש הממשלה מטעם ה”טורים” (שמרנים) וגלדסטון מטעם הליברלים.
אגב, כשהוענק לטניאל התואר “סר” בשנת 1893, הממליץ העיקרי שלו היה גלדסטון!
בשנת 1878 (שלוש שנים לפני שדיזראלי מת) הוציא הפאנץ’ ספר ובו מאה קריקטורות של דיזראלי. מתוכן 63 הן של טניאל.
הקריקטורות המובאות כאן לקוחות כולן מהספר הזה.
המטרה העיקרית שלי ברשומה הזאת היא להראות את המנגנון ההומוריסטי של טניאל בקריקטורות שלו, מנגנון שהשפיע על רבים מאנשי הסאטירה החזותית. והכוונה היא להפיכתו של נושא הקריקטורה – במקרה הזה דיזראלי – לדמות אחרת. זה יכול להיות לוליין, כמו פה:
או אקרובט:
או מלאך:
או מכשפה:
או בעל חיים:
או מוזג:
או רוכב מרוצים:
בעיניי זאת דרך קלה להגחיך מישהו, ואם נשווה את זה לסאטירה שאנחנו מכירים היום בטלוויזיה, זה משהו כמו חיקוי או אפילו משחקי מילים.
אבל במקרים רבים מדובר באיזו דמות מוכרת מהספרות, מההיסטוריה או מהמיתולוגיה. וכאן ההומור יהיה מתוחכם יותר, אבל יהיה לו תוקף והוא יובן רק בקרב קהל שמכיר את הדמות, את הסיטואציה או את ההקשר התרבותי, כמו של פייגין בקריקטורה הזאת:
בנאום שנשא דיזראלי באדינבורו הוא דיבר על זה שהוא “מחנך” את המפלגה שלו להיות “ליברלית” יותר, וטניאל בקריקטורה משווה את זה לפייגין ש”מחנך” את בני חסותו.
או כאן, כשטניאל מצייר את דיזראלי בדמותו של המלט:
הקורא המשכיל של הפאנץ’ חייב לא רק להכיר את המלט, אלא לחבר בין העלילה של המחזה לסיטואציה הפוליטית.
כאן למשל הוא הבן של וילהלם טל:
טל עצמו הוא גלדסטון שהיה אז כראש האופוזיציה, ודיזראלי אמנם ראש הממשלה אבל גם הוא וגם הממשלה מאוד לא פופולאריים בעת ההיא, ולכן הוא כוולטר, בנו של וילהלם טל, מנסה להתחמק מאביו.
כאן דיזראלי מצויר בדמותו של ריצ’רד השלישי ששני כמרים מוליכים אותו:
הקריקטורה הזאת נעשתה בימים שהממשלה בראשותו של דיזראלי נאלצה, נגד רצונה, לעסוק בנושא הכנסייה האירית.
והנה אלגוריה, הפעם מההיסטוריה הרומאית – דיזראלי וגלדסטון בדמויותיהם של יוליוס קיסר וברוטוס:
בימים ההם העתיקות המצריות היו ממש חלק מהחדשות באנגליה, ודיזראלי הוצג אצל טניאל כמה פעמים בדמות הספינקס, למשל כאשר אנגליה חיכתה לשמוע את דעתו לאחר שסרביה ומונטונגרו הכריזו מלחמה על טורקיה ודיזראלי שתק.
אם אתם זוכרים אפילו לאוסקר ויילד היה סיפור בשם ספינקס ללא סודות.
וגם כאן האריה הבריטי מבקש ממנו תשובה:
את כל זה אני מספר לכם כדי להדגיש שסאטיריקן שמשתמש בדמויות או אירועים מתוך ההיסטוריה או הספרות, יודע שהקהל שלו מסוגל להבין במה מדובר. ולכן היום אנחנו רואים הרבה פחות קריקטוריסטים או סאטיריקנים שמבססים את הסאטירה שלהם על זה שהקהל שלהם גם מכיר את התרבות וגם יודע לחשוב.
והנה עוד כמה קריקטורות שבהן מצייר טניאל את דיזראלי, כאן בדרך כלל בדמות עצמו:
הנה לסיום עוד ציטטה מהספר המצוין של אנדרה מורואה. הוא הפליא להבין את רוח האנגלים ואת דרך הנאום שלהם. לאחר שדיזראלי נאם את נאומו הראשון בפרלמנט, נאום שלדעתו של דיזראלי נחל כישלון, השיא לו חבר פרלמנט אירי שנון בשם שיל עצה, ואני מביא כאן את הקטע המדובר:
*אני יודע שמדובר בתרגום בלתי אפשרי אבל נסו לצלוח אותו (אגב, במקום שבטקסט מופיע “משמרים” הכוונה ל”שמרנים”).
לי אין ספק שמורואה הכיר היטב את המשפט שאמר דיזראלי:
הדרך הטובה ללמוד נושא היא לכתוב עליו ספר.
העצה הזו ששיל נותן לו בקטע האחרון שצירפת פה של מורואה, נראה לי שכל הפוליטיקאים, חברי כנסת כשרים, מפקחים ומנכ”לים של משרדים ממשלתיים, מנהלי מחוזות וראשי ערים, פרשנים כלכליים צבאיים ורפואיים- כולם- קיבלו אותה ונוהגים לפי החלק הראשון שלה. לחלק השני הם לא מסוגלים.
וטניאל נפלא כרגיל, מגיע לו התואר הזה , סיר.