חיות כבני אדם

מזה זמן רב אני מכין, לבקשתו של חברי ג'יי לביא, סדרת רשומות על חיות.

היום אעלה את רשומת הפתיחה. ברשומה הבאה אביא חיות שאני מצייר, וזאת שאחריה תעסוק בחיות שצוירו על ידי יוצרים המכונים outsiders (על הביטוי הזה כתבתי כאן). לאחר מכן אעלה רשומות רבות של ציורי חיות לפי סדר הא"ב. כלומר הראשונה תהיה אווז והאחרונה תרנגול.

חשוב לי לציין שלא אביא את כולן ברצף, אלא אשבץ אותן בין רשומות אחרות. בראש כל רשומה על חיות יופיע הלוגו הזה:

הרשומה הזאת תעסוק באיורים של חיות בספרים, בעיקר בספרי ילדים, ובעיקר בספרים שבהם יש האנשה (פרסוניפיקציה) של בעלי חיים, ובכל מקרה לא בספרים שעוסקים בזואולוגיה.

חיות כבני אדם החלו להופיע בספרים בעיקר בז'אנר המְשלים עוד מימיו של איזופוס. גם כשהחלו להדפיס ספרים ואיורים בסוף המאה ה-15 היו בהם ספרי מְשלים רבים. מאוחר יותר החלו מחברים רבים לכתוב ספרים לילדים שגיבוריהם היו חיות.

למה דווקא בספרי ילדים יש כל כך הרבה חיות מאונשות? ולמה דווקא באנגליה הספרים האלה מצליחים מאוד? לשאלות האלה יש לייחד מחקר מיוחד. בפרק הזה אני מבקש לבדוק איך מתייחסים המאיירים לתופעה הזאת.

ניקח לשם השוואה שני ספרים ידועים – דוקטור דוליטל של יו לופטינג, שגם אייר את הספר, והרוח בערבי הנחל של קנת גראהם עם ציוריו של ארנסט שפארד (למרות שהיו גם מאיירים אחרים שאיירו ספר זה). אצל לופטינג החיות אמנם מדברות, אבל הן חיות בתפקיד של חיות. אצל גרהאם בעלי החיים עברו "האנשה" מלאה. הם אוכלים אצל התחש החביב כריכים של בשר חזיר ומעליהם תלויים כרעי חזיר מעושנים ולפי גראהם הם אפילו יוצאים לציד.

הערה: כמו רטוש, גם אני מחבב מאד את המילה "קדל". במקור באנגלית מדובר פעם אחת בHam , ובפעם השנייה ב Bacon, אבל אנחנו בני הדור ההוא ידענו שכל דבר שבא מחזיר יקבל את התואר "קדל" (איזו מילה יפה!).

בספר של לופטינג, מסעי דוליטל הרופא, בין החיות שגרות עם הרופא בבית יש גם חזיר, ששמו גב-גב. באחד הספרים מסופר שהחיות יצאו מוקדם מהבית לבית המשפט כמדומני, ומכיוון שלא הספיקו לאכול ארוחת בוקר של ממש, הכינה להם דב-דב הברווזה, צידה לדרך.

לזכותו של יו לופטינג אציין שאז עדיין החזיר גב-גב לא היה חלק מחצרו של דוליטל.

משפטים כאלה מלמדים שגם לופטינג בעצם ראה בחיות של דוקטור דוליטל מעין בני אדם.

האיורים של לופטינג לספרי דוליטל הרופא ראויים לרשימה מיוחדת שבקרוב אכין. יש מי שרואה בהם עשייה חובבנית שמקבלת תוקף רק מפני שהאיורים נעשו על ידי המחבר, ויש שרואים בהם יצירות מופת באיור, ששוברות כמעט את כל מה שנחשב אז ל"כללים".

אבל בהקשר לאיורי חיות, כדאי כבר כאן להצביע על תופעה מעניינת: כאשר לופטינג צייר בני אדם, הייתה לו נטייה ברורה להגזמה קריקטורית, כמעט ברוח ציורי הנונסנס של אדוארד ליר. ואילו בציורי החיות שלו אפשר להבחין באופן ברור בכניעה לנטורליזם הזואולוגי, ואין ספק שאת רובן הוא צייר מהסתכלות:

אפשר להתייחס לתופעה הזאת כקונספט וכאמירה של לופטינג על ההבדל בין חיות לבני אדם. אבל אפשר להסביר את זה בכך שכדי לצייר בני אדם הוא לא היה צריך להתבונן במציאות. או במילים אחרות – לופטינג בעצם לא ידע לצייר חיות.

איך צריך לנהוג המאייר בסוגיית ה"האנשה"?

אם הסופר מתחייב במילים שהחיות לובשות בגדים, חובשות כובעים ומצטיידות במקל כשהן יוצאות להליכה, המאייר חייב כמובן להלביש אותן, ובמקרים רבים אפילו להוליך אותן על שתיים.

יש מאיירים שאינם אוהבים להלביש חיות בבגדי אדם, מנהג שהתחיל במאה ה-19. עד אז היו החיות, גם במשלים ובאגדות, מצוירות באופן זואולוגי וחפות מכל בגד. החתול במגפיים למשל חייב אומנם לנעול מגפיים, אבל המאייר הגדול גוסטב דורה בחר להוסיף לו חגורה, גלימה, כובע מעוטר בנוצה ואפילה ענק לצווארו, אבל רוב הגוף הוא עדיין פרוות חתול. אינני זוכר אם באיזושהי גרסה של החתול במגפיים מצוין כי מרגע שהחתול נעל את המגפיים הוא החל ללכת על שתיים, אבל אף מאייר לא החליט לתת לחתול שני זוגות מגפיים ולהשאיר אותו על ארבעותיו. למרות שוולטר קריין למשל, שנודע באהבתו לחיות ואפילו החזיק בחצרו גן חיות קטן, צייר בשלב הראשון של הסיפור חתול רגיל, לפני שנכנסו המגפיים לעלילה.

כשכתב א. א. מילן את סיפורי פו הדוב, החיות בספר היו בעיקר הצעצועים של בנו כריסטופר רובין, ואכן באיורים שהכין שפארד מצוירות החיות בדמות הצעצועים שהכיר. רק שתיים מהחיות, הארנב והינשוף, לא התבססו על צעצועים, ושפארד לא ניסה אפילו להעניק להם צורה של בובות אלא צייר חיות נטורליסטיות לחלוטין. ולמרות שתי הגישות  לא שמעתי שמישהו התלונן שהחזרזיר למשל בציוריו של שפארד ממש לא נראה חזיר…

זה המקום להעיר שמי שתרגם לראשונה את פוּ הדוב לעברית, א.ד.שפיר, והעורך שלו ישראל זמורה, ניחנו כנראה באומץ רב, שכן בערך באותו זמן, כשתורגם לעברית ספרוֹ של אריך קסטנר החזיר אצל הספר עבר החזיר תהליך של "הכשרה" ובתרגום העברי נקרא הספר "התיש אצל הספר" , ולא רק הטקסט אלא גם האיור שונה במהדורה העברית וצייר רשלן ניסה להפוך את החזיר לתיש:

ההחלטה אם לצייר חיות "זואולוגיות" או חיות "מאונשות", היא במקרים רבים תוצאה של העדפות ויכולות של מאייר זה או אחר. אבל חשוב גם לזכור שמדובר בתקופה. ככל שנלך לאחור בזמן, החיות הן פחות מסוגננות ויותר זואולוגיות, כמו העכברים האלה מהסיפור ומה קרה להם מתחילת המאה ה-18:

הרבה עבר באיור עד שהגענו לאיור הזה למשל, של ראנדי אנוס:

ארתור רקהאם, למשל, תמיד העדיף להפגין את כוחו באיור עצים ובגדים מאשר בדמויות ובחיות.

במשל המפורסם על המירוץ של הארנב והצב, אין שום צורך מצד הטקסט "להאניש" את הדמויות. אבל רקהאם העדיף לצייר סצנה שבה הוא מראה חיות רבות, כשהדגש הוא בעיקר על הלבוש. אבל גם רקהאם התקשה למצוא תלבושת לצב, וכמו שאתם רואים הצב הוא היחיד שאיננו לבוש:

הנה עוד התלבטות מעניינת של רקהאם, כאשר צייר את הרוח בערבי הנחל והראה לנו את החפרפר שמחפש את עכברוש ביער הבר. החפרפר כאילו לבוש באיזו פרווה ונעליים עם שרוכים.. אבל הארנבים, לפחות מה שנראה מהם, אין עליהם שום רמז ללבוש.

הרצון לתת לחיות חזות אנושית מגיע לפעמים לאבסורד, כשהדמויות, בגלל האונס האמנותי שבוצע בהן, לא תמיד משרתות את הטקסט.

במשל על הצפרדע שמנסה להתנפח לממדים של שור, ברור לקורא שהשור צריך להיות ענק כפי שזה למשל באיור של נחום גוטמן במשלי קרילוב:

והנה הצפרדע והשור שאיירתי אני לספר אגדות על חיות שאסף וכתב שלמה אבס.

ואילו המאייר הוויקטוריאני צ'ארלס הנרי בנט (Bennett) ניסה באמצעות הלבוש של הדמויות להעמיק את האירוע לשדה ה"חברתי" יותר מאשר הפיזי:

אם הזכרתי את משלי קרילוב הזכור לטוב, זה המקום לציין שנחום גוטמן ממש סלד מהאנשת בעלי חיים, ובכל הספר הנפלא הזה אין אפילו מקרה אחד של "האנשת" חיה. אפילו במקרה הזה, שבו הסביבה היא אנושית למשעי, גוטמן סירב להלביש את בעלי החיים:

הנה למשל איור מתוך ספר המשלים שלי לאותו משל:

גם כשהחיות מתפקדות כשלישייה מוזיקלית, ומבחינת המשל הן לגמרי אנושיות, גוטמן צייר אותן כך:

ראנדולף קולדקוט נחשב בעיני חוקרי האיור כמחדש יחיד במינו. התנועה שהוא הכניס באיור הכניסה רוח אחרת באיור הוויקטוריאני הקפוא, שהיה מושפע מהאחווה הפרה-רפאליטית ומרוח העיצוב של ויליאם מוריס ותנועתו.

כאן קולדקוט משאיר את החיות ללא לבוש ורק על החתול המנגן הוא עוטה מעיל:

כשאני מנסה להבין מה היו השיקולים שלו לכך אני מגיע למסקנה שזה כדי לעשות את החתול יותר "נגן", ואולי הקהל שלו לא חייב להיות לבוש כדי להיות קהל. ואז אני רואה שבאיורים לאותו שיר,Hey Diddle Diddle, החתול לא לבוש:

אגב, כשהתפרסם הספרון עם הציור הזה בשער, קולדקוט קיבל מכתב ממומחה לכינורות, אחד הרון אלן, שכתב לו שפעם ראשונה בחייו הוא רואה איור שבו הכינור מדויק ומקצועי באופן מדעי ממש…

הכלבה ג'ני, גיבורת הספר היגלטי פיגלטי פופ של מוריס סנדק, מתנהגת באופן חצי אנושי, וכשהיא עוזבת את הבית היא אורזת מזוודה ולוקחת אותה איתה:

אבל ג'ני היא לגמרי כלבה, וסנדק לא מלביש אותה, ובעל החיים היחיד שלבוש בספר הוא החתול החלבן:

למה? לסנדק פתרונים.

מיותר לציין שהסוס שמוביל את עגלת החלבן כמובן לא לבוש:

ובכלל, קשה למצוא בספרי ילדים סוסים שלבושים כמו בני אדם. סוס זה סוס.

והנה דווקא במציאות, פרט לכלבים, סוסים הם בעלי החיים היחידים שבאמת מלבישים אותם. הנה עוד הבדל בין המציאות לציור.

מנקודת מבט של מאייר אני מרשה לעצמי להביע את דעתי שבספר היגלטי פיגלטי פופ מוריס סנדק הכין את האיורים הטובים ביותר שלו.

עוד נקודה שכדאי לשים אליה לב כשמדובר בהאנשה היא שבדרך כלל מדובר בלבוש וגם בהליכה על שתיים. ונקודה נוספת חשובה כשמדובר באיור היא עניין ההבעות.

וכאן אני עורך השוואה בין שני מאיירים, שניהם באותו גיל: יו לופטינג האנגלי ויוזף לאדה הצ'כי.

ובכן דווקא אצל לופטינג, שהחיות בספר מדברות ויש להן תפקידים במשק ביתו של דוליטל, כלומר הן אנושיות – אף אחת מהן לא לבושה באיורים, אבל גם בהבעות לופטינג אפילו לא מנסה להעניק להן הבעות אנושיות:

ואילו אצל לאדה גם לחיות שאין להן בטקסט ניסיון לתפקד כמו בני אדם, כשזה מגיע להבעות הוא מעניק להן הבעות אנושיות:

לאדה הוא אשף ההבעות (גם כשמדובר בבני אדם).

ונעבור לשורה של בעלי חיים לבושים. מי שכמעט לא מלבישים אותם אלה ציפורים ודגים.

דווקא מאיירים שנחשבים לאנשי נונסנס מקפידים לא להלביש את החיות שלהם. הנה פרה של אדוארד ליר:

והנה אריה של הילר בלוק:

ולמרות שאמרתי שציפורים בדרך כלל לא הלבישו, הביטו בציור הזה של ארנסט גריזה:

מדובר באחת התופעות המעניינות: גריזה הרבה לאייר חיות, וכאן במשל המפורסם של הזאב והעגור הוא בחר להשאיר את הזאב ממש זואולוגי ודווקא את העגור הוא הלביש. יש פה פרשנות של המשל. לאמור: הזאב הוא סתם זאב, אבל העגור הוא מומחה, מין רופא אליל, והסביבה שלו מחייבת שהעגור יהיה לבוש.

בבר לבוש כמובן, אחרת הוא לא היה בבר:

אפשר להכין הרצאה מיוחדת על החיות של ביאטריקס פוטר. כאן אני מראה את הקיפודה שלבושה בהקפדה:

ואת העכבר, שאומנם מתנהג קצת כמו בן אדם אבל הסיטואציה היא מאוד עכברית, ואין טעם להלביש אותו:

ולכמה מאיירים בני זמננו.

קוונטין בלייק, שותפו של רואלד דאל, מלביש בלי להתלבט בכלל. הנה האיור לגרסתו של דאל לזהבה ושלושת הדובים:

הם מאוד בעלבתים הדובים האלה.

גם העכבר הבלש של ברנרד סטון שאייר ראלף סטדמן הוא בהחלט יותר בלש מאשר עכבר:

אחד השיקולים של מאייר הוא הנוחות, או אם תרצו – העצלנות.

בספר שלושת החזירונים של טוני רוס, במהלך העלילה החזירונים לבושים והזאב לא. אבל בסוף הספר יש ציור כללי של רחוב, ושם, פרט לשוטר הלבוש, אף חיה לא לבושה.

וזה מביא אותי לאבחנה האחרונה, ומדובר במאיירים שהעניקו לחיה רק לבוש חלקי או אפילו איזה אביזר סמלי.

אפייני ביותר לפתרון החלקי הוא החתול הנפלא במגפיים של גוסטב דורה:

וגם ארנב הלבן מאליס של ג'ון טניאל:

לאבנר כץ יש ספר נפלא שנקרא ואז הצב בנה לו בית. הנה הצבים שעדיין אין להם בית, אבל יש להם כובעים:

והאחרון הוא גרגואר סולוטארף, שגם הוא מרגיש שמספיקים לדוב רק מכנסיים:

וגם לפיל: