טוני רוס על קצה הציפורן

לפעמים במפגשים אני אומר בגאווה שאם יבדקו, ייתכן שאני קרוב לשיא עולמי במספר הספרים שאיירתי (מדובר בלמעלה מ-500). אבל לפני כמה שבועות ראיתי ברשת שטוני רוס אייר 800 ספרים. אם זה נכון אז אני רחוק ממנו.

טוני רוס הוא מאייר אנגלי מצוין, ואני מרבה להביא עבודות שלו כאן בבלוג. הוא מבוגר ממני בשנתיים.

אני לא מכיר את האיש. למרות שבשנת 1981 פגשתי אותו פעם בחנות הספרים המיוחדת של ברנרד סטון. זה היה באירוע השקה לספר הזה:

אותו כתב סטון וטוני רוס אייר.

ברנרד סטון (Stone) (2005-1924) היה סופר, בעל חנות, ובעיקר איש חברה אהוב, שבחנות הנפלאה שלו, שכבר מזמן לא קיימת, היו מתארחים סופרים ומאיירים של ספרי ילדים. זה היה אחד המקומות האהובים עליי בלונדון של ראשית שנות ה-80.

ליד הכניסה היית יכול לפגוש בזיגמונד פרויד – בובת שעווה בגודל טבעי שהוצבה שם כשחגגו את צאתו לאור של הספר הזה של ראלף סטדמן:

סטון וסטדמן היו חברים, וסטדמן אייר שלושה ספרי עכברים שכתב סטון, שקדמו לאדמירל עכבר:

סטון היה בנם של מהגרים יהודים שנמלטו מאודסה. הוא עצמו נולד באנגליה והפך עם הזמן למרכז שחיבר בין סופרים למאיירים של ספרי ילדים. החנות שלו פעלה רק כמה שנים והייתה מעין מועדון לסופרים ומשוררים. בגלגול האחרון שלה הייתה החנות ממוקמת במתחם של קובנט גרדן.

בסוף חייו סטון קצת הגזים בשתיית אלכוהול, וזה מה שקירב את קיצו.

ברשומה הזאת בחרתי להציג את 30 הספרים של טוני רוס שנמצאים בספרייה שלי, בסדר כרונולוגי שמתפרש בין השנים 1996-1973. וכדי להדגיש את הסגנונות והטכניקות המגוונות של רוס, ליד רוב העטיפות בחרתי איור מדגמי מהספר, ולפעמים אפילו קטע מאיור.

כמה פרטים על האיש: טוני רוס נולד ב-1938 בלונדון. לפי דבריו כשהיה ילד חלם להיות קאובוי, ואז הוא כתב מכתב לג'ון ווין כדי להתייעץ איתו בעניין, וכשלא נענה נטש את החלום.

הוא למד בבית ספר לאמנות בליברפול והתחיל את חייו המקצועיים כמעצב גרפי ומנהל אמנותי במשרד פרסום.

בשנות ה-70 הוא החל לאייר ולכתוב ספרי ילדים. בין הספרים שאציג כאן אשלב ציטוטים של דברים שאמר על עבודתו:

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם כשלמדתי איור הוא שרוב המאיירים (עם מעט מאוד יוצאים מהכלל) אוהבים את טומי אונגרר או את סול סטיינברג ועובדים בסגנון אחד שבו הם דבקים כל החיים. ונוכחתי די מוקדם שאני לא רוצה להתחייב בצורה כזאת. העבודה שלי משתנה בהתאם לטקסט. זה ממש לוקסוס לקרוא טקסט ופשוט לצייר בלי לדאוג ל"סגנון". וזה טוב להשתנות. זה אומר שאתה עדיין לומד משהו.

אני מצייר עם מה שאני קורא לו "עט של הדואר" עם ציפורן, והכול תלוי בציפורן. הייתה לי ציפורן אחת במשך 20 שנה. היא הייתה משולמת – שרוטה, עקומה, קהה ומלאת אופי. וכאשר היא נשברה, לקח לי המון זמן להחליף אותה. קניתי מאות ציפורנים אבל לא הסתדרתי איתן.

חוץ מזה שאני מאייר לסופרים בני זמננו, איירתי כמה ספרים קלאסיים, ביניהם: בילבי בת גרב, תמונתו של דוריאן גריי ואליס בארץ הפלאות.

כשאיירתי את אליס, הרגשתי שג'ון טניאל מציץ לי מעבר לכתף. כשהייתי ילד לא אהבתי את האיורים שלו, ולכן לא הייתה לי בעיה לאייר את אליס. לעומת זאת את פו הדוב לא אעז לאייר. לשפרד יש קסם חזותי, והוא יודע איך לשים את הטקסטים בראש, והכול מתמזג אצלו בצורה נפלאה.

אני כותב ומאייר מהר מאוד, אבל לחשוב על הרעיון לוקח לי לפעמי חודשים ואפילו שנים.

אם אני עושה אלף איורים טובים ואחד רע, הרע הוא זה שמשפיע על מצב הרוח שלי.

הכותב הוא היוצר החשוב. ספר שכתוב טוב ומאויר רע מתקבל אצלי. אבל ספר שכתוב רע ואפילו מאויר טוב, לא מתקבל אצלי.

אני לא עושה עוד ספר שיהיה דומה לקודם רק כי הקודם לא הצליח.

אני לא כל כך מסתדר עם העולם המודרני. ברוב הציורים שלי יש ניחוח של העבר.

הרבה ספרים שלי הפכו לסרטי אנימציה. במקרים כאלה נתתי לאנימטורים חופש מוחלט, בדיוק כמו שאני לא אוהב שמחברים או עורכים יתערבו לי באיורים.

כשאני רואה בטקסט דיאלוגים, נהיה לי רע. דיאלוגים מביאים איורים איומים. אקשן זה טוב לאיורים.

כשאני מצייר דמות, אני תמיד מתחיל מלמעלה. קודם הכובע אחר כך השיער, ואז יותר קל לי להמשיך.

כמובן שאני מעדיף לאייר ספרים שאני כותב. סופרים אחרים כותבים על כל מיני דברים שאני לא יודע לאייר. למשל נשים יפות. אני ממש לא יודע לאייר נשים יפות.

חשוב לי שבספר ילדים יהיה סוף טוב.

*

קראו גם על טוני רוס והילדים הרעים.